מאיר סובל כתב:יש כאן פן נוסף ושיקול שלא נמנה לעיל
על אף שמצד הדין איני ראוי לחלוק על מה שכתבו קודמי.
מה המידה של המושגים הפשוטים לכאורה "בר הכי להבין הסוגיא כדבעי", ו"הגיע להוראה" שבזה יוכל לפסוק לעצמו שלא כהאחרונים או הראשונים?
מי שעמל יומם ולילה ונדמה לו שהבין? מי שעבר על הדברים בצורה מסכמת ונבחן ויש לו סמיכה?
עיני ראו ולא זר, ויותר מפעם אחת [אפשר לומר בלי גוזמה בכלל, רוב אלו שאני מכיר שמרגישים שהם בכלל התוארים בר הכי והגיע להוראה הם כאלו] שהעמל והמגיע למסקנה מיצה רק את יכולותיו, או רק את הסוגיה הספציפית הזו, ות"ח אחר מוכשר ממנו פי כמה או שיודע עוד כמה סוגיות כדבעי, יכול להפוך על פניו את כל המסקנות מסתירות מיניה וביה.
זכורני גם שאברך אחד כתב פעם ספר שלם להלכה למעשה והעיד על עצמו בהקדמה שעמל בזה יומם ולילה תקופה ארוכה עד שיא המיצוי של המקורות והפרטים, והספר היה על שולחנות הכוללים ללעג ולקלס [חוץ ממה שלמעשה יצאו נגדו גם ספרים שלא דק ונדמה היה לו שקורא ומבין]...
לענ"ד מי שמכליל עצמו כלומד סוגיא כהוגן עד כדי לפסוק + יצא לו מסקנה הפוכה מגדולי האחרונים = זקוק לאיבחון במה משתי ההנחות הוא טועה! ע"כ אינו יכול לסמוך על עצמו.
אולי אחוז בודד מהם כן הגיע למידה הזו וכן יכול לשאול את השאלה הזו.
ש. ספראי כתב:תודה לכולם.
תוכלו להפנותי למקורות כתובים בנושא זה?
(לא של אחרוני הפורום, אלא של אחרונים שהודפסו...).
חן חן
ש. ספראי כתב:תודה לכולם.
תוכלו להפנותי למקורות כתובים בנושא זה?
(לא של אחרוני הפורום, אלא של אחרונים שהודפסו...).
חן חן
מאיר סובל כתב:לענ"ד מי שמכליל עצמו כלומד סוגיא כהוגן עד כדי לפסוק + יצא לו מסקנה הפוכה מגדולי האחרונים = זקוק לאיבחון במה משתי ההנחות הוא טועה! ע"כ אינו יכול לסמוך על עצמו. אולי אחוז בודד מהם כן הגיע למידה הזו וכן יכול לשאול את השאלה הזו.
יבנה כתב:שו"ע חו"מ כה א- "הגה:...אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל..."
סתם יהודי כתב:יבנה כתב:שו"ע חו"מ כה א- "הגה:...אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל..."
מקור הדברים הוא ברמב"ם, שכתב שאסור לפסוק כנגד הוראות התלמוד, הואיל ונתפשטו ברוב ישראל.
אמור מעתה: לפי הרמ"א (והרמב"ם) זוהי אמת המידה: הוראות המצויות בחיבורים שהתפשטו ברוב ישראל. בתקופת הרמב"ם, החיבור שהוראותיו התפשטו ברוב ישראל היה התלמוד. בימינו, יש "מבול" של חיבורי הלכה של אחרונים, אבל אין הרבה חיבורים שעליהם ניתן לומר שההוראות שבהם נתפשטו ברוב ישראל: ש"ס, היד החזקה, השו"ע (מחבר ורמ"א), ואולי עוד ספר אחד או שניים (כגון המשנ"ב שהוראותיו התפשטו ברוב קהילות אשכנז אם לא בכולם). לכן, כאשר אין התנגשות בין החיבורים המועטים הנ"ל שהתפשטו (אם כי לפעמים יש - ואפילו בין התלמוד לש"ע - כהודאת הש"ע עצמו כגון באו"ח שלא ט), אז אין לפסוק כנגד הוראותיהם. אבל כאשר לא ניתן למצוא דברים ברורים וחתוכים בתוך החיבורים שהתפשטו ברוב ישראל, בעוד שיש דברים ברורים רק בחיבורים שהוראותיהם לא התפשטו, אז זה כבר מצריך שיקול דעת עד כמה יש להתחשב בכך.
