השוואות...

עושה חדשות

ראיתי בראבי"ה סי' תתקו השוואה מעניינת, בין טעם כעיקר, למתעסק בחלבים ועריות.
ז"ל "אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה, דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכנושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדאכ"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מין ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' ובנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת, ודוגמתו אמרי' אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב, ולהכי אמרי' בפ' התערוב' מין במינו ברובא".
האם יש עוד ראשונים או אחרונים שהשתמשו בהשוואה כזו?

עושה חדשות

עוד צושטע'ל מענין.

ז"ל תשובות ופסקים מחכמי אשכנז סימן קמ"ח : וגם מה דאמ׳ ר׳ אלעזר מזוייף מתוכו פסול מן התורה, משום דקסבר ר׳ אלעזר כי כתוב וכתב לה לשמה אכתיבת הגט כתיב דבעינן לשמה, ואם בא לחתום העדים שהן מכשירי הגט בתוך הגט הרשות בידו, ועל כל מה שכתוב בגט שהגט נכשר בו, כת׳ קרא דבעינן לשמה. ואל תתמה אילו לא נחתמו העדים כלל כשר, אם נחתמו שלא לשמה איך יתכן לפוסלו, דוגמתו מצינו בפ״ק דזבחי׳ לר׳ שמעו' בהולכה אם ביטלה כשר, ואם הוליך זר לר׳ שמעון פסול.

(משום מה, זה מזכיר לי את הגמ' בב"ב דקס"ב "אמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר סוכה פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבעה").

עושה חדשות

עוד דימוי מענין.
כתב הראב"ד בפי' לתו"כ בנגעים בפ' הנתק "וכשנפרץ הפנימי ממקו"א כגריס טהור ולא מבעיא כי ל"ה נתק פנימי אלא בגריס מרובע דכי נפרץ הפנימי כגריס ממקו"א ודאי דמיערב שהרי נפרץ במילואו מרוח א' ובטלה ליה תורת מחיצות לגמרי ואפי' כנגד העומד אלא אפילו הוי נתק גדול הרבה אמרי' האי מ"ט דכיון דכגריס שיעור מקום נתק הוא הויא ליה ההיא שיטה כמחיצת מבוי או מחיצת חצר שנפרצה ביתר מי' שאע"פ שהעומד מרובה על הפרוץ אסור אף כנגד העומד בין לענין שבת בין לענין כלאים דכולה מחיצה בטלה לה".

אשרי משכיל אל דל

עיין כיוצ"ב מהרשד"ם חחו"מ סימן רנב. ציץ אליעזר חי"ח סימן סג.

אבל יש"כ על הענין. נשמח לראות עוד פליאות כאלה.

עושה חדשות

ז"ל הב"ח באבהע"ז סי' קסט:
כתב בתרומת הדשן שאם החליצה ביום ראשון אין קובעין מקום ביום השבת משום דמיחזי כבונה ומתקן אלא בערב שבת קובעין. וכתב עליו בית יוסף דמה שכתב דמיחזי כבונה ומתקן אין לו טעם. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי דיש לו טעם כעיקר והוא דבפרק כירה (שבת מב ב) בהא דאין נותנים כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף משום דמבטל כלי מהיכנו פירש רש"י (ד"ה כלי תחת הנר) דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה עכ"ל. אלמא דבקובע מקום לדבר הוי ליה כאילו עושה מלאכת בנין. והכי נקטינן דאין קובעין מקום בשבת אלא בין מנחה למעריב (כמו) בחול. ויש מקומות שקובעין מקום קודם תפילת מנחה בין בחול בין בשבת וכך נוהגין בקראקא.

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » א' אוקטובר 11, 2015 11:54 am

אין תימר אין למידין אזוב מברכה, ואנן חזינן רבנן קיימין בסוכה וילפינן מטיט הנרוק

ירושלמי ר"פ שלשה שאכלו
[

עושה חדשות

השוואה מענינת מאד:
בפני יהושע בשבת דמ"א ובבית אפרים או"ח סי' נט הסמיכו את הדין של דבר שאינו מתכוין / פסיק רישא / לא ניחא ליה,
אל הדין של דברים שבלב אינם דברים אא"כ הוי אומדנא דמוכח, עי"ש.

(וכבר מצינו בראש' שכ' דההיתר של פסי"ר דלא ניח"ל הוא רק כשיש הוכחה על כך דלא ניח"ל, עי' ראבי"ה סי' קצד ובפיר"ח בשבת דקי"ז וכן בערוך ערך ברז, ועי' חת"ס כתובות ד"ו. ואכמ"ל).

היא שיחתי

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן לז

ומ"ש ז"ל שכל כך עומד לפניו איסור נבלה כמו איסור שבת אינו כן שזה החולה לכל צרכיו מחללין שבת שאפילו מצינו נבלה צריכין אנו לחלל שבת לבשלה וכן כשהתירה התורה פקוח נפש בשבת לא לענין להאכילו בלבד התירה אלא לכל צרכיו כגון להברותו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ד ע"ב) ולהדליק לו את הנר אפילו בסומא כדאיתא בפ' מפנין (קכ"ח ע"ב) וא"כ שבת היא שהותרה לו והיא עומדת לפניו וכיון שבמקצת צרכיו אנו צריכין לחלל שבת א"כ חזרה שבת כחול ואין אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת שהרי לכל פקוח נפש סלקה תורה קדושת שבת והחזירת' חול גמור ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דומה למ"ש במס' סוכה בפ"ק (ז' ע"א) בענין סוכה העשוי' כמבוי דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרה"י לסוכה בשבת שבתוך הסוכה אף על גב דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו ה"נ מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה

עושה חדשות

היא שיחתי כתב:שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן לז ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דומה למ"ש במס' סוכה בפ"ק (ז' ע"א) בענין סוכה העשוי' כמבוי דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרה"י לסוכה בשבת שבתוך הסוכה אף על גב דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו ה"נ מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה

עי' כאן - viewtopic.php?f=17&t=24137

אשרי משכיל אל דל

משנה מסכת דרך ארץ (פרק עריות הלכה יא): הבא על השפחה חייב עליה משום ארבע עשרה לאוין וכרת בידי שמים, משום לא תזרע כרמך כלאים, ומשום לא תחרש בשור ובחמר ומשום לא תלבש שעטנז, ומשום לא תרצח, ומשום לא תנאף, ומשום לא תגנב, ולא תענה, ולא תחמד, ומשום אשת אב, ומשום אשת אח, משום שפחה, משום זונה, משום נדה, משום גויה. אם היה ישראל וחלל עצמו וזרעו בגויה לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידם, ואם היה כהן לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

אשרי משכיל אל דל

המשך: ויעויין שם במפרשים.

