הרנינו

[חלוחיל שבע רוגז]

מאביד גיבורי חכמה, לקעקעם בהתפללם,
נידח גרזן, להשמיד עטופי פתיל, עטורי אות.
ויבוא חרב, בלב הומי תחן, לבוססם בדם,
ריצח עצמות, גידע חללי ברית, שיבר גופות.
נצרר דמם, בכנפי כסותם, האדם בגדם,
נופץ קדקד, לגדוע זעק, הורד לשאיות.
ניתז זעם, צווחת שפלי לב, טהורים לטרדם,
שחוט וטבוח, תוככי מקדש, תל תלפיות.
השחז להב, השמד והרוג, קדושים קרוע בשרם,
חוננם פני צורם, עוד בפיהם מילתם, והנה גוויות.

ארתיחה דמע, אעצימה מרר בקול מר צורח,
זעזע קומתם להינפצה, גמול גולגולתם השמד ופצוע.
דריכת גת תקרב, נקם חזות, כלותם באף חבל והרוג,
יונצחו יודרכו, בל יכלו, לדראון אות.

הוי אנקמה מצרי ואשלמה לאויביי!

[קלונימוס הזקן]

ימין 'הימין' בפיו לרוממה
אך טובה לו הדממה
תחת קרוא לאום אני חומה
למעשי בלע ונקמה

גלגל במילים אין קץ
כסילות היא ותעמוד לרועץ
יפה לנו במעשים לפשפשה
ואז ימחה פשע וגם רשע

[בין הזמנים]

והלא לא כתב הקורא.
אלא ליחל לנקמת קל קנא ונוקם.
ובבוא היום הגדול והנורא,
עת את דברו לגאלינו יקם.
וכי לא מצאנו בדברי הקדמונים.
עת יצפו לראות במפלת דודנים?!

[קלונימוס הזקן]

הן לא סיים דבריו
במלל צור עולמים
אלא בפי יצוריו
נתן נאום נוקמים

[בברכה המשולשת]

ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו

[בין הזמנים]

הן לא סיים דבריו
במלל צור עולמים
אלא בפי יצוריו
נתן נאום נוקמים

אכן -
אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע.

[שטייגעניסט]

ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו

ספורנו במדבר פרק כד
אף על פי שכל האומות מנשמת אלוק יאבדו כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים (ירמיה ל, יא) הנה באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל בהיות שתי אלה האומות אויביו מעולם ושבבי בישי (סנהדרין פרק חלק) (קו ב).

[בברכה המשולשת]

ייש"כ. אולם מדברי הפיוט (שקדם לרבינו הספורנו) "כלה שעיר וחותנו ועלו לציון מושיעים" עולה שדין אחד לאדום ולישמעאל בזה , ושלמרות שנאמר "כלה" המיוחס לקב"ה הרי שצורת הקיום תהיה על ידי עם ישראל

[קלונימוס הזקן]

לא אמר "מי יתן ואוחז וניפצתי"
ושאר דברי בלע,
אלא תקווה שיבוא גוי, אויבם של אויבינו וינפצם.

[מה שנכון נכון]

בקינת שכרת ולא מיין מסימים "ואז בסלעי סעיפיך אנפץ את טפייך".
ויש עוד כה"ג.

וביהושע י,יג וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו.

[קלונימוס הזקן]

מודה ועוזב, מבקש את סליחת החלוחיל אם אכן לא נסחף בזרם הפשיזם הפושה במחוזותינו ותם בדעתו עם קונו.

קלוני'

[בין הזמנים]

אך באמת קלטתי אח''כ חששו של קלו'.
הנה ברור שאסור ליקח נקמה בעצמינו מאויבינו, שהרי עינינו הרואות תוצאות רצח הנער הערבי, ומי יאמר: ידי הרוצחים לא שפכו...

[מה שנכון נכון]

אגב, בלא"ה נראה שהכותב למעלה התכוין לצטט [או כתב על פי] הפסוק בישעיה א,כד לכן נאום האדון ה צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי.

[שש משזר]

לבי קרוע, ועיני דומעות.
איך ימצאו שרוע, ביום הזוועות.
ועל התגלמות הרוע, אזעק בשוועות.
מי יטרף ומי ינוע, ובתפלה עוד שפתם נעות.

אבינו מלכינו, אם נחשבנו כצאן טבחה.
תפן אל צעקתינו, ואל תתננו בידי בן השפחה.
תמהר ותחיש לגאלינו, אז נקריב לפניך זבח ומנחה.
נקום נא שבעתיים נקמתינו, אז ימלא פינו שיר ושבחה.


החותם בדמע, בשומעי את שמע, הרצח האכזרי, ומעי חמרמרי,
ומי לא יבקש וישאל, כלה אדום וישמעאל, במהרה בימינו יגזר, - הקטן שש משזר.