יבנה כתב:ש. ספראי כתב:תודה לכולם.
תוכלו להפנותי למקורות כתובים בנושא זה?
(לא של אחרוני הפורום, אלא של אחרונים שהודפסו...).
חן חן
שו"ע חו"מ כה א-
"הגה: מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא . מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא."
שם ברמ"א סע' ב'- "ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו."
ועי' בנו"כ שם ובמובא בטור וב"י. ע"ע הקדמות ים של שלמה. וכן בהקדמה ליביע אומר חלק ד' שהאריך בזה.
ובאופן כללי י"ל שמעיקר הדין פשוט שמי שהוא בר הכי רשאי לעשות כדעתו. אך באופן מעשי יש חילוקים בדרכי הפסק, לדוגמא אצל רבני ליטא היו הרבה שעשו כדעתם, ואילו בשאר הארצות נמנעו מכך. כיום רוב הפוסקים לא נוהגים כן.
ע"ע באלו: http://www.yeshiva.org.il/midrash/11549
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D ... 7%9C%D7%91
עדיאל ברויאר כתב:סתם יהודי כתב:יבנה כתב:שו"ע חו"מ כה א- "הגה:...אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל..."
מקור הדברים הוא ברמב"ם, שכתב שאסור לפסוק כנגד הוראות התלמוד, הואיל ונתפשטו ברוב ישראל.
אמור מעתה: לפי הרמ"א (והרמב"ם) זוהי אמת המידה: הוראות המצויות בחיבורים שהתפשטו ברוב ישראל. בתקופת הרמב"ם, החיבור שהוראותיו התפשטו ברוב ישראל היה התלמוד. בימינו, יש "מבול" של חיבורי הלכה של אחרונים, אבל אין הרבה חיבורים שעליהם ניתן לומר שההוראות שבהם נתפשטו ברוב ישראל: ש"ס, היד החזקה, השו"ע (מחבר ורמ"א), ואולי עוד ספר אחד או שניים (כגון המשנ"ב שהוראותיו התפשטו ברוב קהילות אשכנז אם לא בכולם). לכן, כאשר אין התנגשות בין החיבורים המועטים הנ"ל שהתפשטו (אם כי לפעמים יש - ואפילו בין התלמוד לש"ע - כהודאת הש"ע עצמו כגון באו"ח שלא ט), אז אין לפסוק כנגד הוראותיהם. אבל כאשר לא ניתן למצוא דברים ברורים וחתוכים בתוך החיבורים שהתפשטו ברוב ישראל, בעוד שיש דברים ברורים רק בחיבורים שהוראותיהם לא התפשטו, אז זה כבר מצריך שיקול דעת עד כמה יש להתחשב בכך.
מאז התלמוד אין חיבור אחד שהוראותיו התקבלו על רוב חכמי ישראל כהוראות מחייבות. רוב הפסקים של החיבורים שהזכרת התקבלו (ואגב, השו"ע והרמ"א הם שני מחברים וזו טעות לומר שזה חיבור אחד), אבל אין רוב חכמים שקיבלו את דבריהם כמחייבים. וממילא אין ללמוד מדברי הרמב"ם לנידוננו.
עדיאל ברויאר כתב:א. לפי הרמב"ם, שבדעתו אנחנו דנים, אין אפשרות לחרוג מהתלמוד הבבלי. וממילא יוצא שצריך לקבל אותו כפוסק מוחלט בשביל לחייב.