עושה חדשות

יאוש שלא מדעת = ברירה.

ז"ל השטמ"ק בב"מ כא, ב "כתב הראב"ד וזה לשונו הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה".

ובאו"ש הל' שקלים פ"ג ה"ד כ' ע"ז "ואם כי לא זכינו לבינת נבונים, אמנם החילוק מפורש בעירובין דף פ"ב ע"א וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום, שמעת מינה אין ברירה, דאי יש ברירה תגלי מילתא למפרע דמבעוד יום הוה ניחא ליה, אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני, ופירש"י לא הודיעוהו עד שחשיכה, מאי ברירה איכא, הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה עכ"ל, הרי שאבנו ממעין התבונה דכה"ג דלא ידע כלל לא שייך לומר איגלאי ואתברר דדעתו מעיקרא עליה, ופוק חזי הכא, מאי דמייתי תלמודא גבי יאוש, הא לא ידע דנפל מיניה, ובהכשר לא ידע, ובתרומה לא ידע דתרום כלל, ודו"ק".

עושה חדשות

אדם מקנה דבר שלא בא לעולם = יש ברירה

כ' בס' הישר סי' שסא "ש"מ יש ברירה. כלומר מי סמכינן אברירה שיזכה בשעת שחיטת פסח שעתיד להתברר מי הוא ובשעת קנין שחיטה עדיין לא נודע מי זכה כלומר וכי קונין דשלב"ל. וכן אנו מפרשי' יש ברירה ואין ברירה בכל מקום. וכן גבי עירוב דלמקום שארצה אלך כיון דעירב ביהש"מ אם יקנה העירוב לצד שיבא החכם למחר הואיל ולא הוברר כבר בשעת קנין עירוב דאין עירוב קונה דשלב"ל. ולמאן דלית ליה ברירה מוקי לה התם שכבר בא חכם שכבר נתברר הדבר בשעת קנין עירוב שהחכם באותו צד בא והילכך קנה מיד ומילתא דעבידא לאיגלויי הוא. ומחלוקת יש ברירה או אין ברירה דוגמת מחלוקת ר' מאיר וחכמים דפליגי באדם מקנה דשלב"ל ודוגמת מחלוקת ר' יוסי ורבנן דפליגי בב"ב בהמזכה לעובר דהיינו לדשלב"ל. לכך אני מפרש כן. דאמרי' התם שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' לכשיפריש יתברר הדבר שלא היה שותה טבל בשבת. ואפי' למאן דאית ליה אין אדם מקנה דשלב"ל אית ליה ברירה. ולטעם רבינו שמואל שתלה זה בזה איכא פירכי טובא דאיכא תנא דאית ליה ברירה ואית ליה אדם מקנה ואיכא דאית ליה ברירה ולית ליה אדם מקנה. וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הוא הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניח עד שתאפה חייב ואם יחתה קודם שתאפה פטור. וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן והרי הן כמיגמר ואזלי וגמרי. וכל המפרש ש"מ יש ברירה הוברר הדבר עתה שהיה דעתו כך בשעת שחיטת הפסח או בשעת קנין עירוב והיינו ברירה אינן אלא טועין דאין בית מיחש לדעת הקונין ולא נשאל את פיהו לעולם. ובכמה מקומות לא הושוו טעמייהו הללו אלא כמו שפי' סמכינן אברירה או לא סמכינן היקנה קנין עירוב או שחיטת הפסח להתברר לאחר מעשה שעת הקנין או לא".

(ועי' חת"ס ביצה לז, ב, ואמרי בינה תש' יב. וע"ע קצות סא-ג ובית אפרים יו"ד סי' ע וסי' עד).

עושה חדשות

עושה חדשות כתב:יאוש שלא מדעת = ברירה.

ז"ל השטמ"ק בב"מ כא, ב "כתב הראב"ד וזה לשונו הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה".

ובאו"ש הל' שקלים פ"ג ה"ד כ' ע"ז "ואם כי לא זכינו לבינת נבונים, אמנם החילוק מפורש בעירובין דף פ"ב ע"א וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום, שמעת מינה אין ברירה, דאי יש ברירה תגלי מילתא למפרע דמבעוד יום הוה ניחא ליה, אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני, ופירש"י לא הודיעוהו עד שחשיכה, מאי ברירה איכא, הא לא הוי ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה עכ"ל, הרי שאבנו ממעין התבונה דכה"ג דלא ידע כלל לא שייך לומר איגלאי ואתברר דדעתו מעיקרא עליה, ופוק חזי הכא, מאי דמייתי תלמודא גבי יאוש, הא לא ידע דנפל מיניה, ובהכשר לא ידע, ובתרומה לא ידע דתרום כלל, ודו"ק".

עושה חדשות

עושה חדשות כתב:
היא שיחתי כתב:שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן לז ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דומה למ"ש במס' סוכה בפ"ק (ז' ע"א) בענין סוכה העשוי' כמבוי דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרה"י לסוכה בשבת שבתוך הסוכה אף על גב דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו ה"נ מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה

עי' כאן - viewtopic.php?f=17&t=24137

בספר הכריתות לר"ש מקינון בכללי המיגו, הוא מזכיר שיש כל מיני 'מיגו' אחרים...

ז"ל: יען כי משפטי מגו מפוזרים בתלמוד והם נצרכים מאוד בהרבה מקומות אמרתי לכתוב אשר השיגה ידי למען יהיו סדורים בפי וכו' בלשון זה יש שדומה לאגב ומכל מקום הוי מגו לענין ממון, והם שלשה, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כגון (ב"מ ט') המגביה מציאה בשבילו ובשביל חבירו אפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אבל היכא דדעתו בעבורו ובעבור חבירו קנה חבירו בהאי מגו, והיכא שאינו זוכה בעבורו אבל מצי למזכי כגון מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני בזה פליגי, אי מעני לעני מחלוקת דשייך בזה מגו דאי בעי זכי לנפשיה כיון שהוא עני ואינו בעל השדה זכי נמי לחבריה אבל אי הוי בעל השדה או עשיר לא שייך האי טעמא דהא לא מצי למזכי לנפשיה, והיכא שאינו זוכה לנפשיה וגם אינו יכול לזכות לעצמו כי אם עד שיעשה נכסיו הפקר יש תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני ואי הוה עני מגו דמצי זכי לנפשיה זכי לחבריה וזה למ"ד מעשיר לעני מחלוקת, וא"כ הם שלשה דינין, למ"ד מעני לעני מחלוקת דמ"ד לא זכה לו ס"ל מגו דזכי אבל לא מגו דאי בעי זכי וכל שכן דלא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה, ומאן דאמר דאית ליה זכה לו סבירא ליה מגו דאי בעי זכי אבל לא סבירא ליה מגו דאי בעי מפקר דכולי עלמא אית להו דלא אמרינן מגו דאי בעי מפקר, ולמאן דאמר מעשיר לעני מחלוקת איכא למימר אית להו מגו דזכי ומגו דאי בעי זכי ולא פליגי אלא במגו דאי בעי מפקר נכסיה, והאי מגו דמי קצת להא דאמר בשבועות (פ' שבועות תניין דף כ"ד) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים דמגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים והוי כמו אגב מכל מקום לא חיילא לענין זכיית ממון. וכוונתי להביא מגו דאיכא נפקותא לענין זכיית ממון ולא דמיין האי להאי על דרך האמת.

