עיק כתב:קיבלתי. סמי מהכא איסור ריבית, שבכל מקרה בדרך כלל אינו הבעיה כי יש היתר עסקה או מטעמים אחרים. בשאר המקרים מה תאמר?
אחזור על הטענה העיקרית, ובשינוי סגנון, ובהרחבה:
למערכת המשפט המקובלת בארץ יש כמה בעיות:
א. מערכת החוקים הממונית שלהם שונה מהתורה (סתם דוגמא לא קשורה לבית הדין לעבודה: ע"פ תורה מזיק של "בור" פטור מלשלם על כלים, וע"פ החוק - חייב).
ב. מערכת החוקים האיסורית שלהם שונה מהתורה (דוגמא שעלתה לכותרות לאחרונה: חייבו מישהו על "הפרת חוזה" כשהסעיף המדובר היה התחייבות לחלל שבת שלא קויימה. ע"פ תורה סעיף כזה יש מקום לומר שאין לו תוקף. דוגמא נוספת שהעליתי לעיל - איסור ריבית, כשבד"כ אין היתר עיסקא בין עובד למעביד לגבי פיגורי שכר וכו').
ג. חוקי הראיות שלהם - שונים לחלוטין (דוגמאות: א. מקבלים עדות של פסולים בעבירה מן התורה. ב. מקבלים עדות של בעל-דין ומרשיעים על פי עצמו בפלילים, בניגוד לכלל "אין אדם משים עצמו רשע").
ד. השופטים שיושבים שם אינם כפופים לתורה אלא לחוק.
הבעיה הראשונה - היא נפתרת אם נאמר שיש "דינא דמלכותא דינא", או נגיד שזה "תקנות הקהל" או שבעה "טובי" העיר, וכיו"ב (והדעת נוטה לומר שיש דינא דמלכותא גם בארץ, וכידוע ראיית הגמרא בזה "תדע דקטלו דקלי וגשרו גשרי ועברינן עלייהו", ואכמ"ל).
הבעיה השלישית - ייתכן שנפתרת ג"כ ע"י דינא דמלכותא או ע"י הסכמת שני הצדדים לדון בפני ערכאה שמקבלת ראיות אחרות (ואף בבתי הדין התורניים בזמננו סומכים על ההרשאה לדון בפשרה, ועל סמך זה (כמדומני) מקבלים ראיות בעייתיות).
הבעיה הרביעית היא "דין ערכאות", ועליה נסוב כאן עיקר הדיון.
לבעיה השניה - אין פתרון לכאורה!
ראיתי מובא בספרים, שגם כאשר הותר לאדם לתבוע/להיתבע/להתדיין בערכאות - עדיין חובה גמורה עליו לברר את הדיון גם בפני מי שבקי בדיני-תורה, כדי לברר האם באמת הוא לא קיבל יותר ממה שמגיע לו ע"פ תורה והוי גזל, וכן אם אין שאלות של ריבית.