ב. זה לא משנה מה גורם. הסיפור פה הוא קבלת פסקיו של פוסק אחד או ספר אחד. ולא ספר שכולל בתוכו מחלוקות וחלק נוהגים כך וחלק אחרת. מלבד זה, יש מקומות שגם פסקי השו"ע והרמ"א עצמם לא התקבלו על הפוסקים המאוחרים - מיעוטם או רובם, ואז כנ"ל בסע' א.
סתם יהודי כתב:עדיאל ברויאר כתב:א. לפי הרמב"ם, שבדעתו אנחנו דנים, אין אפשרות לחרוג מהתלמוד הבבלי. וממילא יוצא שצריך לקבל אותו כפוסק מוחלט בשביל לחייב.
ב. זה לא משנה מה גורם. הסיפור פה הוא קבלת פסקיו של פוסק אחד או ספר אחד. ולא ספר שכולל בתוכו מחלוקות וחלק נוהגים כך וחלק אחרת. מלבד זה, יש מקומות שגם פסקי השו"ע והרמ"א עצמם לא התקבלו על הפוסקים המאוחרים - מיעוטם או רובם, ואז כנ"ל בסע' א.
אני מזכיר שאנחנו דנים - לא בדברי רמב"ם - אלא בדברי רמ"א שמקורם בדברי רמב"ם, והרי גם רמ"א מסכים שלא בכל דבר פוסקים לפי התלמוד (כדמוכח למשל מדבריו באו"ח שלא ט), וא"כ בע"כ שכוונתו רק לחיבורים אשר רוב הוראותיהם התקבלו ברוב ישראל. לכן זה גם לא משנה שבמיעוט מהמקרים אין אנחנו פוסקים לפי השו"ע: סו"ס, מה שקובע - זה "רוב" הוראותיו של הספר - ולא "כל" הוראותיו (וכדלעיל לגבי התלמוד). ונ"מ, שאם בש"ע יש הוראה שמוסכמת על שני מחבריו ושלגביה אנחנו מסופקים האם היא התקבלה ברוב ישראל, אז הדין הוא שיש לנהוג לפי הוראה זו של שני מחברי הש"ע, בעקבות הכלל הנ"ל של הרמ"א (שמקורו כאמור ברמב"ם).
לא משנה שהש"ע כולל בתוכו מחלוקות בין שני מחבריו; שהרי גם התלמוד כולל בתוכו מחלוקות, ואעפ"כ מוסכם שפיסקי התלמוד - כלומר רוב פיסקי התלמוד - התפשטו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים. ה"ה לשו"ע: רוב פסקיו (המוסכמים על שני מחבריו) התקבלו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים. רק כבדרך אגב, הערתי כי מה שגרם לכך שרוב פסקיו התפשטו ברוב ישראל זה (בין השאר) העובדה שהש"ע נתפס בעיני רוב ישראל כספר מאוחד (בעל שני מחברים) שמאחד את רוב ישראל לעדותיהם. אבל בפועל, לא כל כך משנה מה גרם, מה שחשוב הוא, שרוב פסקיו התקבלו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים, בדיוק כמו שקרה לתלמוד.
ישא ברכה כתב:כמדומה שהגאון מציין לע"ז לו שא"א לבטל גזירה שפשטה ברוב ישראל. עיי"ש, וצ"ע.
עדיאל ברויאר כתב:סתם יהודי כתב:עדיאל ברויאר כתב:א. לפי הרמב"ם, שבדעתו אנחנו דנים, אין אפשרות לחרוג מהתלמוד הבבלי. וממילא יוצא שצריך לקבל אותו כפוסק מוחלט בשביל לחייב.
ב. זה לא משנה מה גורם. הסיפור פה הוא קבלת פסקיו של פוסק אחד או ספר אחד. ולא ספר שכולל בתוכו מחלוקות וחלק נוהגים כך וחלק אחרת. מלבד זה, יש מקומות שגם פסקי השו"ע והרמ"א עצמם לא התקבלו על הפוסקים המאוחרים - מיעוטם או רובם, ואז כנ"ל בסע' א.