עושה חדשות

השוואה נוספת.

במס' ע"ז דס"ו נחלקו אביי ורבא ביין שריחו כחומץ, האם דינו כחומץ או כיין. אח"כ נחלקו שם האם מותר להריח יין נסך או לא, ושורש פלוג' מבו' בגמ' האם ריחא מילתא.

וכ' שם החת"ס "ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא וכו' לפענ"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתייהו בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלו הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמו הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא חלא לענין קידוש ובהמ"ז משא"כ לרבא".

(על דרך זו יש לומר, דאף מחלוקתם בע"א שם, האם אזלי' בתר טעמא, תליא בפלוג' בחולין האם טעם כעיקר מדאו').

וסימוכין לד' החת"ס יש למצוא בד' הר"א אב"ד בפי' לב"ב דצ"ו, ז"ל "פסקו רבואתא כר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא היא, דהא איפליגו בה אביי ורבא בעבודה זרה, וסבירא ליה לרבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא הוא, וקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם".

ואפשר לומר דאין ראיה מד' הר"א אב"ד, ואי"ז אלא בדרך צחות לש' לומר דהא דלא אזלי' בתר ריחא דהיינו 'ריחא לאו מילתא'. דוג' לדבר ממש"כ הריטב"א בנדרים דנ"ב, שהרי"ף בחולין דל"ב שכותב לאסור אופן מסויים משום דבר שיש לו מתירין, ואין כוונתו להלכה זו כלל ואיננה שייכת שם, אלא כן דרך הרי"ף להסמיך דבריו אלישנא דגמ', וכעי"ז כ' במאירי בע"ז שם על אותו ענין.

עושה חדשות

השוואה קרובה יותר:
ז"ל הט"ז יו"ד סי' רפו סק"י "והחנויות שבשוקים פטורים. - דלאו דירות נינהו ונ"ל אפי' אם יושבין בהם בכל יום פטורים דכיון דאינם שם בלילה מיקרי עראי כדמצינו בח"מ סי' ק"מ סעיף ח' לענין חזקה ובפרישה הניח זה בצריך עיון ולע"ד נראה כמו שכתבתי".

עושה חדשות

דוקא ההשוואה שהיתה נראית לי מתחילה הרחוקה ביותר, היא הזוכה לטיעון הברור של "מאי שנא".

ז"ל ספר הפרדס שער תשיעי: ומסתברא לי לפי עניות דעתי דמי שהוא חולה ואינו יכול להניח תפילין ומצוה לאחרים שיניחו לו, נראה לי שאין השמש מברך אע״פ שהוא המניח, אלא החולה מברך אע״פ שאינו עושה שום דבר, ויש לי להביא ראיה מדגרסי׳ בפרק כל הבשר דאוכל מחמת מאכיל שהאוכל חייב בנטילת ידים ואין המאכיל חייב בנטילת ידים אע״פ שאין האוכל נוגע באוכל כלל, אפי׳ הכי הוא חייב בנטילת ידים, והוא הדין הכא גבי תפילין דמאי שנא. וכן הרצתי דברים אלו לפני מורי הרב נ״ר ולפני חבירי, כך נראה לי.

עושה חדשות

עושה חדשות כתב:ז"ל ספר הפרדס שער תשיעי: ומסתברא לי לפי עניות דעתי דמי שהוא חולה ואינו יכול להניח תפילין ומצוה לאחרים שיניחו לו, נראה לי שאין השמש מברך אע״פ שהוא המניח, אלא החולה מברך אע״פ שאינו עושה שום דבר, ויש לי להביא ראיה מדגרסי׳ בפרק כל הבשר דאוכל מחמת מאכיל שהאוכל חייב בנטילת ידים ואין המאכיל חייב בנטילת ידים אע״פ שאין האוכל נוגע באוכל כלל, אפי׳ הכי הוא חייב בנטילת ידים, והוא הדין הכא גבי תפילין דמאי שנא. וכן הרצתי דברים אלו לפני מורי הרב נ״ר ולפני חבירי, כך נראה לי.

יל"ע האם ראייתו היא מפטורא דהמאכיל, או מחיובא דהאוכל, או משניהם הוכיח, דהחולה מברך על התפילין והמניח לו אינו מברך.

עכ"פ הסיבה לחייב את האוכל מחמת מאכיל אע"ג שאינו נוגע בידיו במאכל ואין כאן סרך טומאה, מבו' בפוס' על ב' דרכים, או מצד 'לא פלוג רבנן', או מצד החשש 'דלמא נגע'. (וכבר בראבי"ה נראה שיש לו ב' צדדים כנ"ל, ואף הוסיף בזה נפק"מ מצויה, וצ"ע למעשה, ועכ"פ לענין סב"ל. ז"ל בסי' אלף קט "והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י מאכיל גופיה לא בעי נט"י. ובהלכות גדולות (ברכות ספ"ו) פירש הטעם מפני שהאוכל פעמים אינו יכול לבלוע ומכניס ידו לפיו להבליעו. ולפי זה החולה מאוד וזה שפצוע בידיו ואינו רגיל להכניס ידיו לפיו לא מחייב"). עכ"פ קשה למצוא בטעמים אלו איזו שייכות לעניני הנחת תפילין. (מה גם שהטורי אבן בחגיגה דכ"ד כ' דאוכל מחמת מאכיל בתרומה פטור מנט"י, וכעין כריכה במפה דמהני לתרומה ולא לחולין). ואילו הפרדס כנראה פי' שיש כאן נידון כללי בקביעת גדרי המעשים, אי אזלי' בתר מאכיל או בתר אוכל, וכן בתר האדם שעליו התפילין או בתר מי שעשה את פעולת ההנחה.
וצ"ע.