[מבקש לדעת]

בס"ד

ואמר רבי יוחנן: אוי להם לאומות העולם שאין להם תקנה, שנאמר תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל. תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי. (ר"ה כ"ג.)

[איש רגיל]

מתוך שיחת אדמו"ר מסלונים שליט"א בתקופת האיתיפדה השניה (כ"ה אב תשס"א).

נמצאים אנו עתה במצב קשה בארץ ישראל, וכידוע שא"א אדמו"ר זצוק"ל התבטא כמה וכמה פעמים בתקופת חייו האחרונה, ביחידות וברבים, אודות זמן קשה העומד לבוא, והיו הדברים מפחידים את הלב. ומיד היה ממשיך ומחזק שהקב"ה לא יעזוב אותנו. מי היה יכול אז להעלות על דעתו שיגיע מצב כזה, מראש השנה עוד לא היה יום רגוע, יום יום יורים ומנסים לפגוע ביהודים, ויהודים נהרגים ונפצעים, והאחרון הכביד מכת הפיגועים ההמוניים. מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ורבים שואלים כיצד מתחזקים בתקופה כזו שלא רואים לה קץ, באשר שום פתרון טבעי לא נראה באופק. ואם בזמנים עברו היו שסברו כי ניתן לפתור את הבעיות בגישה תקיפה, כיום כבר אין מי שחושב כך, ואף הדוגלים בתקיפות זהו יותר בכדי לקרר את רגש הנקמה שלהם מאשר בשביל לפתור את הבעיה. וגם אלו שסברו כי ניתן לבוא בדברים עם הערבים ולנהל אתם משא ומתן, מבינים כבר שאין על מה לדבר ואין עם מי לדבר, כי פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר. ומאין יבא עזרי, איך מתחזקים, ומה יהיה הסוף, כלום יכול מצב זה להמשך לאין קץ.
אכן איתא בספה"ק דגל מחנה אפרים (נח), שכל מציאות החושך אינה אלא כיסוי המכסה על אור מסויים, "דאי אפשר לחושך בלא אור, כי האור יוצא וניכר מתוך החושך, אך שהוא מכוסה ובהעלם שם וכו', אבל מי שהוא חכם – עיניו בראשו, ויבין כי יש אור גדול מכוסה ונעלם בתוך אותו החושך". משמעות דבה"ק שהאור ניכר מתוך החושך, היינו שככל שהחושך יותר גדול סימן שמסתתר תחתיו אור גדול יותר. ומצינו כמה מאמרי חז"ל שעולים בקנה אחד עם רעיון זה. כגון מה שאמרו (מדרש, מובא באוהב ישראל לשבת חזון), לא היה יום מועד לישראל כיום שנחרב בו בית המקדש. והא דאיתא במדרש (ב"ר פה,א) עה"פ כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. באותה שעה קשה שבית ישראל היה שרוי בשפל המצב והשבטים היו שבורים כל כך, אז היה הקב"ה עוסק ובורא אורו של משיח ע"י תמר ופרץ. ויש להסביר זאת בב' אופנים: או שזה מעשה שטן להסתיר בחושך את מציאות האור ואת הגילויים הגדולים, כדי שלא יכירו בגודל השעה שאין כמותה, ולא יראו את האפשרויות הגדולות הקיימות עתה לפעול לטובה ולהשיג דברים כבירים. או להיפך, מטרת החושך היא דוקא לבלבל את השטן, שהוא לא יכיר כי זהו זמן מיוחד בו נפעלים ענינים גדולים. כמו שמצינו בכמה מקומות שבשעות גדולות נעשות פעולות שונות שמטרתן לבלבל את השטן בכדי שלא יקטרג ולא יעכב. וע"ד שביארו בספרים מעשה יהודה ותמר, שכלפי חוץ היה נראה מעשה זר ומוזר, אלא שלולא זאת היה השטן מעכב ולא היה מניח לברוא אורו של משיח.
ולאור זה יש להסתכל גם על תקופתנו, לדעת כי יש אור גדול בתוך החושך, והחושך אינו אלא מעשה שטן להסתיר האור, או שנעשה כדי לבלבל ולערבב את השטן, שייראה מבחוץ כאילו זה זמן גרוע. ולשני ההסברים הרי זה זמן של אור מיוחד במינו, וכדברי הדגמ"א שהחושך אינו אלא כיסוי על האור, ומי שיודע ומבין זאת לגביו מסתלק החושך ואינו מפריע לו, ויכול להתקרב למקורות האור. זהו זמן מיוחד ותקופה מיוחדת שלא היו כמותם בארץ ישראל בחמשים השנים האחרונות, המצב נראה נורא ואיום, אך המציאות הפוכה ממה שנראה לעינים, בעינים רואים חושך והמציאות האמיתית היא אור. ההרגשה היא שעומדים לפני אור גדול, ותפקידנו להיות "החכם – עיניו בראשו" כלשון הדגמ"א, לדעת כי אכן נפעלים עתה ענינים גדולים, וזו תקופת עשיה מבורכת שיכולים להשיג בה דברים גדולים, אלא שכל זה מכוסה בהסתר.
ויש לדעת כי כל הסתר אינו אלא בבחינת כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך, וכדכ' (משלי ג,יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, וברש"י שם ובביאור הגר"א, כי טבע האב כאשר מייסר את בנו קשות מבקש אח"כ דרך לשוב לרצותו, שהרי אינו רוצה לנתק את קשריו עמו, אלא להיפך, מוכיחו ביסורים מחמת אהבתו אשר גדולה אליו יותר מן הכל, ומאחר שכבר ייסר אותו הריהו מחפש כיצד לפייס אותו, ומדבר אליו רכות מתוך אהבה והתפייסות. ועדיין זכור לנו כיצד היה אאמו"ר זצ"ל חוזר תמיד על מאמר היסוה"ע שדרש מסורה על תיבת "דרש" הכתובה בב' הפסוקים: ארץ אשר ה"א דרש אותה תמיד עיני ה"א בה (דברים יא,יב), ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף (ויקרא י,טז). ופירש, שכך היא ההנהגה בארץ ישראל, כאשר נדמה כי "והנה שורף", לא רואים שום מוצא ומה יהיה הסוף, אז מתגלה כי היא ארץ אשר ה"א דורש אותה, שמתגלה לפתע גילוי של רוח והצלה יעמוד ליהודים ויוצאים מן המיצר למרחב ונהיה אור וטוב. יש בחי' כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, שלבסוף תצא מזה טובה, ויש "גם זו לטובה", שכבר עכשיו טוב, כדברי הדגמ"א שהחושך הוא כיסוי לאור הגדול.