אני מזכיר שאנחנו דנים - לא בדברי רמב"ם - אלא בדברי רמ"א שמקורם בדברי רמב"ם, והרי גם רמ"א מסכים שלא בכל דבר פוסקים לפי התלמוד (כדמוכח למשל מדבריו באו"ח שלא ט), וא"כ בע"כ שכוונתו רק לחיבורים אשר רוב הוראותיהם התקבלו ברוב ישראל. לכן זה גם לא משנה שבמיעוט מהמקרים אין אנחנו פוסקים לפי השו"ע: סו"ס, מה שקובע - זה "רוב" הוראותיו של הספר - ולא "כל" הוראותיו (וכדלעיל לגבי התלמוד). ונ"מ, שאם בש"ע יש הוראה שמוסכמת על שני מחבריו ושלגביה אנחנו מסופקים האם היא התקבלה ברוב ישראל, אז הדין הוא שיש לנהוג לפי הוראה זו של שני מחברי הש"ע, בעקבות הכלל הנ"ל של הרמ"א (שמקורו כאמור ברמב"ם).
לא משנה שהש"ע כולל בתוכו מחלוקות בין שני מחבריו; שהרי גם התלמוד כולל בתוכו מחלוקות, ואעפ"כ מוסכם שפיסקי התלמוד - כלומר רוב פיסקי התלמוד - התפשטו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים. ה"ה לשו"ע: רוב פסקיו (המוסכמים על שני מחבריו) התקבלו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים. רק כבדרך אגב, הערתי כי מה שגרם לכך שרוב פסקיו התפשטו ברוב ישראל זה (בין השאר) העובדה שהש"ע נתפס בעיני רוב ישראל כספר מאוחד (בעל שני מחברים) שמאחד את רוב ישראל לעדותיהם. אבל בפועל, לא כל כך משנה מה גרם, מה שחשוב הוא, שרוב פסקיו התקבלו ברוב ישראל, ולכן פסקיו הנ"ל מחייבים, בדיוק כמו שקרה לתלמוד.
א. אתה ציינת גם את הרמב"ם כמי שנוקט כך. הרמ"א זה משהו אחר.
ב. טענתי שרוב עמ"י לא קיבל את השו"ע-רמ"א כמחייבים לחלוטין בכל דבריהם, ולכן זה לא מתאים לשיטת הרמב"ם. (ובנוסף, אין להשוות בין ההכרעות של התלמוד בתוך המחלוקות שיש בו, ובין השו"ע והרמ"א שלא הכריעו ביחד מה לעשות כשהם חולקים אלא הותירו המחלוקת על כנה...).
גבול ים כתב:בחכמי ספרד למשל תראה ההיפך הגמור.
יבנה כתב:גבול ים כתב:בחכמי ספרד למשל תראה ההיפך הגמור.
לאו כלל הוא, והפרי חדש מפורסם שחלק על הקודמים. ור' עובדיה מאריך בכמה מקומות [הקדמות יביע אומר א, ב, ד והליכות עולם ג ומסמתא בעוד מקומות] שיש חיוב למי שהגיע להוראה לחלוק על הקודמים לו מלבד על השו"ע שקבלו הוראותיו. ועבד עובדא בנפשיה שכשהיה בערך בן עשרים כבר הורה שלא כבן איש חי.
עדיאל ברויאר כתב:
הפרי חדש אינו היחיד. כדוגמה, האור החיים הקדוש בספר פרי תואר חולק על השו"ע והרמ"א שהשמיטו את דין הקלשה דהרשב"א, ולמעשה מסייג קצת לנהוג כן רק בכלי שאינו בן יומו.