עיק · הודעהעל ידי **עיק** » ג' נובמבר 17, 2015 9:03 pm

עד שחו"ר הפורום מביאים לחמם ממרחק, מספר ראבי"ה ותשובות ופסקים מחכמי אשכנז, הרי לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין ספ"ד:

"מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות - אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי; שהמקדיש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו."

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » ג' נובמבר 17, 2015 9:29 pm

עושה חדשות כתב:יאוש שלא מדעת = ברירה.

אם כבר, הצושטעל המעניין נמצא בגמרא עצמה: יאוש שלא מדעת - תורם שלא מדעת...

יאוש ותורם שלא מדעת - זכין לאדם שלא בפניו (קצוה"ח).

עושה חדשות

סגי נהור כתב:
עושה חדשות כתב:יאוש שלא מדעת = ברירה.

אם כבר, הצושטעל המעניין נמצא בגמרא עצמה: יאוש שלא מדעת - תורם שלא מדעת...

יאוש ותורם שלא מדעת - זכין לאדם שלא בפניו (קצוה"ח).

ההקשר בין יאוש של"מ תורם של"מ וזכין הוא מתקבל על הלב, אף כי יש להעמיק בו כמובן,
(ועי' קצות סי' רסב שהעתיק את תשובתו על אחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בערב פסח קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו, והעלה דמותר בהנאה אחר פסח דדמי לכלך אצל יפות... ולכאו' מרפסן איגרא!).
אבל השייכות בין ברירה ליאוש של"מ, מצריכה כבר חוש דימוי מפותח יותר...

עושה חדשות

השוואה קרובה (יחסית), בין מצווה דאו' הדוחה איסור דרבנן, ובין עדל"ת.
ז"ל הלקט יושר בהל' פדיוה"ב: ואשר שאלת על יום ל"א של פדיון הבן שחל להיות בשבת או ביום טוב אם פודין אותו בו ביום, ודעתך להתיר אפי' בדרך שהוא שבות גמור וכו' אמנם מה שכת' לצד איסור משום דלגבי כהן ליכא מצוה, שגגת טובא, דאין קפידא בהכי כלל, הואיל ואי אפשר לקיום המצוה אלא בו, ומצות פדיון כך היא, דמיא ממש לעשה דיבום דליתא לגבי היבמה. ואפ"ה בעי למימר בשמעת' קמייתא דיבמות דלידחי ל"ת שיש בו כרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור כרת כדילפי' מונכרתו הנפשות העושות וכן לאו דולו תהיה לאשה דליתא אלא במאנס ולא בנאנסת, ואפ"ה אי לאו האי טעמא דכי אמרה לא בעינ' דליתא לעשה כלל הו' דוחה לאו דממזרת, ואע"ג דאיהי נמי באיסור לאו קאי, וה"ט דכולהו משו' דא"א בקיום העשה אלא בעניין זה.

סגי נהור · הודעהעל ידי **סגי נהור** » ד' נובמבר 18, 2015 12:13 am

כמובן ספרי רבינו הרוגצובי צפנת פענח מלאים בדימויים כאלה, ואי"ה בהמשך אעתיק כמה.

עושה חדשות

עיק כתב:עד שחו"ר הפורום מביאים לחמם ממרחק, מספר ראבי"ה ותשובות ופסקים מחכמי אשכנז, הרי לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין ספ"ד:
"מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות - אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי; שהמקדיש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו."

לענ"ד זאת השוואה מליצית ולא השוואה דינית. הגע עצמך, אם היה הדין שקדושה חלה על בעל מום, האם דיין שאינו הגון היה דיין? ואם היינו מחפשים כאן השוואות מליציות, אז כמובן היה ראוי להביא "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" וכד'.
אבל ההשוואות המובאות, (לחם ממרחק...), המכנה המשותף המיוחד להם, שיש בהם השוואה הילכתית, לדינא או לסברא, למרות שבמבט ראשון (או גם שני...) אין כמעט קשר ביניהם, או עכ"פ אפשר לחלק בקל.
גם את השוואותיו של רבינו הרוגצובי כהצעתו של סגי נהור לא הבאתי כאן, יען כי הוא ידוע בדרכו הזו, ואין בכך כל חידוש והפתעה.
אבל, האם מישהו היה מעלה בדעתו, ללמוד הלכה בברכת הנחת תפילין מנט"י של אוכל מחמת מאכיל, לולי שכ"כ בעל הפרדס?
או האם מישהו חשב פעם שיאוש שלא מדעת ודבר שלא בא לעולם תלוי אם יש ברירה, לולי הראב"ד ורשב"ם הנ"ל?
מזויף מתוכו להולכה בזר? מתעסק בחלבים ועריות לטעם כעיקר? וכו'.

עושה חדשות

קנין סיטומתא / הליכה אחר המנהג

ראבי"ה אלף ז: ועוד אמרינן בירושלמי (פאה פ"ז סקל"ה) אם ראית הלכה רופפת הלך אחר המנהג. ובתלמוד שלנו נמי גרסינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פג ע"ב) וליחזי היכי נהיגי. ובפרק איזהו נשך (שם עד ע"א) אמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטמתא קניא וכו' ובאתרא דנהיגי למיקני קני. וכאלה רבות בתלמוד.

שו"ת הרא"ש יג-כא: ומפני כל אלו הדברים אומר אני שאין בטענותם ממש. בר מדין ומן דין, אין אנו לילך בחכירות הקהל אלא כפי מה שנהגו לעולם בחכירות. ובזה דבר ידוע שכן נהגו לפעמים רבות, להניח השם חלק, וכל זה תועלת הקהל, כדי שיהא ידוע וחתום מה שחוכרין לו, בענין שלא יבקש דברים ועלילות. ובזו יש לנו לילך אחר המנהג, כי הא דסוף פרק איזהו נשך (ע"ד); דאמרינן התם: האי סיטומתא קניא; ומורי נר"ו יודע הפירוש.

ביאור הגר"א חו"מ סי' קמ: מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום - מקומות של. ב"מ ע"ד א' האי סיטומתא כו' ובאתרא דנהיגי כו' ושם לקנות ונלמד ג"כ לענין ראיה.

כמדומני שיש עוד הרבה מהראש' והפוס' שהבינו את סיטומתא לא בתור קנין בגמירות דעת וכד', אלא מעין "מנהג מבטל הלכה", ולכן אפשר ללמוד מזה כללי ראיות ומנהגי חכירות והלכות רופפות וכו'.