[מאירי]

אנו נמצאים בין פ' חיי שרה לתולדות, יש בעל הטורים ידוע (אולי לא כ"כ), בסוף פ' חיי שרה, שעומד על החיבור שבין 2 הפרשות, חיי שרה-תולדות!! אין מתאים יותר מימים אלו לראות את דבריו, וגם ניתן למצוא בהם מעט נוחם איכשהו, ואלו דבריו:
"על פני כל אחיו נפל. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'. לומר לך, כשיפול ישמעאל באחרית הימים (ב"ר סב ה) אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק" עכ"ל
הוי אומר, באחרית הימים ישלוט ישמעאל ויעשה צרות שלא שמעתם אוזן! כידוע שהוא הגלות האחרונה שעליה אמרו "ייתיה ולא אחמיניה", אבל בסופו של דבר הוא יפול, ואז תיכף ממש יבוא משיח צדקינו בב"א.
כאמור, החיבור של שני הפרשות, והעיתוי של הפיגוע/טבח/שואה/תרפ"ט/אין מילים, (יום שלישי שהוא אמצע השבוע שבין הפרשות...) הוא שהציף לעינינו את דברי בעל הטורים, האקטואליים כ"כ, ואולי נראה בזה רמז שאכן זהו הסוף, סוף סוף, ויאמר לצרותינו די די די

[בין הזמנים]

אני זוכר שציינו להך בעל הטורים בעת התפגרות הנבל מנהיגם עראפת ימ''ש בער''ש חיי שרה.

[חלוחיל שבע רוגז]

וינף שנית זרוע קטל, שחוט והרוג, קרוע גוויות.
יכוננו חנינה, ייאספו גשת פילול, זעק פני ריבונם,
ייפלו אפיים, ארון א-ל נגדם, שוועתם בקידתם,
ותוצץ חרב, בלע לשון, טבוח גרון, משחיתם בם.

שאיית חורפים, פתאום בא, לנגח עצמות, שבור קדקד,
עפר ליחכו, עוד רחף תחן עלי דבבם, תצמת געייתם,
חנית לרצץ, לאטום חינון, טמום ליבם ורינתם,
להב מאכלת, גזור לחש עטופים, נהק נאסף, נסתם מאווים.

עוד ינף ידו צור, שבעתיים גמול, חרב בחיקם, נקם שפוך, בזעף דרוך גולגלתם,
תאנף אף, השמד והרוס מבצרם, גיעולם ישוב בם, טנף צחן עווייתם, תראה ברק חרב, בחימת קצף, בניפוץ חללים, תבער להב, לא תכבה, תצמת לדראון.

ואשיבה ידי עלייך, אצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך.

[שברי לוחות]

שמך נאה לך ואתה נאה לשמך

[אום אני חומה]

תודה, ר' חלוחיל.