הודעהעל ידי עושה חדשות » א' דצמבר 20, 2015 8:32 pm
מהר"ח או"ז סי' לה:
פ' השוחט בשחיטת חולין (ד' ל"א) מייתי מתניתין דמקוואות דתנן התם גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין. ומוקי ליה ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל ויפול על הכלים. וכלים דומיא דאדם מה אדם דבר כוונה אף כלים דקא מכווין להו אדם. אלמא אעפ"י שהאדם אינן /אולי צ"ל אינו/ מטבילן בידיו אלא רואה ומכוין קרי כוונה ומהני. ובנדה שנאנסה וטבלה פליגי התם רב ור' יוחנן דרב אמר טהורה לביתה וכו'. ואמר התם היכי דמי נידה שנאנסה וטבלה. אילימא דנאנסה מחברתה ואטבלה כוונה דחברתא כוונה מעלייתא היא. ואין הפירוש דווקא שחברתה הטבילתה בידים דא"כ לוקי כגון שחברתה איימה עליה וגיזמה לה עד שטבלה. אלא משמע דאפילו כה"ג הוי כוונת חברתה כוונה מעלייתא. מכאן נ"ל באם אשה לשה מצה של מצוה בפסח דבעי שימור לשם מצוה. ושמרתה מן החימוץ ולא לשם מצוה. ואדם העומד שם מתכוין שימור זה לשם מצוה דמהני דומיא דטבילה. וגבי גט דתנן (גיטין ד' כ"ב) הכל כשירין לכתוב את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. ולא מהני אחר עומד אגביו. התם משום דכתיב וכתב לה לשמה שהכותב יתכוין לשמה.
ושנה משנתו בסי' קמג:
אני שאלתי את מורי הר"ר יצחק זצ"ל, אם הלש מצת מצוה ואינו מתכוין לשמרה לשם מצוה והעומד עליו מתכוין אם תועיל כוונתו, כי דמיתיו, ליושב ומצפה דפ' השוחט. והשיבני וז"ל: מוצא מקור מים חיים, מה"ר חיים, כל הפורש ממך כפורש מן החיים. הארז אשר בלבנון שלח אל החוח, נרפש ונדלח, היושב במחשכים ונעלח /ונאלח/, כנחויים בגוזן חבור וחלח. ומה לאשר לא חותל ולא הומלח, נגד טהור קדש ממלח. ושמן הטוב רטוב ולח, זית רענן יפה פרי, אשר לבו כלב הארי. ומה לאשר מכלי אל כלי הורק, לנגד לפיד וברק בן אבינועם, אשר מנעוריו, עוד בו טעם, כעמון ומואב יהי' קופא על שמריו, ויהי נועם ד' עלי אבי עם אחד ורועם, לבקרים זרועם, ואור זרועם.
אדני שאל, אם מועיל יושב ומצפה במצות של מצוה בפסח בחש"ו? הנה רבינו יוסף טב /טוב/ עלם ייסד בסדר אלהי הרוחות, חש"ו אין לשין דלמא ישגון, ואף על גב דאפיה ישראל בר דעה לא ינהגון. וכתב רבינו שמואל מפלזייא בפירושיו שחבר על אותו סידור שיש גורסין דאפייה, אף על גב שעיקר השימור באפייה מ"מ בשעת לישה בעינן שימור גדול. ואחר כך כתב והא פשיטא שטעון שימור בשעת לישה. וכתב בשם ר"ת מאורליינש דגורס, שחסר תיבת דאפי ישראל אף על גב דגבי גט מועיל עומד על גביו לכתחלה, ובשחיטה בדיעבד, מ"מ לכתחלה הזהירו משום חומרא דחמץ. ועוד, שנוהגים לעשות תדיר חמץ ולא ישימו על לבם. ולפי שיטת הלכה משמע, דשעת לישה, בעינן שימור לשם מצה, לפי שאז מתחיל שימור חימוץ, כמו שפירש התו' גבי כי מפניתו בפי'. וא"כ לא שייך כאן כלל עומד על גבו, כיון שצריך שימור גם לשם מצה. ולא דמי לשחיטה. וגם שמוכיח מתוך מעשיו שמשגיח, במה שעומד על גביו מזהירו, כמו שחלקו התוספ' בהלכה ראשונה עכ"ל.
ולפום חורפיה לא חש להבין דעתי. כי לא שאלתי, אם יועיל עומד על גביו יזהיר את הלש, וילמדנו לשומרו מחימוץ. כי אם כך שאלתי; אף על פי שהלש בודאי אינו מתכוין לשם מצת מצוה, מ"מ כיון שהעומד שם מתכוין לכך, שפיר דמי. דלא בעינן כוונת העושה, אלא כוונת השומר. כמו גבי טבילת כלים שאומר הספר פ' השוחט, דיושב ומצפה אימתי יתלש גל של ארבעים סאה ויפול על הכלים והוי כוונה מעליא. וכן בטבילת נדה אמרינן התם: אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כוונת חברתה, כוונת מעליא היא.