עושה חדשות

עוד השוואות מחודשות שנידונו בעבר

מיגו דהוי דופן וכו' - מיגו דהוי קידוש הוי הבדלה:
viewtopic.php?f=17&t=24137#p241312

פטור 'מצטער' - בתחומין, בקריאת שמו"ת, ובאיסור תספורת בספיה"ע:
viewtopic.php?f=17&t=24136

דרבנן כלפי דאורייתא - הוצאה בציצית, מושבע ועומד, שחיטה ראויה:
viewtopic.php?f=17&t=16647&p=242718#p242718

חלוקה ממונית לפי אומד כי לחומרא לא דק:
viewtopic.php?f=17&t=24280#p243024

לא פלוג - תרי דרבנן:
viewtopic.php?f=19&t=21757&p=215076&hilit#p214740 ואילך...

עיק · הודעהעל ידי **עיק** » א' נובמבר 22, 2015 9:12 am

עושה חדשות כתב:
עיק כתב:עד שחו"ר הפורום מביאים לחמם ממרחק, מספר ראבי"ה ותשובות ופסקים מחכמי אשכנז, הרי לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין ספ"ד:
"מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע, או מפני שאינו הגון, שעבר ראש גלות ונתן לו רשות, או שטעו בית דין ונתנו לו רשות - אין הרשות מועלת לו כלום, עד שיהיה ראוי; שהמקדיש בעל מום למזבח, אין קדושה חלה עליו."

לענ"ד זאת השוואה מליצית ולא השוואה דינית. הגע עצמך, אם היה הדין שקדושה חלה על בעל מום, האם דיין שאינו הגון היה דיין? ואם היינו מחפשים כאן השוואות מליציות, אז כמובן היה ראוי להביא "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" וכד'.
אבל ההשוואות המובאות, (לחם ממרחק...), המכנה המשותף המיוחד להם, שיש בהם השוואה הילכתית, לדינא או לסברא, למרות שבמבט ראשון (או גם שני...) אין כמעט קשר ביניהם, או עכ"פ אפשר לחלק בקל.

אינני מסכים. ה"כאילו" שנאמר לגבי כועס מראה שהכוונה להשוואה מליצית. כאן נראה מלשון הרמב"ם שמדובר בהשוואה הלכתית לכל דבר - ומנין לך שאם הדין היה שהמקדיש בעל מום למזבח חלה עליו קדושה, לא היה הדין גם לגבי דיין שאינו יודע לדון משתנה (הרי אין זה מופרך שמי שקיבל רשות לדון, מסיבה כלשהי, יהיה דינו דין)?
ובכלל, אין דרכו של הרמב"ם בהשוואות מליציות (מלבד בסופי הספרים כידוע, או בענייני מידות כמו הכועס שנזכר כאן).

עיק · הודעהעל ידי **עיק** » א' נובמבר 22, 2015 10:48 am

עושה חדשות כתב:אבל, האם מישהו היה מעלה בדעתו, ללמוד הלכה בברכת הנחת תפילין מנט"י של אוכל מחמת מאכיל, לולי שכ"כ בעל הפרדס?
או האם מישהו חשב פעם שיאוש שלא מדעת ודבר שלא בא לעולם תלוי אם יש ברירה, לולי הראב"ד ורשב"ם הנ"ל?
מזויף מתוכו להולכה בזר? מתעסק בחלבים ועריות לטעם כעיקר? וכו'.

דווקא לגבי הדימוי של מתעסק בחלבים לטעם כעיקר, בעניי לא הכרתי את הראבי"ה עד שראיתיו באשכול זה, אבל כשלמדתי עם חברותא הלכות תערובות לפני כמה שנים העלנו את ההשוואה הזו כדבר פשוט.

עושה חדשות

להרה"ג עיק, נישאר כרגע באי הסכמה, וזה בכלל לא נורא.

עוד השוואה:
ז"ל הב"י יו"ד סי' פט בהל' הרחקה בין אכילת בשר לחלב, "כתב רש"י בפרק כל הבשר על שמש המשמש בסעודה אע"פ שנוגע בסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה אלא לאוכלין לא לנוגעין",
והדבר תמוה מה שייך נטילת ידים המחויבת לפני אכילת פת, לשטיפת ידים בין אכילת בשר לחלב.
וכבר תמה בזה בש"ך שם, ז"ל "ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן קס"ג שאין המאכיל צריך נ"י אע"פ שנוגע אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי",
ועי"ש מה שתירץ במטה יהונתן.

עושה חדשות

עוד השוואה.

ז"ל הראבי"ה בסי' תתקעב: וגם נ"ל דאפילו לאחר שתכלה רגל מן השוק מיחייב להדליק. ובלבד ששכח ולא ביטל במזיד כמו שנוכיח לפנים, וגם חייב לברך. והאי דקאמר דאי לא אדליק מצי מדליק, פירוש מצי מדליק לשם מצווה בזמנה. ואל יאמר כיון שעבר הזמן מה לי למהר עדיין יש שהות כל הלילה להדליק שלא בזמנה, אלא עד שתכלה רגל מן השוק שכר הדלקה בזמנה יהבי ליה ומכאן ואילך שכר מצוה בעלמא יהבי. כדתנן בפ"ק דברכות (ט ע"ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. וגרסינן בפרק תפילת השחר (כו ע"א) א"ר יוחנן טעה ולא התפלל תפלת מנחה מתפלל תפילת ערבית שתים, ואין בזה משום עבר זמנו בטל קרבנו וכ"ש בתפלה דחד יומא דחוזר ומתפלל, מיתיבי מעוות לא יוכל לתקן זה שביטל קרית שמע או תפלה א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן כגון שביטל במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה. והכי הלכתא דליכא מאן דפליג. ואפילו בשבת פסיק פר"ח דאע"ג דעלתה בקשי' (שם ע"ב) לא אידחיא הא דתניא טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול וכו' עד אם הבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו וצריך לחזור ולהתפלל תפלה אחרת של מנחה. מכאן אני דן נמי דהוא הדין בנר חנוכה.

וכעי"ז כ' הראבי"ה בסי' תקכו: ונראה לי דודאי (אם) כי שכח ולא <בירך בלילה לא> יברך ביום, משום ברכה לבטלה, אבל ימנה למחר בלא ברכה. ולולי שקשה לי לחלוק עליה[ן] הוה אמינא אפילו בברכה, כדאמרינן בפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ודוקא בשכח ולא ביטל, כדמשמע התם. ואני הארכתי ופרשתי בחיבור זה בענין מי ששכח ולא הדליק נר של חנוכה.