עיק כתב:נראה שהאמור בחו"מ סי' כה אינו עניין לכאן, שכן כללי הפסק האמורים שם הם לחו"מ דווקא. ומקור דברים אלו בסוגיית דיין שטעה ולא בסוגיה דע"ז ז., והובאו על ידי הרמב"ם בהלכות סנהדרין ולא בהלכות ממרים, ובחו"מ ולא ביו"ד. והטעם פשוט: בדיני ממונות לא יתכן שכל דיין יפסוק כדעתו כנגד הקודמים לו אלא אם כן יש לו ראיות ברורות, שאם לא כן - כל יום יפסוק בית דין של פלוני פסק הפוך מבית דינו של אלמוני, ואדם המנהל את עסקיו לא ידע למה לצפות ומה נדרש ממנו. אך בשאר דיני תורה המחויבות לפסיקת הקודמים קלה יותר.
יבנה כתב:הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כותב בפירוש שחיוב לשמוע לתלמוד הוא ממה ש"כל ישראל" קבלוהו, וחייבים לקיים כל הכתוב בו, אבל שאר דברים וחיבורים שלאחר התלמוד אינם כן ואין חובה לקבלם אלא כמי שהדעת נוטה.
יבנה כתב:דברי הרמ"א מיוסדים על תה"ד.
יבנה כתב:מה שדנו מדברי השו"ע או"ח סי' שלא ס' ט כאילו חולקים על הגמ'.
תמוה שלא בא לחלוק על הגמ' אלא אומר שנשתנו הטבעים וכעת אין סכנה וכמפורש במ"ב שם ס"ק ל"א.
ארזי ביתר כתב:לא הצלחתי להבין בין שיטי האשכול, האם הוזכר ענין נוסף בעייתי בנושא זה.
בל נשכח, שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. יש שאדם אכן למד סוגיה כהוגן, כראוי וכנכון, ולפי מסקנותיו מהסוגיה שהוא למד, אכן יש להכריע נגד האחרונים. אך לכשיביא ממרחק לחמו, אז יגלה פרטים שהיו חסרים לו, אשר בשל פרטים אלו, פסקו האחרונים כפי שפסקו.
כך נראה לענ"ד. יש הסכמה על כך?
פלתי כתב:ארזי ביתר כתב:לא הצלחתי להבין בין שיטי האשכול, האם הוזכר ענין נוסף בעייתי בנושא זה.
בל נשכח, שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. יש שאדם אכן למד סוגיה כהוגן, כראוי וכנכון, ולפי מסקנותיו מהסוגיה שהוא למד, אכן יש להכריע נגד האחרונים. אך לכשיביא ממרחק לחמו, אז יגלה פרטים שהיו חסרים לו, אשר בשל פרטים אלו, פסקו האחרונים כפי שפסקו.
כך נראה לענ"ד. יש הסכמה על כך?
האם אתה מתכוון לומר שהאחרונים פסקו כפי שפסקו עפ"י סוגיות רחוקות, ומשום מה לא הזכירו סוגיות אלו בהכרעתם? מהיכי תיתי למיחש לזה.
אולי כוונתך אחרת. דיש לומר שלא הרי מי שבקי בש"ס ובפוסקים, כהרי מי שבקי רק בסוגיא אחת. בלי קשר להכרעה זו או אחרת, אלא באופן כללי, ההבנה של הבקי יותר עמוקה ונכונה.
סתם יהודי כתב:יבנה כתב:הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כותב בפירוש שחיוב לשמוע לתלמוד הוא ממה ש"כל ישראל" קבלוהו, וחייבים לקיים כל הכתוב בו, אבל שאר דברים וחיבורים שלאחר התלמוד אינם כן ואין חובה לקבלם אלא כמי שהדעת נוטה.
אבל מתוך טעמו של הרמב"ם מוכח שלדעתו, אם יש חיבור שפסקיו התפשטו בכל ישראל - אז חייבים לנהוג לפיו. בזמנו, החיבור היחיד שענה על הקריטריון הזה - היה התלמוד, וא"כ אין זה מן הנמנע - שרק משום כך דיבר הרמב"ם רק על התלמוד. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח: העיקרון הכללי שבדברי הרמב"ם - הוא אותו עיקרון כללי שישנו בדברי תה"ד ובדברי רמ"א.יבנה כתב:דברי הרמ"א מיוסדים על תה"ד.
