זימון על הכוס

[למדן]

שאלה
למה אנו לא נוהגים לזמן על הכוס בימות החול . ולמה רק בשבת אנו מזמנים על הכוס

[למדן]

כנראה שבאמת אף אחד לא יודע
כי לדעת הרב"י אפי ללא זימון מברכין על הכוס כש"כ בזימון וצ"ע

[היא שיחתי]

ומדוע הרבה לא מזמנים אף בשבת על הכוס? רוב העולם כמדומני (מודעא: אני מזמן על הכוס בשבת)

[למדן]

ומדוע הרבה לא מזמנים אף בשבת על הכוס? רוב העולם כמדומני (מודעא: אני מזמן על הכוס בשבת)

הגזמת גם בשבת לא?

[היא שיחתי]

לא הגזמתי, אני נוהג להתארח הרבה בשבת וזהו נפוץ מאוד

[איש_ספר]

לא בדקתי בספרות מנהג ישראל תורה - עיוני הלכה ושאר ספרי הסנגוריה, אבל לפו"ר אין שום חילוק בין שבת ליום חול, ואם שביחיד אין מברכין משום האר"י וחכמי האמת, אבל בשלושה מנהג מדקדקים לזמן על הכוס כדקי"ל בשיטת הרבה ראשונים.

[י. רבינוביץ]

כידוע בשו"ע מובאים שלש דעות בזה כמדומני, ומסיים שם
(א) יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה: הגה - ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים):
למעשה יש אומרים (הרמב"ם והרי"ף) שאפילו בעשרה אינו אלא מצוה מן המובחר ואינו חובה,
תוך כדי חיפוש מצאתי בגוגל מאמר של הר' זלמן מלמד, אני מעתיק מקצתו לכאן, והוא ישפוך (אולי) מעט אור בעניין.
(יש להזכיר שיש מקהילות החסידים שלא מקפידים בדבר)

"אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, באיזה מצב ראוי לברך על כוס יין. יש אומרים שאפילו יחיד צריך לברך על כוס יין, ואם אין לו יין, והוא מצפה שעוד כמה שעות יהיה לו יין, לא יאכל בינתיים לחם, כדי שלא יברך ברכת המזון בלא כוס יין. ואם הם שניים שאוכלים, כל אחד צריך לברך על כוס יין, ואם הם שלושה, די להם בכוס אחת, שעליה יברך המזמן (רא"ש וטור).
ויש אומרים, שרק כאשר הם חייבים בזימון של שלושה או עשרה, אז ברכת המזון שלהם חשובה וטעונה כוס יין, אבל כשאינם מזמנים, אינם מברכים על הכוס (הגה"מ בשם ר"י). ואמרו המקובלים, שאף אם ירצה היחיד לברך על הכוס, אינו רשאי (ע' כה"ח קפב, א). ויש אומרים שאפילו אם הם מזמנים בעשרה, אינם חייבים לברך על הכוס אלא שזו מצווה מן המובחר (רי"ף ורמב"ם).
למעשה, כאשר אין מזמנים, אין מברכים על כוס יין (מ"ב קפב, טז). וכאשר מברכים בזימון - מצווה לברך על כוס יין אך אין זו חובה. ולכן גם הנוהגים להדר במצוות, כאשר קשה להם להשיג יין, או שקשה להם לשתות יין, או שאינם רוצים לטרוח על כך, אינם מברכים על הכוס. ובשבתות וימים טובים נוהגים להדר בזה יותר. ובשמחות חשובות, כאשר מזמנים בעשרה, נוהגים להקפיד לזמן על הכוס. (1 )

(1) השו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. ועל פי הקבלה נוהגים שכאשר אין זימון, בכל אופן אין מברכים על הכוס (מ"ב טז, וכמובא בכה"ח א, וטו). ובשבת ויו"ט מדקדקים בזה יותר כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.

[למדן]

יפה בררת וזה שאלתי מה ההבדל בין ימות חול שלא מהדרין לברך על הכוס לבין סעודת שבת שכן מהדרין

[עזריאל ברגר]

האם יש מקור לחילוק בין שלשה לעשרה - שדווקא בעשרה יברכו על כוס ולא בשלשה?

[אור עולם]

בבית חמי מזמנים על כוס בשלשה,
וכמדומה שר' שריה היה מברך על כוס גם ביחיד (אולי כוס שתייה מתוקה ולא יין).

[לבי במערב]

האם יש מקור לחילוק בין שלשה לעשרה - שדווקא בעשרה יברכו על כוס ולא בשלשה?

מהי הגדרת 'מקור'?

וכמדומה שר' שריה היה מברך על כוס גם ביחיד (אולי כוס שתייה מתוקה ולא יין).

על כוס קולה או מיץ תפוזים.

[עזריאל ברגר]

האם יש מקור לחילוק בין שלשה לעשרה - שדווקא בעשרה יברכו על כוס ולא בשלשה?

מהי הגדרת 'מקור'?

ספר רציני כלשהו.

(בכמה ספרים - כגון משנ"ב, פס"ת, היום יום - מצאתי רק את האמירה שאין חילוק בין שלשה לעשרה - כל אחד בסגנונו).

[שמואל שלומוביץ]

בגמ' בראשונים ובפוסקים ודאי אין הבדל בין שלשה לעשרה,
ופשטות הסוגיות שאפי' ביחיד חייב לברך על הכוס, ולמ"ד אין ברכה"מ טעונה כוס אין זה חוב גמור אלא למצוה.
אמנם יש מהראשונים שנקטו שרק בשלשה מברך, והעולם מקילים כמותם שאין מברכים ביחיד, וסומכים ע"ד הזוהר ומדרש רות בזה (והמ"ב כתב בשם השל"ה שביחיד יברך על הכוס ולא יטלנו בידו).
אבל לקבוע כוס דווקא בעשרה לא מצינו בסוגיא ובהלכה, ואם לפרש הסוגיות דווקא בשלשה קשה מאד, להעמידם דווקא באכילה בכנופיה ועשרה ודאי תמוה מאד.
והטעם שמברכים בסעודות של עשרה, יכול להיות מפני שהם סעודות חשובות יותר, ומצוי שיש בהם יין יותר מסעודות אחרות, ואם רגילים לפטור עצמם כי אין היין מזומן להם בסעודות אלו אין צד פטור,
ולכאו' פשוט שעיקר הסיבה שלא נהגו לברך על הכוס כי היין היה ביוקר גדול ולא היה מצוי, ולא יכלו לעשות כן בתורה יומיומית, ורק בסעודה הבאה מזמן לזמן השתמר לברך על הכוס, מטקסי הסעודה וכבודה.