שו"ר כאן - viewtopic.php?f=24&t=20553&p=201572&hilit=%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99#p201436

נוטר הכרמים

עושה חדשות... אדון הנפלאות.

אשכול מאלף ביותר!

עושה חדשות

נוטר הכרמים כתב:עושה חדשות... אדון הנפלאות.
אשכול מאלף ביותר!

חן חן.

עוד השוואה:
ז"ל הראב"ן במס' ע"ז "ובין קדירה בת יומא ובין דלאו בת יומא האיסור שבלוע בה כמי שאינו דמי כל זמן שבלוע עד שיצא ולכשיצא אוסר, דכשם שטומאה בלועה כמאן דליתה דמיא ואינה מטמאה עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסר עד דנפיק, דהא חמץ בפסח אי מטמין ליה עבר בבל יראה ובל ימצא ואם הוא בלוע בקדירה לא עבר ומותר להשהותו עד לאחר הפסח וכי נפיק לאחר הפסח היתר הוא ואי הוה נפיק בפסח הוה אסר, ה"נ ל"ש. וא"ת א"כ דאיסור הבלוע כמאן דליתיה דמי אמאי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, לישהייה עד למחר ולישתרי דהא לא הותיר כלל דהבלוע כמאן דליתיה ולמחר הוי נו"ט לפגם ולישתרי. תריץ ולטעמיך יגעילנו או ילבינו ביומו, אלא העידה התורה על כלי חרס שאין בלעו יוצא מידי דפנו לעולם דעם פליטתו חוזר ובולע מיד ולא מועיל לא הגעלה [ולא ליבון], וכיון דהכי כי הוה מבשל ביה למחר היה מבטל איסור לכתחילה, ושמעינן מהכא דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא, ועוד דאין כאן ביטול כלל דהא אין בולעו יוצא מדפנו ומשום דנותר יש בו כרת אמרה תורה ישבר. אבל קדירה חולבת ושל בשר או קדירה של נבילה שהן איסור לאו הוי ככל איסורין שבתורה שאין אוסרין אלא בנו"ט".

ובשו"ת בתחילת הספר ס"ח כ' "ואם שמן של שביעית נתערב בשמן של ששית כל שהוא כשיגיע הביעור חייב לבער כולו כדקתני שביעית אוסרת בכ"ש במינה ואעפ"י שאין השמן של איסור בעין עכשיו ומתעורר ואוסר, הכא נמי גבי שכר ויין ושניהם היתר כשנתערב כשיגיע זמן איסור חמץ מתעורר השכר לאסור היין במשהו כדפסק רבא [פסחים ל'] הלכתא חמץ בין במינו בין שלב"מ במשהו. וכיון דאמרינן כשיבוא זמנו מתעורר ואוסר במשהו, אסור להשהותו עד לאחר הפסח כדאמרי' גבי שביעית דחייב לבער. ולא דמי לקדירות [שם] דמשהינן להו, דהתם ליתיה לחמץ בעין דהא מובלע בקדירה אבל הכא איתיה לשכר אלא דמיערב וכי מטא זימנה מתעורר. ומנא תימרא דשני בין בלוע למעורב, דהא טומאה בלועה אינה מטמאה וטומאה שנתערבה אמרינן לעיל דחוזרת וניעור, וכן כותח הבבלי וחומץ האדומי שהם איסור מעורב אמרינן דעבר עליה אי משהי לה, אבל קדירה שבלוע חמץ בתוכה לא עבר עלה".

עושה חדשות

או"ז הל' שבת סי' נד:
המנכש והמשקה מים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותיה דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא אף האי נמי מרפה ארעא פי' רשב"ם דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודמי לחורש אבל לזורע לא דמי כלל והיינו סברת רבה דבתר המעשה אזלינן ולא אחר המחשבה ורב יוסף [סבר] כיון שמחשבתו לאצמוחי פירא בתר המחשבה אזלינן דהוי' עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון וכו' והשתא לרב יוסף מותר לשפוך מים על גבי קרקע שאינה זרועה ולרבה אסור ולכאורה הי' נרא' דהלכה כרבה דאסור דהלכתא כוותיה דרב יוסף רק בשדה ענין ומחצה ומיהו נ"ב אני המחבר דהלכה כרב יוסף דהמשקה לא הוי אלא משום זורע דאמרי' בירושלמי פרק כלל גדול כל דבר שהוא מבחיל את הפירי חייב משום זורע הנוטע המבריך והמקרסם המזרד המפסל [המזהם] המפרק המאבק והמעשן המתלע הקוטם הסך המשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע דהיינו כרב יוסף ותו דרבא קאי כוותיה פ' ר' ישמעאל דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרס מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו והלכה כרבא וכ"כ ה"ר משה מיימן המשקה צמחים ואילנות בשבת ה"ז תולדות זורע וחייב בכל שהו עכ"ל. הלכך השתא שפרשנו שהלכה כרב יוסף מותר לשפוך מים ע"ג קרקע שאינה זרועה ואפי' בקרקע שדרכה ליחרש.

עושה חדשות

השוואה וגם חילוק, בחי' הרא"ה בחולין ד"ק:
כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע״פ שחזר והשביח. ואע״ג דהתם [במנחות נ״ד ע״א] אמרינן דכל היכא דמעיקרא הוה ביה כזית ולבתר הכי נצטמק ולא הוה ביה [כזית] ולבתר הכי תפח והוה ביה דאסור דאין דיחוי אצל איסורין. שניא הכא שיצא מתורת אוכל לגמרי ושוב אינו נאסר.

ואמנם הרא"ה בתירוצו הנ"ל לא חילק האם השבח היה ע"י הדבר עצמו או ע"י דבר אחר, וצ"ע ממש"כ הרא"ה בפסקיו "כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע״פ שהשביח מחמת תערובת שאין השבח בו בגופו וכיון שיצא מתורת אוכל שוב אינו נאסר לעולם", וע"ע בבדק הבית ובמשמרת הבית ב"ד ש"א די"ט ע"א, וכן בתש' ופס' מחכמי אשכנז וצרפת סי' נג, ואכמ"ל.

וכמדומני שהגר"א קוטלר זצ"ל בתש' על הג'לטין כיוון לדימוי זה, וכ' סייעתא מהאי דינא דנצטמק ותפח לאסור דבר מקולקל שחזר ונשתבח, ולא חילק כהרא"ה בין קלקול הדבר לגמרי ובין מיעוט השיעור בלבד. (אמנם אין הנידונים שווים, כי הוא איירי באופן שהשבח היה מעצמו ולא מחמת דבר אחר הממתיקו, וכנ"ל).