אה"נ, אבל העיקרון הכללי שבדברי תה"ד מיוסד על העיקרון הכללי שבדברי הרמב"ם, ולזאת הכוונה.
סתם יהודי כתב:יבנה כתב:מה שדנו מדברי השו"ע או"ח סי' שלא ס' ט כאילו חולקים על הגמ'.
תמוה שלא בא לחלוק על הגמ' אלא אומר שנשתנו הטבעים וכעת אין סכנה וכמפורש במ"ב שם ס"ק ל"א.
מי כתב שהש"ע "חולק" על התלמוד? דווקא דקדקתי לנקוט, לא במילה "מחלוקת", אלא במילה "התנגשות". ופשיטא שלא כל התנגשות היא בהכרח מחלוקת, שהרי תמיד ניתן לתרץ את ההתנגשות הזאת ע"י אוקימתא (בוא לא נשכח שגם התירוץ של "נשתנו הטבעים" זה סוג של אוקימתא שמעמידה את דברי התלמוד בטבעים שונים משלנו), והרי גם כל למדן (או כל מי שהגיע להוראה לא משנה כרגע) - אשר ירצה לחלוק על פוסקים שקדמוהו - אינו חייב לחלוק-בפועל אלא יוכל לעשות אוקימתא באופן שימנע את המחלוקת. למשל קח את הדוגמה שנתתי על המסעדה: הלמדן (או מי שהגיע להוראה לא משנה כרגע) - אינו חייב לומר שהוא "חולק" על הפוסק המובהק שחתום על תעודת ההכשר של המסעדה, אלא יוכל לעשות אוקימתא ולומר שהפוסק שנתן את התעודה נתן אותה לפי המצב ששרר בשעת נתינת התעודה, אבל כעת - משהתגלה שאחד מעובדי המסעדה השתמש באותה כף הן למאכלים בשריים רותחים והן למאכלים חלביים רותחים - אז "נשתנתה התמונה" (שזה בעצם אותו רעיון כללי של "נשתנו הטבעים").
יערוסלב כתב:בנושא ראוי להתבונן מה היו דרך רבותינו הפוסקים בענין זה, שכמה פעמים הגם שיצא להם היפך מדעת הפוסקים לא זזו מפסקם.
כדוגמה למדתי באחרונה בט"ז סי' קנ"ט הל' נט"י סק"א, שהשיג בכמה קשיות על הב"י בענין כלי לנט"י והעלה להיפך מדעת הב"י, אבל מ"מ סיים שם על שיטות ב"י "אלא ודאי שזה [שי' הב"י] אינו, כן נראה לי להלכה ולא למעשה מאחר שהרב בית יוסף מחמיר בזה. אז ודאי ת"ח בימינו אין לא לזוז מדברי הפוסקים, כמו שסיים הט"ז שנראה לו ודאי דלא כב"י, אכ"ז לא זז מפסק הב"י.
ולציין עוד, שהגם שיצא לו היפך דעת הפוסקים ראוי להעלות כאן מה שכתב הפנים מאירות בהקדמה שלו, "והנני משתטח מלא קומה ארצה אפים וכפי פרושות השמים שאל יפול לב אדם לומר איך מילא לבו לפעמים לחלוק על אבות עולם הגדולים ראשונים ואחרונים אף אני אענה ואשיב אמרי לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שגם בעיני היה קשה וצער גדול הי' לי בדבר זה שהוכרחתי לפעמים להשיב על הגדולים ותמיד לבי דואג בקרבי אבל מה אעשה תורה היא וללמוד אני צריך אני צריך ולא כתבתי ללמוד ממני הלכה למעשה רק פתחתי פתח כחודא של מחט וחכמי' אשר לבבם רחב כפתחו של אולם הם אדונים בדבר זה להכריע אם דברי נכונים ואם אין דברי לפני חכמים נכונים משנה לא זזה ממקומה והדין חוזר לסיני וכו' עיי"ש. ואכמ"ל.
מאיר סובל כתב:באותו ענין, מי שלומד את הב"י על הטור בעיון תדיר, ואת דבריו בשולחן ערוך, רואה בקביעות שבב"י יש לפעמים רבות מספור שמקשה על הרמב"ם מהסוגיות והראשונים ומסיק בדרכו מסקנות ונוטה מדבריו להלכה. ולמעשה בשו"ע מעתיק לשון הרמב"ם בלי הסתייגויות כלל. ודו"ק.
אוהב אוצר כתב:ישנה אמרה משמיה דהגרשז"א זצ"ל דאמר פעם למישהו, דת"ח שהתעסק בנושא מסויים - הוא מרא דשמעתתא באותו ענין.
כך אמר לי ת"ח אחד חשוב ומבוגר.
עדיאל ברויאר כתב:יערוסלב כתב:בנושא ראוי להתבונן מה היו דרך רבותינו הפוסקים בענין זה, שכמה פעמים הגם שיצא להם היפך מדעת הפוסקים לא זזו מפסקם.
כדוגמה למדתי באחרונה בט"ז סי' קנ"ט הל' נט"י סק"א, שהשיג בכמה קשיות על הב"י בענין כלי לנט"י והעלה להיפך מדעת הב"י, אבל מ"מ סיים שם על שיטות ב"י "אלא ודאי שזה [שי' הב"י] אינו, כן נראה לי להלכה ולא למעשה מאחר שהרב בית יוסף מחמיר בזה. אז ודאי ת"ח בימינו אין לא לזוז מדברי הפוסקים, כמו שסיים הט"ז שנראה לו ודאי דלא כב"י, אכ"ז לא זז מפסק הב"י.
ולציין עוד, שהגם שיצא לו היפך דעת הפוסקים ראוי להעלות כאן מה שכתב הפנים מאירות בהקדמה שלו, "והנני משתטח מלא קומה ארצה אפים וכפי פרושות השמים שאל יפול לב אדם לומר איך מילא לבו לפעמים לחלוק על אבות עולם הגדולים ראשונים ואחרונים אף אני אענה ואשיב אמרי לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שגם בעיני היה קשה וצער גדול הי' לי בדבר זה שהוכרחתי לפעמים להשיב על הגדולים ותמיד לבי דואג בקרבי אבל מה אעשה תורה היא וללמוד אני צריך אני צריך ולא כתבתי ללמוד ממני הלכה למעשה רק פתחתי פתח כחודא של מחט וחכמי' אשר לבבם רחב כפתחו של אולם הם אדונים בדבר זה להכריע אם דברי נכונים ואם אין דברי לפני חכמים נכונים משנה לא זזה ממקומה והדין חוזר לסיני וכו' עיי"ש. ואכמ"ל.
ומה תעשה עם כל הדוגמאות האחרות, שהט"ז עצמו ופוסקים נוספים חלקו על השו"ע להלכה ולמעשה?
יבנה כתב:במציאות גם בזמנינו אין לנו שום ספר שכל ישראל כולם קבלו לעשות כל הכתוב בו חוץ מהתלמוד בבלי וכמו שכתב הרמב"ם, ורק יש הרבה ספרים שנחשבים ספרים מוסמכים ומקובלים אף שבהרבה פרטים איננו פוסקים כמותם. ואף השו"ע נוטים מדבריו בהרבה מאד פעמים לפי הכרעת הרמ"א והאחרונים.
יבנה כתב:יש חילוק בין שינוי אמיתי שברור לנו שהקדמון היה אומר שלא דיבר על זה ושפשוט שהדין משתנה...במקרה הראשון אין אפ' התנגשות עם הקדמון...נמצא שאין השו"ע "מתנגש" כלל עם הגמ'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 235 אורחים