עושה חדשות

עוד משהו.

כידוע יש דברים שהם אסורים מה"ת כעיקר האיסור, אבל יש להם פטור ממלקות וכד'. האחרו' השוו את זה לחצי שיעור, שאסור מה"ת אבל פטור עליו. וראוי לדון בכל מקום האם זאת רק דוג' לאיסור בלי העונש, או דהמכוון הוא דהוי חצי שיעור באיכות האיסור, דוג' חצי שיעור בכמותו. אם כן, יש לנו עוד השוואה, חצי שיעור בכמות / חצי שיעור באיכות.

עי' רמב"ם מאכ"א פ"ג ה"ו, (בפשטות כוונתו רק לדוג' בעלמא), מגיד משנה שם ח-טז, (נוטה יותר שזה חצי שיעור באיכות). ועוד...

המהרש"ל בשבועות פ"ב לכאו' השתמש בהשוואה הזו לנפק"מ, דלר"ש דמחייב מלקות על כ"ש ולא בעי כזית, ה"ה דמחייב על 'שלא כדרך'.

ובאחיעזר ח"ג סי' לא כתב: הרי נתבאר דמצד דין דם שבשלו אין היתר בדבר דלבד ד' הראשונים דיש בזה איסור תורה יש בזה ג"כ איסור נבילה, וחשש יוצא מן החי בדם הנפש, ומש"כ מעכ"ת לדון דהוה חצי שעור באיכות וכו' חידוש דין זה דחצי שעור באיכות לא שמענו, והשעור הוא רק בכמות".

ועין באנצ"ת טז ערך חצי שיעור בסופו "כעין חצי שיעור", שהביאו מקורות רבים לענין זה.

עיק · הודעהעל ידי **עיק** » ה' נובמבר 26, 2015 8:24 am

עושה חדשות כתב:עוד משהו.

כידוע יש דברים שהם אסורים מה"ת כעיקר האיסור, אבל יש להם פטור ממלקות וכד'. האחרו' השוו את זה לחצי שיעור, שאסור מה"ת אבל פטור עליו. וראוי לדון בכל מקום האם זאת רק דוג' לאיסור בלי העונש, או דהמכוון הוא דהוי חצי שיעור באיכות האיסור, דוג' חצי שיעור בכמותו. אם כן, יש לנו עוד השוואה, חצי שיעור בכמות / חצי שיעור באיכות.

עי' רמב"ם מאכ"א פ"ג ה"ו, (בפשטות כוונתו רק לדוג' בעלמא), מגיד משנה שם ח-טז, (נוטה יותר שזה חצי שיעור באיכות). ועוד...

המהרש"ל בשבועות פ"ב לכאו' השתמש בהשוואה הזו לנפק"מ, דלר"ש דמחייב מלקות על כ"ש ולא בעי כזית, ה"ה דמחייב על 'שלא כדרך'.

ובאחיעזר ח"ג סי' לא כתב: הרי נתבאר דמצד דין דם שבשלו אין היתר בדבר דלבד ד' הראשונים דיש בזה איסור תורה יש בזה ג"כ איסור נבילה, וחשש יוצא מן החי בדם הנפש, ומש"כ מעכ"ת לדון דהוה חצי שעור באיכות וכו' חידוש דין זה דחצי שעור באיכות לא שמענו, והשעור הוא רק בכמות".

ועין באנצ"ת טז ערך חצי שיעור בסופו "כעין חצי שיעור", שהביאו מקורות רבים לענין זה.

בהשגות הרמב"ן על סהמ"צ ל"ת שנג אומר שאין לוקים על חיבוק ונישוק הערוה ללא ביאה, כי אינו בלאו מן התורה אלא מדרבנן, ואף מן התורה יהיה לכל היותר דומה לחצי שיעור שאין לוקים עליו - "דכל דמתהני מאיסורא אסורה, כעניין בחצי שיעור". בפשטות מדובר כאן על חצי שיעור באיכות.

עושה חדשות

הואיל ואישתרי אישתרי / הואיל והותרה הותרה / כיון דעל על / ועוד...

רשימה חלקית...

שו"ע יו"ד סי' קיב סי"ג: מי שאינו נזהר מפת של עובד כוכבים, שהיסב אצל בעל הבית הנזהר מפת של עובד כוכבים, ועל השלחן פת ישראל ופת של עובד כוכבים היפה משל ישראל, יבצע בעל הבית מן היפה ומותר בכל אותה סעודה בפת של עובד כוכבים. וביאר הגר"א: ומותר כו'. כמ"ש (יבמות ז' ב' זבחים ל"ב ב') הואיל והותר לצרעתו כו' ועבה"ג.

וכ"ה בשו"ע או"ח סי' קסח, עי"ש, והגר"א שם הוסיף בביאורו, ז"ל: וכיון כו'. כמ"ש ביבמות פ"א מתוך שהותר כו' וברפ"ד דערובין כיון דעל על ומותר לכתחילה לעשות כן כמש"ש אי פקח כו'.

והמקור הוא בראבי"ה סי' קיא, (והובא במרדכי ע"ז סי' תתל), ז"ל: וכיון שהותר [לו] לבצוע הותר [לו] בכל הסעודה הזאת. וזכר לדבר דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו, ובריש פרק מי שהוציאוהו גרסינן אמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומין וכיון דעל על, משמע אפי' רחוק קצת לצד תחומין, דלא החמירו באיסורי דרבנן. [ועוד] דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע ובירך ואין זה מברך אלא מנאץ.

רא"ש בחולין פ"א: בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ ישראל מהו וכו' ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות העובדי כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל.

שו"ע או"ח סי' פח יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ. ובמג"א כתב: ונ"ל כיון שמותרים לילך לב"ה מותרי' ג"כ להתפלל רמז לדבר דאמרי' בריש יבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו.

עי' רש"ש ברכות כו. סוכה לה. מגילה ג:

שיירי קרבן נדרים פי"א: ונדרה מן הרעה. בבבלי הגירס' ונדר' משניהם כאחת ופליג ר' יוחנן ואמר מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה. וקשה נימא הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו וכ"ה בבבלי ביבמות דף ז' וכ"ש הכא דקרא משמע כדשמואל כמ"ש הר"ן בפרקין דף פ"ב ע"ש ויש לחלק.

פמ"ג יו"ד סי' צד משב"ז סק"ט: ובערב שבת ובשעת הדחק נוכל לסמוך לבשל בקדירה כזו ואף בחול אחר כך תו שרי דלא מסתבר לאסור אחר כך וכן כל היכא דמתירין לצורך ערב שבת אי ניתותר לחול לא מסתבר לאסור אחר כך הואיל ואשתרי אשתרי.

וע"ע בברכי יוסף או"ח סי' עא שהאריך בדימויים להאי היתרא דהואיל ואישתרי. וכן עין לו בשו"ת חיים שאל סי' פט. וכן עי' מש"כ בברכ"י סי' תקנא על אכילת בשר בשבוע שחל בו ת"ב כיון דאישתרי לשבת, עפ"ד הרא"ש בחולין הנ"ל.

ובתו"ד הברכ"י בסי' עא שם כתב על הראבי"ה הנ"ל: אתה הראתה לדעת דהראבי"ה לא סמך על אותה שאמרו בריש יבמות דף ז' ושאר דוכתי הואיל והותר לצרעתו הותר לקרוייו, דרב המקום ביניהם כמבואר. ולא הביאה אלא משום זכר לדבר.

וע"ע רב פעלים או"ח ח"א בסי' כג שהשווה את הואיל ואישתרי למיגו דהוי דופן וכו', והרחיב בזה בעוד השוואות, ובסי' כד השווה את ההיתר של טלטול מוקצה בעודן בידו, להואיל ואישתרי אישתרי. עי"ש אריכו"ד. וכן מה שהאריך לדון בדבריו ביביע אומר ח"י סי' נה על רב פעלים סי' כג.

ערוה"ש או"ח סי' סו כתב: ודע שהמג"א בסק"ו כתב ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' וכו' וגם אמן עכ"ל ופי' בלבושי שרד דזהו על אמן שאחר ברוך ה' וכו' ותמיהני דאין מבואר בשום מקום שיש לענות אמן אחר ברוך ה' המבורך ונהירנא שראיתי כן מפורש באיזה קדמון וגם אין אנו עונין אמן זה כלל ולכן נראה דכונת המג"א הוא אמן שאחר נותן התורה והטעם דכיון דהפסיק בשביל ברוך ה' המבורך יכול להפסיק ביחד גם בשביל אמן זה וסייג לזה יש מזבחים ל"ב: הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו ע"ש ומ"מ גם זה צ"ע.

ועיין אנצ"ת ערך הואיל ואשתרי.

עושה חדשות

עירובין דע"ג. מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן רבי יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר בעבדים.
וכ' הריטב"א: דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלות ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם הם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו שהבעל מצרפן, ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן פירש הראב"ד ז"ל, אבל עבדים לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה.

עושה חדשות

עניני גרדומין

בבלי מנחות דל"ה:
אמר רב פפא גרדומי רצועות כשירות ולאו מילתא היא מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא.

ירושלמי עירובין פ"ז:
כמה הן שירי עירוב כיי דמר ר' יוסי בשם ר' הושעיה אזוב שהזה בו פעם אחד כשר מיכן ואילך שייריים אוף הכא כן.

והנה החזו"א בסי' ג סק"ג כ' "נראה דדין גרדומין הוא אפי' נפסק קדם שלבש הטלית ואע"ג דקי"ל חובת גברא ועדיין לא שמשו הציצית למצותן מ"מ כיון דפסלה תורה עשוי מעצמו ובעינן עשי' דוקא עשייתן חשיבא, וכל שנקשרו כהלכתן ואח"כ נפסקו הרי הן בהכשר גרדומין, וכן אם נקרע הטלית וירדו הציצית למטה מקשר אגודל דמכשרינן כדאמר מ"ב א' בשעת עשי' אתמר, היינו עשי' ממש אף שלא לבש. ובאזוב צ"ע אי סגי במעשה האיגוד או צריך שיזה בהן", ושמעי' מהירו' הכא דבעי' שיזה בדוקא. וכן מבו' בירו' דבעי' דוקא הזאה ולא סגי בטבילה לחוד.

תוס' נדה דכ"ו:
ומה שהקשה ר"ת לא קשה מידי דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כל זמן שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי.

תורי"ד עירובין ד"ד:
אמר לך אביי סוף מבוי ה"נ תחלת מבוי אי הוי ארבע אמות אין ואי לא לא. פי' לעולם הקלו חכמים בשיריים. כדאשכחן גבי ציצית דאמרי' גרדומי תכלת כל שהוא וכדתנן נמי גבי אזוב בפי"א דפרה ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין ושיריו שנים וגרדומיו כל שהיא ה"נ לגבי מבוי אף על גב דתחילתו בארבע אמות שיריו בד' טפחים.
וכמדומה שנתווכח החזו"א במכתביו עם הגרא"פ האם סוף מבוי זה סברא דאו'.

יראים סי' שצט:
ואם נכתבו האותיות כדינם ונמחקו או נקרעו מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש ואי קרי להו כמעיקרא שירי מצוה הן וכשירין.

והעיר בזה באחיעזר ח"ג סי' מו: ומשה"ק ע"ד היראים מהגמ' מנחות ל"ה דגרדומי מצוה לא מהני בתפלין דהוי תשמישי קדושה א"כ מכש"כ דלא מהני בגוף הקדושה - יפה תמה וכו' וכו' ובאמת ד' היראים צ"ע אם לא דנימא דגוף הקדושה מהני ומשוי גרדומים, אבל באמת ענין גרדומים הוא רק בדבר הצריך שעור כמו בציצית שצריכים שעור וכן באגודת אזוב שהתורה אמרה שיהי' בה אגודה, וכל שאין בה קלחים ובהם שלשה גבעולים ל"ש אגד, וכן בתפלין ורצועות לפי הס"ד דאף שבתחילה אין שעור זה מספיק אבל אחרי שכבר נעשה אינו מתבטל. ועי' בכיוצא בזה בתוס' נדה כ"ו בד"ה תחלתו שכ' ומשה"ק ר"ת דא"כ יהי' סופו חמור מתחילתו דאינו מקבל טומאה רק בד' לק"מ דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כ"ז שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשיריים סגי יעוי"ש, הרי דהעיקר בזה בדין השעור אבל מה ענין זה לדין דכתיבה תמה דאין זה בגדר שעור, וכמו שאם נחסר האות לא יהי' הדין דגרדומים כמו כן לגבי דין דכתיבה תמה, והעיקר מה דמהני בזה מה שנפסק אח"כ הוא משום דמאי דבעי' וכתבתם כתיבה תמה הוא בשעת כתיבה ויעוי' בנמוק"י שם מה שמחלק בשיורי מצוה שזהו משום זה אלי ואנוהו. ויעוי' בהגהות הגאון מוהר"ד לוריא ז"ל מה שהאריך בזה והדברים צריכים באור לעת הפנאי.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר