הודעהעל ידי ספרן » ו' אוקטובר 30, 2015 9:39 am
אוניברסיטת תל אביב הפקולטה למדעי הרוח
בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג
הוועדה היחידתית לתלמידי מחקר מדעי היהדות וארכיאולוגיה
החוג להיסטוריה של עם ישראל
הצעת לתוכנית מחקר לקראת התואר "דוקטור לפילוסופיה"
הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים): ביוגרפיה
מוגש על ידי: איתם הנקין
הנני מאשר בזאת כי אני מוכן להנחות את התלמיד איתם הנקין בעבודת המחקר שלו לקראת התואר "דוקטור לפילוסופיה" והנני מאשר את תכנית המחקר.
שם המנחה: פרופ' דוד אסף
נושא העבודה באנגלית: Rabbi Israel Meir Hacohen of Radun (Chafetz-Chaim): Biography
א. תיאור המחקר
1. נושא, שאלת המחקר וגבולות הזמן והמקום
נושא המחקר הוא חייו ופועלו של ר' ישראל מאיר הכהן (1933-1839), המוכר בכל רחבי העולם היהודי בשם 'החפץ חיים' (להלן: הח"ח) על פי הכותרת של אחד מספריו הנודעים. מטרת המחקר היא העמדת ביוגרפיה ביקורתית ומקיפה, ראשונה מסוגה אודות הח"ח, כמנהיג אורתודוקסי מן הבולטים ביותר שפעלו בשלהי עידן רוסיה הצארית ובפולין שבין שתי מלחמות העולם, שהותיר חותם משמעותי על החברה האורתודוקסית הן בדורו והן בדורות שאחריו עד לימינו אנו.
לצד החלק המובן מאליו של כל ביוגרפיה, קרי: תיאור שיטתי של חיי הח"ח מלידתו ועד פטירתו על רקע זמנו ומקומו, אבקש להציב במרכז עבודתי שאלת מחקר עקרונית: כיצד הפך בן למשפחה שגרתית בעיירה קטנה, אברך פשוט בעל פרופיל סתמי לכאורה שנמנע מפעילות רבנית רשמית או עסקנות ציבורית ואפילו את ספריו הוציא תחילה בעילום שם – לאחד המנהיגים הבולטים והנערצים ביותר של האורתודוקסיה כבר בחייו, ועוד יותר מכך מאז פטירתו ואילך?
גבולותיו הגיאוגרפיים והכרונולוגיים של המחקר מוגדרים מטבע הדברים לפי גבולות זירת חייו של נשוא המחקר: הח"ח חי ופעל כמעט כל ימיו באיזור שניתן להגדירו, מזווית מבט פנים-יהודית, כ"מרחב התרבות הליטאי"[1]. הוא נולד בז'טל (זיטל, Dyatlovo), עיירה קטנה במערב פלך מינסק של האימפריה הרוסית; בנעוריו שהה תקופה בעיר ווילנה, ולאחר תקופות קצרות במקומות שונים התיישב בעיירה הקטנה ראדין (Radun), הנמצאת כ80 ק"מ מצפון לעיירת הולדתו ז'טל ומרחק דומה מדרום לווילנה. בראדין חי הח"ח עד סוף ימיו, למעט תקופת גלות בת מספר שנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ושמו נקשר עם עיירה זו עד כדי כך שגם בימינו הוא מוכר לרוב בכינוי "רבי ישראל מאיר הכהן מראדין".
מדובר אפוא בזירת חיים יציבה וכמעט סטטית מבחינה גיאוגרפית, וזאת דווקא בעידן שבו מליוני יהודים מזרח-אירופיים חוו שינויים מפליגים בסביבת חייהם, אם בהגירה פנימית בתוך מזרח אירופה ואם בהגירה חיצונית לארץ אחרת או יבשת אחרת. בתקופה זו שבה חי הח"ח – המחצית השניה של המאה ה-19 והשליש הראשון של המאה העשרים – סיום החיים בטווח של עשרות קילומטרים בלבד מן המקום בו הם החלו, כבר לא היה בגדר תופעה מובנת מאליה.
גבולותיו הכרונולוגיים של המחקר מגדירים למעשה גם את הגבולות המדיניים: החפץ חיים נולד לקראת אמצע המאה ה-19 תחת שלטון הצארים, וחי בה בתקופת כהונתם של הצארים ניקולאי הראשון (1855-1825), אלכסנדר השני (1881-1855), אלכסנדר השלישי (1894-1881) וניקולאי השני (1894-1917); בהמשך הוא חווה כאמור את טלטלות מלחמת העולם הראשונה, והאריך ימים עד לשנות השלושים של המאה ה-20 כאשר איזור מגוריו נמצא בתחומי שלטונה של הרפובליקה הפולנית.
אם כן, על אף שהח"ח התגורר כאמור רוב ימיו בתא שטח מצומצם יחסית, הרי שהתהפוכות המדיניות שחווה תא השטח הזה (ומזרח אירופה בכלל) לאורך חייו שינו את תנאי הפעולה המדיניים, החברתיים והתרבותיים במידה שאינה נופלת מן המשמעות של הגירה לארץ אחרת. לאור זאת, אף שמדובר בביוגרפיה המתמקדת בדמות אחת – הח"ח, המחקר נדרש להיות מופרד לשלושה חתכים כרונולוגיים-מדיניים: עידן האימפריה הרוסית, תקופת המעבר של מלחמת העולם הראשונה והתהפוכות שבעקבותיה, ותקופת הרפובליקה הפולנית העצמאית.
2. צירים ראשיים בפועלו של הח"ח
הח"ח היה אחת הדמויות הבולטות ביותר בהנהגת האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה בשליש הראשון של המאה העשרים, ובעשורים האחרונים לחייו אף הגיע למעמד של מעין מנהיג-על, או אם נרצה: "נשיא הכבוד" של האורתודוקסיה הבלתי-חסידית בפולין, כזה שתחת חסותו הרשמית או הרשמית-למחצה נעשתה מרבית הפעילות המפלגתית של 'אגודת ישראל', כמו גם עולם הישיבות הליטאי ורשתות החינוך האורתודוקסיות לבנים ולבנות. מתוקף מעמדו וכחלק מקשרים שניתן לכנותם "סימביוטיים" עם המנהיג הנמרץ ר' חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה, היה הח"ח מעורב ברוב הנושאים, הפרשות והפולמוסים שהעסיקו את העולם האורתודוקסי בדור שלפני השואה, ועמדותיו זכו לתהודה רבה במרחב הציבורי.
מלבד השפעתו בזירה הפוליטית הפנים-אורתודוקסית, הח"ח עסק גם לאורך חייו בפעילות ספרותית ענפה ביותר, שכללה לא מעט היבטים חדשניים[2]. במסגרת פעילות ספרותית זו היה הח"ח לא רק אחד הרבנים הראשונים שהתמודדו בכתביהם באופן שיטתי עם ההתפתחויות החדשות בחיי יהודי רוסיה ופולין, דוגמת הגיוס לצבא הצאר[3], ההגירה הגדולה לאמריקה[4] והתרופפות האחיזה במצוות הדת[5] אלא גם סלל דרך חדשה שעיצבה והגדירה את התחום המופשט של המוסר בתוך מסגרות הלכתיות-נורמטיביות[6]. נוסף על כך הוא כתב את היצירה ההלכתית המונומנטלית 'משנה ברורה'[7], שהיתה בעלת תפוצה נאה עוד בחייו, אך בעיקר לאחר חייו – החל משנות החמישים בארץ ישראל ומאוחר יותר גם בארצות הברית – היא זכתה לתפוצה אדירה וחסרת תקדים כשהיא מקבלת מעמד קאנוני של ספר ההלכה האשכנזי החשוב ביותר שנכתב במאה וחמישים השנים האחרונות ואף למעלה מכך.
אכן, כבר בחייו הפך הח"ח למעין "אייקון", דמות נערצת על שכבות רחבות, בפרט בקרב הציבור האורתודוקסי בפולין שם נחשב מעין "צדיק" ליטאי, מקבילה "מתנגדית" לאדמו"רים החסידיים ודמות שתתפוס לימים מקום מרכזי בעיצוב הסטריאוטיפ החרדי של "גדול הדור" המחזיק ב"דעת תורה" בלעדית.
באופן כללי ישנו פער עצום בין המעמד אליו הגיע הח"ח בסוף ימיו לבין המעמד בו התחיל את חייו. הח"ח לא נולד למשפחה מיוחסת או בעלת נכסים, אביו לא היה תלמיד חכם מוכר ומשפחתו התגוררה בעיירה צדדית בכל קנה מידה. הוא לא למד באחת מהישיבות העל-קהילתיות הגדולות, לא נעשה תלמיד מובהק של פוסק חשוב כלשהו ולא קיבל סמיכה לרבנות מדמויות מפורסמות. הוא גם לא כיהן מעולם בתפקיד רבני רשמי: לא רב, לא דיין ולא ראש ישיבה (הגם שהקים ישיבה והחזיק בעמדת ההיגוי שלה). רוב חייו התגורר בעיירה הקטנה ראדין, בת כ100-200 משפחות יהודיות בלבד, כמעט ללא תושב המוכר מחוצה לה – מלבד הח"ח עצמו כמובן, שפרסם את שמה של העיירה לאין שיעור משהיא פרסמה אותו (דבר שלא ניתן לאומרו על מנהיגים רבניים שפעלו במקומות דוגמת וולוז'ין, וילנה, ורשה וקובנה, או לחילופין אדמו"רים שירשו את כסא אבותיהם).
במחקר הנוכחי אבקש אפוא להתחקות אחרי נסיבות צמיחתו ההדרגתית של הח"ח, לשרטט על ציר כרונולוגי ומושגי את דפוסי פעילותו ולמפות באופן שיטתי את יצירתו הספרותית ואת תחומי השפעתו הציבורית. אבקש גם להשוות בינו לבין מודלים אחרים של הנהגה אורתודוקסית בדורו: ההנהגה החסידית, ראשי הישיבות, הרבנות המוסדית, ואף מנהיגי התנועות הפוליטיות – ולבחון בפרוטרוט את הגורמים מהם הורכב מעמדו הציבורי ואת האפיקים עליהם השפיע.
3. מבנה המחקר וחלקיו השונים
מבנה המחקר יהיה מבוסס על ההבחנה בין הפעילות הספרותית של הח"ח לבין פעילותו הציבורית. ניתוח ראשוני של תולדותיו וזירות פעילותו מלמד כי מרכז הכובד של פעילותו הספרותית היה בשליש האמצעי של חייו (1910-1870), ואילו פעילותו הציבורית החלה להתבלט רק – ודווקא – במקביל לסיום הנפח העיקרי של עיסוקו בכתיבה והדפסה. הדיון בצד הספרותי של פועלו יקדים אפוא את הדיון בצד הציבורי, תוך בחינת הזיקה ההדדית בין שני הצדדים, החפיפה ביניהם וכמובן תרומת הפעילות הספרותית לביסוס מעמדו הציבורי.
ציר נוסף הוא הכרונולוגי-מדיני: הח"ח נולד בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון וחי רוב ימיו באימפריה הרוסית הצארית, אך בשני העשורים האחרונים לחייו חווה את מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית, מלחמת האזרחים ברוסיה ולבסוף התבססותה של הרפובליקה הפולנית בין המלחמות. כל אחד משלושת הפרקים המדיניים הללו (האימפריה הרוסית, אירועי המעבר והרפובליקה הפולנית) מצריך ניתוח ממוקד של תנאיו והשפעתו על יהודי מזרח אירופה ובהם נשוא המחקר – הח"ח, כמו גם התאמת שיטות המחקר ומקורות המחקר לסיטואציה ההיסטורית הספציפית.
חתך מסוג אחר יהיה במישור החברתי-אידיאולוגי. מעקב אחר מיקומו הממשי או המיוחס של הח"ח במערך החברתי של יהודי מזרח אירופה בכלל והאורתודוקסיה לפלגיה בפרט, היא כלי חשוב להבנת פרקים רבים בחייו. כך היא גם שאלת עמדותיו ויחסו כלפי תופעות חדשות במרחב היהודי בן דורו, דוגמת הלאומיות היהודית, הציונות והאנטי ציונות, התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, התרחבות החילון, ועוד. יחסו של הח"ח לתופעות אלה ואחרות טופל עד כה במחקר בעיקר מן ההיבט ההגותי (ראו להלן), ואילו עיקר ענייני יהיה בהקשר ההיסטורי והחברתי.
חלק בלתי נפרד מהמחקר אודות הח"ח צפוי להיות מוקדש דווקא לתקופה שלאחר חייו. תהליך ההתקבלות של הח"ח והתפתחות מעמדו, תחילה כצדיק ליטאי עממי נערץ, בהמשך כמנהיג ציבור המקובל על כל פלגי האורתודוקסיה ולבסוף אף כפוסק עליון ("פוסק אחרון") בעל סמכות בלתי מעורערת בתחומים ההלכתיים בהם עסק וכמי שמייצג את "דעת תורה" בטהרתה, החל לקראת מחצית ימיו, אך למלוא היקפו הגיע התהליך רק בדור שאחרי פטירת הח"ח, ובפרט אחרי חיסולה של יהדות מזרח אירופה בשואה והתגבשות החברה האורתודוקסית במדינת ישראל וכן בארצות הברית[8]. פרק מיוחד במחקר יוקדש לתיאור התהליך הזה, ניתוח מרכיביו ועמידה על משמעותו.
ב. מצב המחקר
את תיאור מצב המחקר הנוגע לח"ח אפריד לשלושה חלקים, מן הכלל אל הפרט: המצב הכללי בתחום חקר האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה מסוף המאה ה-19 ואילך (כאשר גם כאן נדרשת הבחנה בין המחקר של שלהי ימי האימפריה הרוסית עד 1914 והמחקר של פולין שבין שתי מלחמות העולם), מצבו של ז'אנר הביוגרפיות של אישים אורתודוקסיים במזרח אירופה בעת החדשה, ומצב המחקר הספציפי בתחום תולדותיו ופרקי חייו של הח"ח עצמו.
חקר האורתודוקסיה בדיסציפלינה ההיסטורית התגבש תחילה במסגרת העיסוק בתפוצה אחת מוגדרת: יהודי הונגריה. גבולותיה הראשוניים של התופעה האורתודוקסיה כתופעה היסטורית, מרכיביה ומאפייניה הבסיסיים, הוגדרו על ידי חוקרים שעסקו בתפוצה זו, ובדרך כלל היו בעלי זיקה אישית (במובן הביוגרפי) אליהן – כאשר הכוונה בראש ובראשונה ליעקב כ"ץ, שחקר האורתודוקסיה היהודית בהונגריה היה אחד ממפעלי חייו[9]. המקרה של האורתודוקסיה ההונגרית, שנעשתה לימים ל"אולטרה-אורתודוקסיה", נחקר גם על ידי משה סמט[10], מיכאל סילבר[11] ואחרים. לצד יהדות הונגריה, גם המקרה של האורתודוקסיה הגרמנית, שנודעה לעיתים כ"ניאו-אורתודוקסיה", זכה לטיפול מקיף, בין השאר על ידי מרדכי ברויאר, ואחרים[12]. לעומת אלה, הרי כפי שהעירו גרשון בקון ויוסף שלמון, המחקר של האורתודוקסיה במזרח אירופה (רוסיה ופולין) החל להתפתח רק בשלב מאוחר יותר[13], ולמעשה עד היום חלוקות הדעות במחקר לגבי שאלות יסוד בהגדרתו[14].
כיום כבר ניתן לומר כי מחקר האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה בשלהי העת החדשה זוכה לפריחה יחסית. לא רק באשר לחקר האורתודוקסיה כתופעה בפני עצמה, כדלעיל, אלא גם ביחס להיבטים וחתכים רבים ומגוונים: החסידות המאוחרת במזרח אירופה[15], הישיבות העל-קהילתיות בליטא[16], זיקתה של האורתודוקסיה ברוסיה אל תנועות מודרניות דוגמת הציונות[17], ועוד. את התרחבות העניין המחקרי באורתודוקסיה ניתן לייחס מחד גיסא לעליית כוחם הפוליטי של הציבור הדתי והחרדי במדינת ישראל, באופן שעורר מטבע הדברים רצון להבין את שורשיהם ומקורותיהם הראשוניים של ציבורים אלו ואת תחילת תהליך התגבשותם; ומאידך גיסא לאחוּז גבוה יותר מבעבר של חוקרים והיסטוריונים בעלי רקע דתי, המעוניינים להבין את העולם ממנו באו ובתוכו הם פועלים עדיין; ניתן למנות סיבות נוספות אך אין זה המקום לכך.
מכל מקום, אם בתחומים ספציפיים – דוגמת הישיבות הליטאיות – ניתן לומר כי המחקר מתקרב לשלב של מיצוי (לכל הפחות ברמה הבסיסית), אין ספק כי ישנם עדיין חתכים רבים בחקר האורתודוקסיה, הן כרונולוגיים והן מושגיים, הממתינים עדיין לטיפול מחקרי. ניתן לסכם בשלב זה כי בחלק מהתחומים אליהם ישיקו תולדותיו של הח"ח ישנו מצאי מחקרי עשיר יחסית, ואילו בחלקים אחרים שלהם יהיה צורך לשרטט את התמונה הרחבה בד בבד עם העיסוק בתולדות הח"ח עצמו.
בתחום הביוגרפיות המחקריות של אישים אורתודוקסיים שפעלו במזרח אירופה בשלהי עידן האימפריה הרוסית ובפולין שבין שתי המלחמות, כשמדובר בעבודות בהיקף מלא המצאי עד כה הינו מועט למדי[18]. מהשליש השני של המאה ה-19 ניתן לציין בעיקר את עבודותיהם של עמנואל אטקס על ר' ישראל סלנטר[19] ושל דוד אסף על ר' ישראל מרוזין[20]. מתקופה מאוחרת יותר ניתן להזכיר את העבודות שנכתבו על ר' אברהם יצחק הכהן קוק[21] ועל החזון איש[22], אם כי מוקד פעילותם של אלה היה בארץ ישראל ולא במזרח אירופה (עובדה שכנראה אינה מקרית כנראה לעניין כתיבת ביוגרפיות אודותיהם)[23], ובנוסף העניין המחקרי מתמקד בדרך כלל בהגותם ולא בתולדותיהם – כפי שייאמר להלן גם ביחס לח"ח עצמו. באופן כללי ניתן לומר כי ז'אנר הביוגרפיות של אישים אורתודוקסים היה נתון עד כה בעיקר בידי ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית לסוגיה ולגווניה[24], כאשר עולם המחקר נטה בעבר בלאו הכי להסתייג, מסיבות מתודולוגיות ואחרות, מהכלי הספרותי של הביוגרפיה[25]. זוהי אחת הסיבות לעובדה שעד היום טרם נכתבו ביוגרפיות מחקריות אפילו על הבולטים ביותר שבין מנהיגי האורתודוקסיה היהודית במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20: לא על ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, לא על ר' חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה, לא על האדמו"ר מגור ר' אברהם מרדכי אלתר – ואף לא על נשוא מחקרנו, הח"ח[26].
כפי שנרמז למעלה, העניין המחקרי בח"ח עצמו הוקדש עד כה כמעט באופן בלעדי למשנתו ההלכתית וההגותית[27], וכמעט שלא לעיסוק ביקורתי בתולדותיו ופועלו. פרקים שונים בקורותיו של הח"ח נידונו אמנם במאמרים וספרים למיניהם העוסקים בנושאים רבים ומגוונים[28], אך לא במסגרת המוקדשת לו עצמו ואשר זהו עניינה המרכזי. קשה מאד לאתר מאמרים היסטוריים שפורסמו בבמות אקדמיות אשר עיקר עניינם הוא הח"ח או פרשה מסויימת בחייו[29], ומספר עבודות המחקר (לתואר שני או שלישי) שנכתבו באופן ממוקד על פרקים שונים בתולדותיו הינו מועט להפליא[30].
עם זאת, ישנו מחקר ביוגרפי אחד שנעשה בעבר על הח"ח, והוא ספרו של לסטר אקמן, Lester S. Eckman, Revered By All - The Life and Works of Rabbi Israel Meir Kagan - Hafets Hayyim (1838-1933), New York 1974. מטרתו של הספר, כפי שכתב אקמן בהקדמה, היא הדגמת ההשפעה של הח"ח ופועלו על חיי היהודים ברוסיה ופולין בתחומים שונים (דתי, חברתי, פוליטי ועוד), לצד ניתוח חיבוריו העוסקים במוסר ובשאלות הזמן. מטרות אלו אכן מומשו כהלכה: הפרק השני של הספר מתאר בפרוטרוט את חיבוריו של הח"ח העונים להגדרה הנזכרת, תוך מיקום הדברים בהקשרם ההיסטורי והעלאת תובנות שונות, והפרק השלישי של הספר – והמרכזי שבו מזווית עניינה של הדיסציפלינה ההיסטורית – דן במצבם הפוליטי של היהודים ובפועלו של הח"ח בתחום. אלא שהפרק הזה מוקדש כולו לתקופה שממלחמת העולם הראשונה והלאה, ואילו הדיון בקורות חייו ופועלו של הח"ח בשבעים וחמש השנים הראשונות לחייו מתמצה ברובו בשמונת העמודים הראשונים של הספר.
מבחינה זו, על אף ההישג של הספר כעבודה מחקרית ראשונה מסוגה על חייו ופועלו של הח"ח, לא ניתן לראות בו ביוגרפיה של ממש. זאת ועוד, המקורות שמהם שאב אקמן את ידיעותיו על פועלו של הח"ח הם ברוב המקרים כתביו של הח"ח עצמו, רשימותיו של בנו וכן זכרונותיהם של אישים שונים (מקצתם תועדו לראשונה בידי אקמן), אך כמעט שלא נעשה שימוש בחטיבות מקורות מסוגים אחרים – ובפרט בולט היעדר השימוש בעיתונות היהודית המזרח אירופית. ישנו גם, מטבע הדברים, חומר היסטורי רב – בכמותו ובחשיבותו – שפורסם או נעשה נגיש רק אחרי יציאת ספרו של אקמן (השוו להלן בסעיף המקורות למחקר). בין כך ובין כך, ספר זה הינו הרפרנס המחקרי המרכזי המונח לפנינו במחקר תולדותיו של הח"ח ופועלו.
מן הצד השני – בפער בולט – היקף העיסוק של ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית בדמותו ופועלו של הח"ח הוא עצום, וייתכן כי מדובר באישיות שקיים לגביה השיעור הגדול ביותר של ספרות ביוגרפית מבין כל מנהיגי האורתודוקסיה עד המחצית השניה של המאה העשרים[31]. יתר על כן, דומה כי חלק מהביוגרפיות הקיימות אודות הח"ח הן מן הטובות ביותר שהפיקה ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית. סך החומר שנאסף אודות הח"ח על ידי ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית מרוכז כיום בכמה כותרים התופסים יחדיו למעלה מעשרה כרכים, המכילים חלק ניכר מן המידע העובדתי שבנמצא אודות תולדותיו של הח"ח. את המצאי בתחום זה אפרט להלן.
ג. המקורות למחקר
1. הספרות ההיסטורית-ביוגרפית
החומר הרב שאספה ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית אודות הח"ח הינו המקור החשוב ביותר למחקר בנושא ואין ספק כי משימת הכתיבה של עבודה ביקורתית אודותיו צריכה להתחיל בכך: הערכה, ניתוח, מיון וסידור החומר הרלוונטי במסגרת יצירת תשתית בסיסית לתיאור חיי הח"ח. על מנת שיהיה ניתן לעמוד על טיבו וחשיבותו של החומר הביוגרפי הקיים אודות הח"ח בשדה זה, אתאר להלן את תהליך התפתחות הכתיבה הביוגרפית אודות הח"ח ואת מאפייני החיבורים העיקריים שנכתבו בשדה זה במשך השנים.
רשימות ביוגרפיות אודות הח"ח החלו להופיע עוד במחצית ימיו, במקביל לפרסום שמו במרחב הציבורי. הראשונה שבהן, המבוססת ככל הנראה על מידע שהגיע ממשפחת הח"ח, פורסמה בתחילת המאה העשרים על ידי בן ציון אייזנשטדט, מי שהיה בשעתו חלוץ הלקסיקונים העבריים לתולדות רבנים[32]. רשימות דומות נדפסו בהמשך חייו של החפץ חיים, בעיקר במסגרת מאמרי הערכה בעיתונות לצד מסגרות ספרותיות נוספות[33]. לרשימות אלה ניתן לצרף גם את הנקרולוגים שנכתבו בעיתונות היהודית, בשפות שונות, לאחר פטירת הח"ח בשנת תרצ"ג (1933).
ספרים ביוגרפיים ראשונים אודות הח"ח החלו להתפרסם בשנים הסמוכות לפטירתו, כאשר כולם נכתבו בידי אישים שהכירו אותו בחייו במידה כזו או אחרת. בוורשה תרצ"ו נדפס ספרו של שמואל פליסקין, אברך צעיר חניך ישיבות ליטא (וביניהן ראדין), דער 'חפץ חיים' – זײן לעבען און שאַפֿען; החוברת הראשונה היתה בת 96 עמודים, ושתי החוברות הבאות נדפסו בשנים שאחר כך[34]. ביוגרפיה ראשונה זו אודות הח"ח (שנחתמה עוד בתרצ"ד-תרצ"ה כמופיע בהקדמה) נושאת אופי בוסרי מאד, והגם שהכותב השתדל לציין את המקורות לסיפוריו סגנון הדברים הינו ספרותי ונטול נופך בסיסי של אמינות[35].
זמן קצר לאחר צאת חוברתו הראשונה של פליסקין, נדפס הכרך הראשון מתוך שניים של ביוגרפיה מקיפה פי כמה שנכתבה בידי משה מאיר ישר, גם הוא חניך ישיבת ראדין ומקורב לח"ח, שנתן לספרו שם דומה מאד: דאָס לעבען און שאַפֿען פֿון חפץ חיים, ניו יורק תרצ"ו, והכרך השני בתרצ"ז. מהדורה זו הכילה למעלה משש מאות עמודים (הגם שחלק מהכרך השני הוקדש לדברי תורה, סיפורי משלים ועוד), כאשר הפעם מדובר בפרסום בעל מאפיינים של כתיבה מחקרית, המלווה בניסיון מורגש לברר עובדות, פרטים ותאריכים מדויקים, תוך הכללת צילומי מכתבים ותמונות[36] ואף שימוש במפתחות וביבליוגרפיה מפורטת – אם כי כמעט ללא הערות שוליים או ציון שוטף למקורות[37].
שנה מאוחר יותר נדפסו רשימות מפורטות אודות חיי הח"ח על ידי בנו הבכור, ר' אריה ליב פופקא, כחלק מן הספר: מכתבי הרב חפץ חיים, וורשה תרצ"ז ("תולדות ימי חייו בקיצור" עמ' 97-1)[38]. רשימותיו של הבן נכתבו ברובן על ציר כרונולוגי והן משולבות בזיכרונות וידיעות שונות. למרות שעד אז כבר נדפסו כאמור שתי עבודות ביוגרפיות (נרחבות יותר או פחות), החיבור החדש הכיל כמות גדולה של חומר חדש ורב-עניין, כאשר יתרונו – ומצד אחר גם חסרונו – הוא כמובן כתיבתו בידי בנו של מושא החיבור, שהיה עֵד בעצמו לרבות מן העובדות המתוארות. ואכן, רוב החיבור מורכב מעדויות שלו על דברים שחווה אותם מכלי ראשון, מזווית של בן אצל אביו, כשהם משובצים במסגרת הביוגרפית הכללית[39].
שני עשורים מאוחר יותר, במדינת ישראל, פורסמה עבודה ביוגרפית חדשה אודות הח"ח, מאת דוב כ"ץ, במסגרת סדרת ספריו תנועת המוסר, כרך רביעי, תל אביב תשי"ז. בשונה משאר הכותבים המתוארים עד כה, כ"ץ לא הכיר את הח"ח באופן אישי (ככל הידוע), כך שלא זו היתה המוטיבציה שלו בכתיבה אודותיו. סדרת ספריו של כ"ץ, שהחלה להיכתב בארץ ישראל זמן קצר לאחר השואה, מרכזת בחמשת כרכיה ביוגרפיות של האישים המרכזיים שהיו מזוהים עם "תנועת המוסר" שהתפתחה בליטא בשלהי המאה ה-19; כ"ץ גרס כי גם הח"ח ופועלו הריהם חלק בלתי נפרד מתולדותיה של תנועת המוסר, ולפיכך הקדיש מחצית מהכרך הרביעי בסדרה לתיאור קורות חייו, כשהוא מדגיש הדגיש כי אינו מתיימר להעמיד ביוגרפיה שלמה אלא להתמקד בהיבטים הנוגעים לתנועת המוסר[40].
זמן קצר לאחר פרסום ספרו של כ"ץ הושמה עבודתו בצילה של עבודה מונומנטלית ומקיפה פי כמה, כאשר ר' משה מאיר ישר פרסם מהדורה עברית לביוגרפיה שלו אודות הח"ח: החפץ חיים – חייו ופועלו, שלושה כרכים, תשי"ח-תש"כ. מהדורה זו אינה תרגום בלבד של המהדורה המקורית ביידיש אלא כוללת תיקונים, הוספות והרחבות רבות. אמנם, ישר לא הספיק להתייחס לעבודתו הנזכרת של כ"ץ ב'תנועת המוסר', שפורסמה כאמור זמן קצר מאד לפני הדפסת ספרו שלו, וכך ישנו לעיתים מידע מקורי הנזכר רק אצל כ"ץ. המקורות המרכזיים ששימשו את ישר בעבודתו הם זכרונותיו הנזכרים של הבן, אוסף רחב מאד של עדויות בעל פה מאישים רבים שהכירו את הח"ח, וכן – במידת האפשר לפי הישג ידו – מסמכים שונים וקטעים מעיתונות התקופה. כמו במהדורה הראשונה של ספרו של ישר, גם כאן נימת הכתיבה היא עניינית ומתוך גישה מחקרית למראה. מכל מקום, מדובר באחת הביוגרפיות האיכותיות ביותר שנכתבו בשדה ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית לדורותיה.
ספרו של ישר חתם למעשה תקופה בת כעשרים וחמש שנים של רצף כתיבת ביוגרפיות אורתודוקסיות אודות הח"ח. מאז פרסום ספר זה לפני כחמישים שנה, ישנה נקודת ציון אחת נוספת של ריכוז חומרים חדשים לתולדות הח"ח: לפני כ-15 שנים החלה להידפס סדרה בת שישה כרכים בשם מאיר עיני ישראל – אוצר בלום ועצום של עובדות והנהגות..., בני ברק, תשנ"ח-תשס"ג. מטרתם הרשמית של עורכי הסדרה היתה לאסוף למקום אחד את רוב-ככל הסיפורים והעדויות אודות הח"ח שסופרו "מכלי ראשון" (כהדגשתם בשער), כלומר על ידי בעלי המעשה. במסגרת המיזם נאספו לא רק החומרים הרלוונטיים מן הביוגרפיות הקיימות, אלא גם נעשה מאמץ מרשים לאיתור כל תלמידי ישיבת ראדין ואישים נוספים שהכירו את הח"ח והיו עודם בין החיים בשנות התשעים של המאה ה-20, ולתעד מפיהם באמצעות ראיונות את זכרונותיהם אודות הח"ח וישיבתו. סדרה זו מכילה אפוא חומר חדש וחשוב לתולדות הח"ח, אם כי מטבע הדברים רוב החומר נוגע בעיקר לעשור האחרון בחייו.
אמנם, כחלק מהתמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה האורתודוקסית משנות החמישים והשישים ועד זמננו, ישנו גם הבדל משמעותי בסגנונה של סדרה זו לעומת הביוגרפיות של ישר ושל כ"ץ. שני האחרונים כתבו אמנם את דבריהם מתוך פריזמה חינוכית מובהקת על כל המשתמע מכך (כפי שתיארתי בסעיף הקודם), אך השתדלו להקנות לדבריהם אופי ענייני, של בירור היסטורי ועובדתי המבקש להתחקות ביושר אחר המציאות – ואילו סדרת 'מאיר עיני ישראל' כתובה בסגנון הגיוגרפי בולט, כאשר בפתח הכרכים מתנוססת אף הודעת תודה "לאותם תלמידי חכמים שליט"א שלפניהם הובא כל דבר שהיה טעון שיקול הדעת וביקורת [...] לידע מה לקרב ומה להשמיט"; במילים אחרות, העורכים עצמם מצהירים כי סיננו, ערכו והשמיטו כפי שיקול דעתם מהחומר שהיה תחת ידם ולא הביאו ממנו אלא את החלקים שתאמו את מגמותיהם.
2. כתביו של הח"ח
קורפוס נוסף של מקורות, חשוב לא פחות מהספרות ההיסטורית-ביוגרפית, הוא כתביו של נשוא המחקר עצמו, הח"ח. כפי שתואר לעיל (בסעיף מצב המחקר), פעילותו הספרותית של הח"ח היא יחידה במינה הן בהיקפה הגדול והן בחידוש שבנושאי העיסוק ובפורמטי הדיון שבה. ספרות זו היא למעשה עיקר פועלו של הח"ח; העיסוק בכתיבתה ובהפצתה תפס את חלק הארי בנפח חייו, והישגים שהשיג במסגרתה הם שבנו במשך הזמן את מעמדו הציבורי. הפעילות הספרותית של הח"ח צפויה אפוא לתפוס מקום מרכזי בביוגרפיה מחקרית אודותיו, לא פחות מפעילותו הציבורית.
את ספריו של הח"ח ניתן לחלק לארבע חטיבות: 1. ספרות הלכתית שיטתית (משנה ברורה, ספר המצוות הקצר), 2. חיזוק האמונה הדתית ושמירת המצוות (נדחי ישראל, מחנה ישראל, טהרת ישראל, חומת הדת, גדר עולם, מאמר צפית לישועה), 3. ספרות מוסר (חפץ חיים, שמירת הלשון, אהבת חסד, זכור למרים, חובת השמירה, שם עולם, מאמר תורת הבית) 4. ענייני בית המקדש – "קדשים" (ליקוטי הלכות, אסיפת זקנים, תורת כהנים). הגותו של הח"ח ומשנתו בנושאים שונים נחקרו רבות, כאמור (בפרט על ידי בנימין בראון), אך ענייננו יהיה במיקום הדברים בהקשרם ההיסטורי, תוך תיאור כרונולוגי וביבליוגרפי שיטתי, ניתוח המגמות ומעקב הדוק אחרי תהליכי הכתיבה, ההדפסה והתפוצה. במהלך המחקר אעשה שימוש בדרך כלל במהדורות הראשונות של הספר. במקרים בהם יצאו בחיי הח"ח מהדורות שונות ונבדלות זו מזו, הדיון בשינויים ובמשמעותם יהיה חלק בלתי נפרד מן המחקר.
לצד ספריו של הח"ח ישנם כתבים נוספים שלו מסוגים שונים, ובראשם האיגרות שכתב לאישים שונים במשך חייו והכרוזים והמאמרים שפרסם. המשותף לאלה הוא שרובם עוסקים בצורה ישירה באירועים והתרחשויות קונקרטיות בעולמו של הח"ח, לעיתים במישור הפרטי ובדרך כלל במישור הציבורי. חומרים דוגמת מכתבים וכרוזים ממשיכים להיחשף מדי פעם עד היום (בדרך כלל בביוגרפיות אורתודוקסיות חדשות או בכתבי עת תורניים), אך האסופה המשמעותית ביותר שלהם נעשתה לפני כעשרים וחמש שנה בסדרת הספרים כל כתבי החפץ חיים, בני ברק תש"ן. בסדרה זו רוכזו כל ספריו של הח"ח (לאחר סידורם מחדש לדפוס), זכרונותיו של בנו ר' אריה ליב פופקא, וכן לוקטו אליה כמה מאות מכתבים, כרוזים ומאמרים פרי עטו של הח"ח. סדרה זו תהיה המקור המרכזי לאיגרותיו וכרוזיו של הח"ח, אך לצד זאת אערוך סריקה שיטתית ורחבה ככל האפשר לאיתור ורישום כל פריט שפורסם במקומות אחרים[41].
3. העיתונות במזרח-אירופה
התפתחותה של העיתונות היהודית במזרח אירופה במחצית השניה של המאה ה-19, שגשוגה והתרחבותה ככל שהתקדם הזמן, עד לעידן השיא שלה בפולין שבין שתי מלחמות העולם (בעברית וביידיש), יצרו מצב שבו לא ניתן כיום להקיף את חייה של אישיות ציבורית ביהדות מזרח אירופה מבלי לעשות שימוש משמעותי בבסיס נתונים זה. ידיעות שוטפות, דיווחים, נתונים, הערכות, פרסומים בלתי מוכרים ועוד – קיומם של כל אלה הוא בגדר עובדה לגבי כל אישיות ציבורית שפעלה בפולין בין מלחמות העולם, והם אינם ממתינים אלא לגילויים. אכן, מתברר כי למרות ההיקף המרשים של הכתיבה הביוגרפית אודות הח"ח במסגרת ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית, נפח השימוש שנעשה בהם במקורות עיתונאיים בני התקופה הינו מצומצם מאד (דבר שאינו מפתיע בהחשב בז'אנר הכתיבה המקובל במסגרת זו), כך שלהערכתי העיתונות היהודית במזרח אירופה צפויה להיות מקור פורה לגילויים חדשים אודות חיי הח"ח.
יש להגביל הערכה זו, או ליתר דיוק לתוחמה בגבולות כרונולוגיים: סריקה ראשונית שערכתי בעיתונות העברית של עידן רוסיה הצארית (המליץ, הצפירה, הזמן, המגיד, המודיע ועוד), העלתה ממצאים דלים יחסית אודות הח"ח. הדבר אינו מפתיע, שכן כפי שציינתי לעיל, הפעילות הציבורית של הח"ח החלה בהיותו כבן שבעים, כאשר לפני כן עסק בעיקר בפעילות ספרותית מן הסוג שלא היה צפוי לזכות בתשומת לב משמעותית על דפי העיתונות היהודית שהתקיימה אז. לעומת זאת, כשמדובר בפולין שבין שתי המלחמות, כאשר מעמדו הציבורי של הח"ח הגיע לשיאו, העניין שגילתה בו העיתונות היהודית בפולין (הײנט, דער מאָמענט, אונדזער עקספּרעס ועוד) ובארצות נוספות היה משמעותי יותר. מה גם שמדובר בתקופת הפריחה של העיתונות המפלגתית בפולין, ופועלו של הח"י קיבל מטבע הדברים מקום בולט במיוחד בעיתוני אגודת ישראל (הדרך, דער יוד, ועוד).
ביחס לתקופה זו ניתן להזכיר גם את העיתונות הפולנית, שגילתה לעיתים עניין בפעולות שנקטו הח"ח ואחרים במישור היהודי-פולני, אם בהקשר של שתדלנות מסורתית ואם באופנים אחרים. היקף החומרים אודות הח"ח המסתתר בעיתונות זו צפוי להיות מצומצם, אך החשיבות שבהם עשויה להיות רבה, בהתחשב בנקודת המבט השונה שניתנת בהם ובחשיפה האפשרית של פעילויות שלא נמצאות בדרך כלל תחת הזרקור של העניין הפנים-יהודי. מכל מקום, פיזורם המסתבר של חומרים כאלה על פני העיתונות הפולנית כולה לאורך שנים על שנים, ולמותר לציין – גם קשיי השפה, אינו מאפשר סריקה שיטתית אלא מצריך טכניקות חיפוש ממוקדות יותר, סביב תאריכים ואירועים ספציפיים הקשורים לח"ח שניתן לשער כי עניינם יבוא לידי ביטוי בעיתונות הפולנית.
3. מקורות ארכיוניים
לצד המקורות הנדפסים, זמינים יותר או פחות, בכוונתי לעשות שימוש בסוגים שונים של מקורות ארכיוניים. מקור חשוב ביותר הוא ארכיון "ועד הישיבות" שפעל בפולין בשנות העשרים והשלושים, השמור כיום בספריית ייוו"א (YIVO) בניו יורק; הח"ח היה בין האישים המרכזיים שהשפיעו על פעילות הועד, כך שלתכתובות והתיעוד שנשמרו בארכיון שלו צפויה להיות תרומה משמעותית לידיעותינו אודות הח"ח והשפעתו המעשית במישור הציבורי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
ארכיון נוסף שעשוי לתרום בנוגע לאותה תקופה הוא ארכיון אגודת ישראל, המפוזר כיום בירושלים בין כמה ידיים, חלקן פרטיות. מבחינה אידיאולוגית ופוליטית הח"ח היה מזוהה עם אגודת ישראל העולמית ונחשב כבעל השפעה עליה, וישנה חשיבות רבה ליכולת לברר כיצד נתפסו הדברים מן הזווית הפנימית של הארגון ושל הדרג הביצועי שלו.
לצד אלה ישנם כמה ארכיונים בעלי אופי כללי יותר שבמהלך המחקר אתחקה בהם אחר חומר הנוגע לח"ח: מחלקת הארכיונים של הספריה הלאומית, הארכיון הציוני המרכזי והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
קטגוריה אחרת היא הארכיונים הציבוריים והממשלתיים בפולין, המכילים חומרים הנוגעים לאכלוסייה היהודית ולהנהגה הציבורית היהודית בכלל והאורתודוקסית בפרט. במהלך המחקר אני מתעתד, בסיוע עמיתים מפולין, לנסות ולאתר בארכיונים מסוג זה חומרים רלוונטיים למחקר אודות הח"ח.
ד. שיטת המחקר
את הביוגרפיה של הח"ח אני מתעתד לכתוב בדיסציפלינה ובכלי המחקר של ההיסטוריה החברתית (להבדיל, בעיקר, מזו האינטלקטואלית), כאשר בחלקים המוקדשים לפעילותו הספרותית יינתן משקל משמעותי לז'אנר הביו-ביבליוגרפיה. כמתבקש מביוגרפיה, הציר המרכזי של הכתיבה יהיה הכרונולוגי: חייו של הח"ח יתוארו לפי סדרם, משנותיו הראשונות ועד פטירתו ולאחריה. עם זאת, נושאים מסויימים שההופעה שלהם בחייו של הח"ח היתה פזורה על פני זמנים או מקומות שונים (ישיבת ראדין, למשל), ירוכזו במקרים מסויימים לדיון מושגי רצוף.
הביוגרפיה ההיסטורית, כפי שציינה אביבה חלמיש, מתעניינת לא רק בספֵרה הציבורית של חיי הגיבור (כפי שעושה הביוגרפיה הפוליטית) או ביצירתו (הביוגרפיה הספרותית), אלא גם בזו הפרטית, תוך דגש על פענוח הגורמים והמניעים הפנימיים של היחיד כמפתח לפועלו הציבורי[42].
עם זאת, הנחת יסוד במחקר זה היא כי האדם אינו רק תבנית נוף מולדתו אלא גם חי בהיזון-חוזר מתמיד עם סביבתו ההיקפית ומושפע עמוקות מהמציאות המדינית, החברתית, הכלכלית והתרבותית שבתוכה פעל. לאור זאת, כלי מרכזי במהלך הכתיבה יהיה מיקום כל היבט 'פרטי' בחייו ופועלו של הח"ח בהקשר ההיסטורי הרחב של התופעה, תוך מינון זהיר והולם בין סיפורה של הדמות לסיפורה של התקופה כולה[43]. הח"ח יתואר על רקע הזמן והמקום, כבן התקופה שפעל במסגרת חוקיה וקיים יחסי גומלין עם מעגלים שונים בחברה היהודית, ואף הרוסית והפולנית.
בפועל, בתור שלד של התיאור ההיסטורי של חיי הח"ח, אציב את הביוגרפיות האורתודוקסיות שנכתבו על הח"ח ובפרט את המקיפה מביניהן, זו של ישר. את המידע, העדויות וההערכות המופיעות במקורות אלו אנתח באופן ביקורתי, תוך ניפוי אלמנטים בעייתיים מחד גיסא וצירוף עובדות ונתונים שיופקו ממקורות אחרים מאידך גיסא. מקורות חדשים עשויים לעיתים להוביל את העלילה לכיוונים בלתי מוכרים, שיצריכו מן הסתם מחקר תקדימי בנושא הנידון.
עובדת ריכוז מרכז-הכובד של יצירתו הספרותית של הח"ח בתקופה של כ-35 שנים, מצדיקה סטייה לפי-שעה מן הציר הכרונולוגי בכל הנוגע לניתוח יצירתו הספרותית. שלד הדיון ביצירה זו יהיה כמובן ספריו של הח"ח, והדיון עצמו ייערך לגביהם על ציר נושאי-מושגי, תוך הבחנה בין ארבע הז'אנרים השונים בהם כתב הח"ח (הלכה, מוסר, בעיות הזמן וענייני בית המקדש). ניתוח עניינם של הספרים ותכניהם ייעשה במטרה לחשוף ככל האפשר את היסודות הריאליים התקופתיים שבהם, בהתבסס על הנחת היסוד כי יצירתו הספרותית של אדם הריהי לעולם, במובן מסוים, תגובה למציאות בה חי ופעל. כשמדובר בספריו של הח"ח, בחלק מהמקרים איתור ההיבט הריאלי והמניע התגובתי הוא משימה קלה יחסית, אם משום שהמחבר בחר להצהיר על כך במפורש בהקדמת הספרים ואם משום שהספרים עצמם מוקדשים באופן ישיר לתופעה חדשה בת-הזמן (עניין שכאמור הח"ח התייחד בו לעומת רוב הספרות הרבנית בדורו). אך במקרים אחרים משימה זו תהיה מאתגרת יותר ותצריך עבודת 'בילוש' וחושים מחודדים.
פרק השיא בהשפעתו הציבורית של הח"ח, תקופת פולין שבין שתי המלחמות, התקיים כאשר הוא עצמו כבר היה בן למעלה משמונים, עובדה משמעותית ביותר הן ביחס למידת המרץ והיקף היצירה והפעלתנות לעומת העבר, ואף ביחס לתפקודים פיזיים פשוטים (היחלשות כושר השמיעה, למשל). אם נשתמש במונחים מהתחום הארגוני, ההשפעה של הח"ח בשלב זה של חייו נעשתה מפוזיציה של נשיא-כבוד יותר מאשר של מנהל בפועל. במציאות כזו המחקר יידרש לטפל בסביבה שבה פעל הח"ח ובמעגלים החברתיים של מקורביו ובני חוגו לא פחות ואף יותר מאשר תיאור ממוקד של פועלו היומיומי כאדם פרטי.
נושא נוסף הכרוך בהשפעתו הציבורית של הח"ח, הוא המשך ההתגבשות של מעמדו ודימויו הציבורי אחרי פטירתו. התחקות אחרי תהליכי ה"איקוניזציה" שעברו על דמותו של הח"ח בעידן של "אחרי מות", ניתוח הזיקה בין ההערצה הציבורית כלפיו לבין התקבלותם של כתביו ההלכתיים והפיכתם לקודקס קאנוני ומעקב אחר הצרכים החברתיים שמילאה דמותו כפי שהוקרנה דרך הפילטרים של ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית, עשויות להעמיק את הבנתנו אודות התופעה של הערצת "הגדולים" (The Sages), אופני התפתחותה ומשמעויותיה החברתיות. בחלק זה של המחקר תשומת הלב תופנה, מטבע הדברים, לא אל הח"ח עצמו באופן ישיר אלא על ההיבטים המגוונים שבהם דמותו ומורשתו באו לידי ביטוי, בעיקר במישור הספרותי, בפרהסיה הציבורית של החברה האורתודוקסית שבארץ ישראל אחרי השואה.
אתגרים ובעיות מתודולוגיות שהמחקר צפוי להיתקל בהם:
כתיבת ביוגרפיה ביקורתית של מנהיג אורתודוקסי משלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, צפויה להיתקל בכמה קשיים אופייניים, וישנם גם מספר אתגרים ספציפיים כשמדובר בביוגרפיה אודות הח"ח.
1. מיעוט החומר: לפי המקובל, הצעד הציבורי הראשון של הח"ח היה הקמת קיבוץ-לומדים בעיירתו ראדין בהיותו בן 30. את ספרו הראשון הוציא כמה שנים לאחר מכן. כמי שגדל בעיירה צדדית ולא בא ממשפחה מיוחסת, פירושו של דבר שהחומר הריאלי הנוגע לתקופות הראשונות והמעצבות של חייו, הינו מועט ביותר, ומורכב ברובו מרסיסי עדויות וזכרונות מאוחרים של נשוא הביוגרפיה או של אישים שהכירוהו. מדובר אמנם, כאמור, בתקופה שמעצם הגדרתה לא התקיימה בה פעילות בעלת חשיבות ציבורית רבה, אולם לא רק שחשיבותה גדולה להבנת דרך גידולו ועיצוב אישיותו של גיבור הביוגרפיה, אלא גם עשויים להימצא בה מפתחות חשובים ביותר להבנת דמותו. לפיכך, הטיפול בעשורים הראשונים לחיי הח"ח, ניצב בצילו של מחסור בחומרים ראשוניים. אף מעט החומר הקיים צפוי להיות אפוף בערפילי הרמוניזציה הגיוגרפית פרי מגמות מאוחרות. האתגר אפוא כפול: ניתוח החומר הקיים והתחקות דקדקנית אחר היסוד העובדתי שבו, לצד מאמץ בלשי לאיתור חומר חדש.
2. אופי החומר: העובדה שהח"ח הוא אחד האישים שההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית הִרבְּתה מאד (ועודנה מרבה) לעסוק בהם, מציבה אתגרים משלה עבור המחקר הביקורתי, כשהמרכזי שבהם הוא אופיו של החומר הקיים. ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית הינה סוגה בלתי ביקורתית במוצהר, שאף העבודות האיכותיות שבה נכתבו בדיסציפלינה שאינה מחקרית במובן המקובל, על כל הבעיות והקשיים הנובעים מכך. המטרות שמוצבות על ידי ביוגרפיה אורתודוקסית, גם כזו בעלת ניחוח מחקרי, שונות באופן מהותי מאלה שמציבה לעצמה הביוגרפיה הביקורתית; הנחות היסוד הן שונות, נקודת התצפית נבדלת, השאלות המוּעלות הן אחרות וכך גם גישת הכתיבה והחקר. גם כאשר הביוגרף האורתודוקסי משתמש בכלים מחקריים-למראה מטרתו היא, בסופו של דבר, להגיש לקוראיו פרק נוסף ב"ספרות השבחים", ההגיוגרפיה, המבקשת להעמיד לפני הקורא מודל נשגב הנמצא מעבר למציאות הריאלית[44]. ההיסטוריון הביקורתי, לעומת זאת, מבקש להתחקות אחר האמת באשר היא, תוך שימוש במיטב הכלים המחקריים הקיימים, ותהיינה השלכותיה החינוכיות של אמת זו כאשר תהיינה. השימוש בחומר המרובה שהעמידה לפנינו ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית אודות הח"ח, דורש אפוא שימוש זהיר ואף חשדני.
3. מגבלות הביוגרפיה האקדמית: אודות הבעיות הניצבות באופן כללי בפני הביוגרפיה המחקרית-אקדמית הרחיב לאחרונה מנחם קרן, שסיכם את הדברים בבהירות[45]: המתח בין כתיבה מקצועית דקדקנית לבין הסגנון הספרותי המקובל בביוגרפיות; המחסור הצפוי במקורות רלוונטיים כאשר מציבים במרכז המחקר דמות בודדת; היחס בין הפעולות המודעות והמעשים הרצוניים של אדם לבין השפעתם של אירועים אקראיים; ודילמת ההתמקדות בדמות או בתקופה. את מרבית הבעיות הללו הזכרתי לעיל, בסעיפים בהם תיארתי את שיטת המחקר והמקורות למחקר, ושם גם פירטתי את הדרכים בהם אני מתעתד להתמודד איתן.
ה. ראשי פרקים משוערים:
1. מבוא: דמותו של הח"ח, הספרות הביוגרפית הקיימת אודותיו, סקירת מצב המחקר ובעיות מתודולוגיות
חלק א' – צעדים ראשונים:
2. ימים מוקדמים: משפחתו של הח"ח וסביבת הולדתו, נעוריו, נישואיו ומעברו לראדין
3. פעולות ראשוניות: ה'קיבוץ' בראדין – הקמתו וקורותיו, ועיסוקים מקומיים נוספים
חלק ב' – פעילות ספרותית:
4. ראשית הפעילות הספרותית: ספרות המוסר ואתגרי התקופה
5. ספר משנה ברורה – תהליכי כתיבתו, הדפסתו והפצתו
6. "הלכתא למשיחא" – העיסוק הספרותי בענייני בית המקדש והקמת "כולל קודשים"
חלק ג' – פעילות ציבורית:
7. תחילתה של פעילות ציבורית – אירועי ועידת פטרבורג תר"ע והשנים שלאחריה
8. גלות ונדודים: שנות מלחמת העולם הראשונה ואירועי המהפכות
9. עידן פולין שבין שתי המלחמות: אגודת ישראל, ועד הישיבות ושתדלנות פוליטית
חלק ד' – "אחרי מות":
10. שנים אחרונות, הפטירה וההדים הציבוריים סביבה
11. התפתחות מעמדו וסמכותו ההלכתית של ספר משנה ברורה
12. החפץ חיים כאייקון – טיפולוגיה של הערצה ציבורית וצמיחתה
13. סיכום ואחרית דבר
ו. תיאור תרומתו הפוטנציאלית של המחקר:
התרומה המרכזית של המחקר הנוכחי צפויה להיות העמדת ביוגרפיה ביקורתית-מחקרית ראשונה מסוגה אודות מנהיג אורתודוקסי בן התקופה שבין הרבע האחרון של המאה התשע-עשרה ועד השואה. מדובר למעשה בתקופה המכוננת של האורתודוקסיה המזרח אירופית בכלל והליטאית בפרט, עידן שבו אורתודוקסיה זו לא רק נוצרה והתגבשה בעצמה אלא גם נוצקו בו היסודות שאיפשרו לימים צמיחתם של ענפים חדשים ומשגשגים של האולטרה-אורתודוקסיה במדינת ישראל ובארצות הברית. טיפול מחקרי ראשון מסוגו באחת מדמויות המפתח המרכזיות ביותר שפעלו בעידן הזה – דמות שהשפיעה עליו לא רק במעשיה ובפעולותיה אלא במידה רבה בעצם קיומה ובתדמית הציבורית שנוצרה לה, שנחקקה עמוק בתודעה הקולקטיבית של האורתודוקסיה עד ימינו אנו – עתיד לשפוך אור חדש על פרקים היסטוריים משמעותיים בתולדות האורתודוקסיה.
ביוגרפיה מחקרית זו, על שיטות המחקר שימוצו בה, עשויה גם להציב מודלים מתודולוגיים שישרתו בעתיד חוקרים נוספים שיבקשו להשלים את התמונה בכתיבת ביוגרפיות ומחקרים על אישים נוספים בני אותם דורות, בפרט מן החברה האורתודוקסית.
התמונה החדשה הצפויה להתקבל במחקר חייה של דמות בולטת כהח"ח, צפויה מעבר לכך להעשיר את הבנתנו והיכרותנו עם היבטים מגוונים בעולמה של החברה היהודית המזרח-אירופית קודם כליונה בשואה.
ז. ביבליוגרפיה נבחרת
1. ספרי הח"ח:
א. הלכה:
משנה ברורה, א-ו, וילנה/ורשה תרמ"ג-תרס"ז
ספר מצוות הקצר, וילנה תרצ"א
ב. אתגרי השעה:
מחנה ישראל, וילנה תרמ"א
גדר עולם, ורשה תר"ן
נדחי ישראל, ורשה תרנ"ד
דבר בעתו, ורשה תרנ"ה
טהרת ישראל, פיוטרקוב תרס"ד
חומת הדת, פיוטרקוב תרס"ה
מאמר צפית לישועה, פולטבה [תר"ע]
ג. ספרות מוסר:
חפץ חיים, וילנה תרל"ג
שמירת הלשון, א, וילנה תרל"ו; ב, פיוטרקוב תר"ע.
אהבת חסד, ורשה תרמ"ח
שם עולם, א, ורשה תרנ"ה; ב, ורשה תרנ"ח
מאמר תורת הבית, פיוטרקוב תרס"ז
חובת השמירה, פולטבה תרע"ח
זכור למרים, פיוטרקוב תרפ"ה
ד. ענייני בית המקדש (קודשים):
לקוטי הלכות, א, ורשה תר"ס; ב, ורשה תרס"ג; ג-ו, פיוטרקוב תר"ע; ז, ורשה תרפ"ב; ח-ט, פיוטרקוב תרפ"ב; י-יא, פיוטרקוב תרפ"ג; השלמה ללקוטי הלכות, פיוטרקוב תרפ"ה
אסיפת זקנים, זבחים, עם מאמר תורה אור, ורשה תרס"ב
ספרא [...] תורת כהנים עם פירוש חדש [...], א-ב, פיוטרקוב תרע"א
ה. איגרות, כתבים ואסופות:
עץ חיים – קובץ מאמרים ומכתבים אודות החזקת התורה, וילנה תרפ"ו
לקוטי מאמרים – מאת הגאון הצדיק [...], ורשה תר"ץ
כל כתבי החפץ חיים, א-ד, בני ברק תש"ן
2. חיבורים אודותיו:
שמואל גריינמן, חפץ חיים על התורה, ניו יורק תש"ג
משה מאיר ישר, החפץ חיים – חייו ופעלו, א-ג, תל אביב תשי"ח-תש"ך
דב כ"ץ, רבי ישראל מאיר הכהן בעל חפץ חיים, תל אביב תשכ"א
[חמו"ל], מאיר עיני ישראל [...] עובדות והנהגות [...], א-ו, בני ברק תשנ"ח-תשס"ג
אריה ליב פופקא, מכתבי הרב חפץ חיים, ורשה תרצ"ז; מהדורה מורחבת, ניו יורק תשי"ג
מנחם פלאטו, בשבילי ראדין – דברי ימיה של הישיבה הק' "חפץ חיים" בראדין [...], פתח תקווה תשס"א
שמואל פליסקין, דער חפץ חיים – זײן לעבען און שאַפֿען, א-ג, ורשה תרצ"ו-תרצ"ח
מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים: מרן החפץ חיים ומרן הראי"ה קוק, אלעד תשס"ח
3. מקורות משניים:
בן ציון אייזנשטדט, דור רבניו וסופריו, ספר ראשון, וורשה תרנ"ה
בן ציון אייזנשטדט, דורות האחרונים, ספר ראשון – א-ו, ניו יורק תרע"ג; ספר ראשון – ז-מ, ניו יורק תרע"ד; ספר ראשון – נ-ת, ניו יורק תרע"ה; ספר שני – א-ל, ניו יורק [ברוקלין] תרצ"ז; ספר שני – מ-ת, ניו יורק ת"ש
שמואל נח גוטליב, אהלי שם, פינסק תרע"ב
דב כ"ץ, תנועת המוסר – תולדותיה, אישיה ושיטותיה, א-ה, ירושלים תשמ"ב
דב כ"ץ, פולמוס המוסר, ירושלים תשל"ב.
דב ליפץ ואחרים (עורכים), יהדות ליטא, א-ג, ירושלים תש"ך
דוד אברהם מנדלבוים, האור המאיר: מסכת חייו ופעליו של... רבי מאיר שפירא מלובלין, בני ברק תשס"ז
אהרן סורסקי, מרביצי תורה ומוסר, א, ירושלים תשל"ו
קלמן פרבר, אולקניקי, ראדין, וילנה: מיומנו של בן תורה בשואה ולפניה, ירושלים תשס"ז
4. ספרות מחקר:
א. אודות הח"ח:
בנימין בראון, "ה'בעל בית' – ר' ישראל מאיר הכהן, 'החפץ חיים'", בנימין בראון ונסים ליאון (עורכים), הגדולים – האישים הגדולים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מכון ון ליר (בדפוס)
משה גליס ואביעד הכהן, כתבי "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן מראדין – רשימה ביבליוגרפית, ירושלים התשמ"ד
יוסי לונדין, החפץ חיים והמאבק על דמותו של החינוך היהודי במזרח אירופה 1933-1869, עבודת גמר לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ג
Lester S. Eckman, Revered By All: The Life and Works of Rabbi Israel Meir Kagan - Hafets Hayyim (1838-1933), New York 1974
ב. כללי:
עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר ותנועת המוסר, הדפסה שניה מתוקנת, ירושלים תשמ"ד
עמנואל אטקס ודוד אסף (עורכים), החדר – מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, תל אביב תש"ע.
גור אלרואי, המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית 1924-1875, ירושלים תשס"ח
רוני באר-מרקס, בין הסתגרות להסתגלות: כתב העת 'הלבנון' והתמודדותה של החברה האורתודוקסית במזרח אירופה עם אתגרי המודרנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשע"א
גרשון בקון, פוליטיקה ומסורת: אגודת ישראל בפולין, 1939-1916, ירושלים תשס"ה
גרשון בקון, "החברה המסורתית בתמורות העתים: היבטים בתולדות היהדות האורתודוקסית בפולין וברוסיה", י' ברטל וי' גוטמן (עורכים), קיום ושבר, ב, עמ' 453-491
בנימין בראון, החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א
בני בראון, "כחרבות לגוף האומה - התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות", יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת - מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, באר שבע תש"ע, עמ' 244-215
ישראל ברטל, "תגובות למודרנה במזרח אירופה: השכלה, אורתודוקסיה, לאומיות", ש' אלמוג ואחרים (עורכים), ציונות ודת, ירושלים תשנ"ד, עמ' 32-21
ישראל ברטל וישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, א – פרקי היסטוריה, ירושלים תשנ"ז; ב - חברה, תרבות, לאומיות, ירושלים תשס"א
אלכסנדר גוטרמן, פרקים בתולדות יהודי פולין בעת החדשה, ירושלים תש"ס
אלכסנדר גוטרמן, קהילת ורשה בין שתי מלחמות העולם, תל אביב תשנ"ז
חיים גרטנר, הרב והעיר הגדולה: הרבנות בגליציה ומפגשה עם המודרנה, 1867-1815, ירושלים תשע"ג
גרשון דוד הונדרט, גאולה קטנה ומעט כבוד: החברה היהודית בפולין-ליטא במאה השמונה עשרה, ירושלים תשס"ח
מרדכי זלקין, אל היכל ההשכלה: תהליכי מודרניזציה בחינוך היהודי במזרח אירופה במאה התשע עשרה, תל אביב תשס"ח
מרדכי זלקין, בעלות השחר: ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה, ירושלים תש"ס
מרדכי זלקין, "לשאלת קיומה של אורתודוקסייה בליטא במאה התשע עשרה", י' שלמון ואחרים (עורכים), אורתודוקסייה יהודית – היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 446-428
ולדימיר לוין, "כנסת ישראל: המפלגה הפוליטית האורתודוקסית הראשונה באימפריה הרוסית", ציון, עו, א (תשע"א), עמ' 62-29.
איליה לוריא, תולדות יהודי רוסיה, ב – מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1772-1917, ירושלים תשע"ב
יוסף מנדלביץ, הקנטוניסטים: נערים יהודים במוסדות הצבא הרוסי, 1856-1827, ירושלים תש"ע
רחל מנקין, צמיחתה וגיבושה של האורתודוקסיה היהודית בגליציה: חברת 'מחזיקי הדת', 1883-1867, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"א
אורית מרמורשטיין, מהשידוך ועד החופה אצל יהודי מזרח אירופה, 1914-1772, עבודת גמר לתואר שני, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשנ"ט
אורן סופר, עיתון הצפירה והמודרניזציה של השיח הפוליטי חברתי בשפה העברית, ירושלים תשס"א
יוסף פונד, מתווי דרכים: עיתונות אגודת ישראל, בני ברק תש"ע
מרים פרייליך, התבוללות ופולוניזציה בקרב יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם, 1939-1918, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ט
אלכסנדר קוליק (עורך), תולדות יהודי רוסיה, א - מימי קדם עד העת החדשה המוקדמת, ירושלים תש"ע
בן ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים תשע"ד
אסף קניאל, יומרה ומעש: המזרחי בפולין בין שתי מלחמות עולם, רמת גן תשע"א
אליהו פלדמן, יהודי רוסיה בימי המהפכה הראשונה והפוגרומים, ירושלים תשנ"ט
אריה פרנס, ההנהגה היהודית הדתית ברוסיה בראשית המאה ה-20, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ח
שמעון ראם, הקנטוניסטים: בעית הקנטוניסטים ברוסיה בתקופת ניקולאי הראשון, 1855-1827, חיפה תשס"ז
עזריאל שוחט, "ההנהגה בקהילות רוסיה עם ביטול הקהל", ציון, מב (תשל"ז), עמ' 143-233
עזריאל שוחט, "הרקרוצ'ינה בימי ניקולאי הראשון וריבוי הישיבות ביהדות רוסיה", היסטוריה יהודית, א (תשמ"ו), עמ' לג-לח
שאול שטמפפר, "גידול האוכלוסייה והגירה ביהדות פולין-ליטא בעת החדשה", קיום ושבר, כרך ראשון, עמ' 263-286
שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, מהדורה מתוקנת, ירושלים תשס"ה
יוסף שלמון, אם תעירו ואם תעוררו: אורתודוקסיה במצרי הלאומיות, ירושלים תשס"ו
חנא שמרוק ושמואל ורסס (עורכים), בין שתי מלחמות עולם: פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם, ירושלים תשנ"ז
Gershon Bacon, Rubinstein vs. Grodzinski : The Dispute over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry 1928-1932, The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Vilnius 1998, pp. 295-304
Haim Soloviechik, "Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy", Tradition, 28:4 (1994), pp.375-320
[1] במונח זה כוונתי לחבלי הארץ בצפון תחום המושב שהיוו בעבר את ליבה של דוכסות ליטא שהתקיימה עד המאה ה-16, שהם מרבית השטח שיהיה מכונה לימים בחלקו "רוסיה הלבנה" (בלארוס) ובחלקו "ליטא". התהליכים ההיסטוריים שעברו היהודים במחוזות אלה התפתחו לאורך הדורות בתנאים דומים מבחינה מדינית, כלכלית וחברתית, וכך התגבש בהם גוון מסויים ומובחן של החברה היהודית המזרח אירופית. "מרחב התרבות הליטאי" היה בין השאר ערש ההתנגדות לתנועת החסידות ברבע האחרון של המאה ה-18; אף במאה ה-19 הדומיננטיות של החסידות בו היתה פחותה יחסית לעומת מרחבים יהודיים אחרים. מרחב זה שימש מאוחר יותר מוקד ההתגבשות של האורתודוקסיה המאורגנת בקרב יהודי רוסיה, והוא גם הטריטוריה שבה צמחו במהלך המאה ה-19 רוב-ככל הישיבות העל-קהילתיות הגדולות שהיוו תופעה חדשה בחייהם של יהודי מזרח אירופה.
[2] לסיכום מעודכן ראו מאמרו של בנימין בראון, "ה'בעל בית' – ר' ישראל מאיר הכהן, 'החפץ חיים'", בנימין בראון ונסים ליאון (עורכים), הגדולים – האישים הגדולים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מכון ון ליר (בדפוס).
[3] מחנה ישראל.
[4] נידחי ישראל.
[5] גדר עולם; דבר בעתו; שם עולם; דרך התורה; טהרת ישראל; חומת הדת; עת לעשות; תורת הבית.
[6] חפץ חיים ושמירת הלשון; אהבת חסד. וראו: עידו פכטר, "הלכות רכילות – קריאה ביקורתית חדשה בשיטת ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו 'חפץ חיים'", אקדמות, כו (תשע"א), עמ' 155-141.
[7] שישה כרכים, ורשה תרמ"ג-תרס"ז.
[8] ראו בהקשר זה: Haim Soloviechik, "Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy", Tradition, 28:4 (1994), pp.375-320
[9] מחקריו כונסו בספריו: ההלכה במיצר – מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, ירושלים תשנ"ב; הקרע שלא נתאחה – פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה, ירושלים תשנ"ה. ראו גם: הנ"ל, "האורתודוקסיה כתגובה על יציאה מן הגטו ועל תנועת הרפורמה", י' ברטל (עורך), קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו, ג, ירושלים תשס"ד, עמ' 146-135.
[10] מחקריו כונסו בספרו: החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה, ירושלים תשס"ה.
[11] מיכאל סילבר, "פעמי לב העיבר"י בארץ הגר – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בין אוטרה אורתודוקסיה ולאומיות יהודית בראשיתן", א' שגיא וד' שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, א, ירושלים תשס"ג, עמ' 254-225; "ראשית צמיחתה של האולטרה אורתודוקסייה – המצאתה של מסורת", יוסף שלמון ואחרים (עורכים), אורתודוקוסייה יהודית – היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 344-297;
[12] ראו בעיקר: מרדכי ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה, רעיונותיה, רמת גן תשמ"ז; הנ"ל, עדה ודיוקנה – אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871, ירושלים תש"ן; גיא מירון, "בין העולמות: האורתודוקסיה המודרנית ביהדות גרמניה כדפוס חדש של זהות יהודית", ישראל, 16 (2009) עמ' 59-44; דוד אלינסון, "ה'דוגמה' בתגובות מסורתיות לרפורמה – הפרדיגמה של האורתודוקסייה הגרמנית", י' שלמון ואחרים (עורכים), אורתודוקסייה יהודית – היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 366-345.
[13] גרשון בקון, פוליטיקה ומסורת – אגודת ישראל בפולין 1939-1916, ירושלים תשס"ה, עמ' 12-11; יוסף שלמון, "תפישתו של יעקב כ"ץ את האורתודוקסיה: המקרה המזרח אירופי", י' ברטל וש' פיינר (עורכים), היסטוריוגרפיה במבחן: עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ, ירושלים תשס"ח, עמ' 88-71.
[14] ראו בין השאר: מרדכי זלקין, "לשאלת קיומה של אורתודוקסייה בליטא במאה התשע עשרה", י' שלמון ואחרים (עורכים), אורתודוקסייה יהודית – היבטים חדשים, ירושלים תשס"ו, עמ' 446-428; רוני באר-מרקס, בין הסתגרות להסתגלות: כתב העת 'הלבנון' והתמודדותה של החברה האורתודוקסית במזרח אירופה עם אתגרי המודרנה, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשע"א, עמ' 35 ואילך; Gershon Bacon, "The Rabbinical Conference in Kraków (1903) and the Beginnings of Organized Orthodox Jewry", דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט (עורכים), ישן מפני חדש – שי לעמנואל אטקס, ב, חלק אנגלי, עמ' 225-199.
[15] ראו בין השאר: דוד אסף, "חסידות פולין במאה הי"ט - מצב המחקר וסקירה ביבליוגרפית", ר' אליאור ואחרים (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 380-357; הנ"ל, "'שונאים – סיפור אהבה'? התפתחויות במחקר יחסי הגומלין בין החסידות וההשכלה", ש' פיינר וי' ברטל (עורכים), ההשכלה לגווניה: עיונים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים תשס"ה, עמ' 200-183.
[16] ראו בפרט: שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, מהדורה מורחבת ומתוקנת, ירושלים תשס"ה; בן-ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים תשע"ד.
[17] ראו בין השאר: יוסף שלמון, אם תעירו ואם תעוררו: אורתודוקסיה במצרי הלאומיות, ירושלים תשס"ו.
[18] עבודות בהיקף מלא – כלומר ספרים, להבדיל מעבודות בהיקף של מאמר בודד, דוגמת זה של יוסף שלמון, "אלכסנדר משה לפידות – רב ליטאי במחצית השניה של המאה התשע עשרה", מ' ליטבק ואורה לימור (עורכים), קנאות דתית, ירושלים תשס"ח, עמ' 131-113.
[19] עמנואל אטקס, ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר, מהדורה מתוקנת, ירושלים תשמ"ד.
[20] דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, ירושלים תשנ"ז.
[21] ראו לאחרונה: Yehudah Mirsky, Rav Kook: Mystic in a Time of Revolution, New Haven 2014
[22] כחלק מספרו המונומנטלי של בנימין בראון, החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 94-19.
[23] הוא הדין למספר ביוגרפיות על מנהיגים חסידיים שפעלו בהונגריה והקימו מחדש את חצרותיהם בארץ ישראל ובארצות הברית: תמיר גרנות, תקומת החסידות בארץ ישראל אחרי השואה – משנתו הרעיונית, ההלכתית והחברתית של האדמו"ר ר' יקותיאל הלברשטם מצאנז-קלויזנבורג, רמת גן תשס"ח; מנחם קרן, ר' יואל טייטלבוים – הרבי מסטמר (1979-1887): ביוגרפיה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב תשע"ד.
[24] דוגמאות ממוקדות יובאו להלן ביחס לח"ח עצמו.
[25] ראו סקירתו של מנחם קרן, הרבי מסטמר (לעיל הערה 23), עמ' 8-6.
[26] ראו לאחרונה הערתו של בן-ציון קליבנסקי, כצור חלמיש (לעיל הערה 16), עמ' 18.
[27] ראו בפרט שפע מחקריו של בנימין בראון: "שובה של האמונה התמימה: תפיסת האמונה החרדית וצמיחתה במאה ה-19", משה הלברטל ואחרים (עורכים), על האמונה – עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית, ירושלים תשס"ה, עמ' 443-403; הנ"ל, "הלנת שכר בפסיקת החפץ חיים: לקראת מודרניזציה של דיני העבודה ההלכתיים?", תרביץ, עה (ניסן-אלול תשס"ו), עמ' 538-501; הנ"ל, "ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים", דיני ישראל, כד (תשס"ז), הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 118-79; הנ"ל, "הקבלה בפסיקת החפץ חיים", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כג (תשע"א), עמ' 542-485, ועוד. ראו גם עבודותיו של שמחה פישביין: Simcha Fishbane, "The supra-Legal Materials in Rabbi Israel Mayer Hacohen’s "Mishnah Brurah", Judaism and Jewish Society (1990), pp. 203-214; idem, The Method and Meaning of the Mishnah Berurah, Hoboken NJ, 1991
[28] נציין בפרט שתי דוגמאות. מעורבותו של הח"ח בהקמת "ועד הישיבות" בפולין ומן הצד גם גלגוליו האישיים במלחמת העולם הראשונה תוארו לאחרונה בידי בן-ציון קליבנסקי, כצור חלמיש (לעיל הערה 16) עמ' 216 ואילך; עמדותיו והשפעתו על סכסוך הרבנות בווילנה בסוף שנות העשרים תוארו בידי: Gershon Bacon, Rubinstein vs. Grodzinski: the Dispute over the Vilnius Rabbinate and the Religious Realignment of Vilnius Jewry 1928-1932, The Gaon of Vilnius and the Annals of Jewish Culture, Vilnius 1998, pp. 295-304
[29] ישנם מספר מאמרים בעלי אופי כללי מאד שאינם אלא סיכום הידע הבסיסי הקיים אודת הח"ח, כמו זה של אליקים רובינשטיין, "מאה שנה לבעל ה'משנה ברורה' לחפץ חיים זצ"ל: הפן הביוגרפי-היסטורי", המרכז לחקר מחשבת החינוך בהגות היהודית שליד מכללת ליפשיץ – הכינוס השנתי, 12, ירושלים תשס"ז, עמ' 40-32.
[30] כזו היא עבודתו של יוסי לונדין, החפץ חיים והמאבק על דמותו של החינוך היהודי במזרח אירופה 1933-1869, עבודת גמר לתואר מ"א, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ג.
[31] בין היחידים שהמצאי הספרותי אודותיהם בשדה ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית דומה לזה של החפץ חיים, הם השניים שנזכרו כבר לעיל – ר' אברהם יצחק הכהן קוק מחד גיסא והחזון איש מאידך גיסא. עובדה זו אינה מקרית.
[32] בן ציון אייזנשטדט, דור רבניו וסופריו – ספר שני, ווילנה תר"ס, עמ' 23-22.
[33] השוו: שמואל נח גוטליב, אהלי שם, פינסק תרע"ב, בהשלמה עמ' 553-552.
[34] לפי עדותו של הרב כתריאל קפלין מלונדון, שנכתבה על טופס של החיבור שהוחזק בידי בית המכירות הירושלמי 'קדם', פליסקין "כבר הדפיס חוברת ד' מהספר הזה, אלא מחמת שנפרצה המלחמה העולמית לא השיג [מבית הדפוס?] אף טופס אחד ונאבדו כולם בתוך חורבן פולין" (קטלוג קדם מס' 2, "יודאיקה: ספרי קודש, כתבי יד, מכתבי רבנים", ירושלים תשס"ח, עמ' 38).
[35] ביוגרפיה נוספת שנכתבה ביידיש באותן שנים היא זו של חיים וואלף, דער חפץ חיים ז"ל – דער פֿרומסטער איד פֿון אונדזער דור, ניו יורק ת"ש. אופיו של חיבור זה היסטורי עוד פחות מזה של פליסקין, והאווירה ההגיוגרפית דומיננטית מאד.
[36] נראה כי מדובר באחת הביוגרפיות האורתודוקסיות הראשונות, אם לא הראשונה ממש, ששילבו תמונות של אישים שונים לכל אורך הספר – מתכונת שתהפוך בהמשך דגם לכל הספרות הזו, עד היום (המחבר עצמו התייחס להיבט זה בהקדמתו למהדורה העברית, עמ' י"ד-ט"ו).
[37] גירסה מקוצרת של הספר פורסמה במקביל באנגלית: Moses Meir Yashar, Saint And Sage, New York 1937. כעשור מאוחר יותר (בשנת תש"ו) נדפסה מהדורה מורחבת של הביוגרפיה ביידיש, כפולה בהיקפה. החומר הרב שנוסף בה בינתיים התבסס הן על חיבורים שראו אור בינתיים (בעיקר זה שאתאר מייד) והן על עבודת איסוף נמשכת של המחבר. מהדורה מורחבת זו תשמש בהמשך כבסיס למהדורה העברית המלאה (כדלהלן).
[38] המהדורה המקורית נדירה, והדברים נדפסו שוב אחרי המלחמה על ידי בן ציון דייטש, 'תולדותיו וקורות חייו – של מרן... בעל החפץ חיים', ירושלים תשי"ב (על השער נכתב בטעות כי המקור יצא בתרפ"ז). שנה לאחר מכן נדפס שוב בשלמותו 'מכתבי הרב חפץ חיים' במהדורת צילום (בעימוד השונה משום-מה מזה של תשי"ב) עם הוספות שונות, ניו יורק תשי"ג.
[39] על עבודה זו התבסס ר' שמואל גריינימן, ממקורבי הח"ח בשנותיו האחרונות, בספרו: חפץ חיים – על התורה, ניו יורק תש"ג. בפתח הספר הוצב מאמר בשם "קווים קצרים לתולדותיו של רבנו", עמ' 16-5 – "בהוספת נופך משלי מה שראו עיני מהנהגותיו הקדושות ומה ששמעתי מפיו הקדוש בעתים וזמנים שונים, ביחוד באחרית ימי חייו". מעניינים דבריו בהקדמה כי למרות שכבר נדפס חומר על תולדות הח"ח, רבים לא הבליטו את העיקר אלא תפסו את הטפל ויש שאף ייחסו לו סיפורים מפליאים שנולדו על אישים כאלה ואחרים (ביקורת זו מופנית כנראה כלפי עבודותיהם של פליסקין ושל וולף), "ולדעתי הביאוגרפיה היותר משובחה היא לספר מעשיהם של הגאונים והצדיקים ופעולותיהם – כמות שהם, לדעת צדיק מה פעל".
[40] תנועת המוסר, כרך ד, עמ' 5; וראו הביבליוגרפיה בסוף הספר. כמה שנים לאחר מכן נדפסו הדברים ככרך בפני עצמו: רבי ישראל מאיר הכהן בעל 'חפץ חיים' – תולדותיו, אישיותו ושיטתו, תל אביב תשכ"א. בהקדמה כותב כ"ץ כי "נענינו בזה לרבים שביקשו לאפשר להם לרכוש בנפרד את החלק המדבר באישיותו של הנ"ל, שהם מעונינים בו במיוחד ואין להם אמצעים להשיג את כל הסידרה או הכרך כולו".
[41] ביבליוגרפיה של מרבית כתבי הח"ח, לצד תעודות ומסמכים שונים מכתב יד, פורסמה בעבר על ידי אביעד הכהן ומשה גליס, כתבי 'החפץ חיים' הרב ישראל מאיר הכהן מראדין – רשימה ביבליוגרפית, ירושלים התשמ"ד. ברשימה זו אעשה כמובן שימוש, אך היא תהיה בבחינת מצע ראשוני לרישום מלא של כתבי הח"ח.
[42] אביבה חלמיש, "מה מנסים ביוגרפים לעשות?", א' הורוביץ ואחרים (עורכים), העבר ומעבר לו – עיונים בהיסטוריה ובפילוסופיה, שי לאלעזר וינריב, רעננה תשס"ו, עמ' 220.
[43] וראו שם, עמ' 227-224.
[44] על מאפיינה של הספרות ההגיוגרפית ראו בין השאר: דוד אסף, נאחז בסבך – פרקי מבוכה ומשבר בתולדות החסידות, ירושלים תשס"ו, עמ' 30-29 (הערה 29, וכן הערה 11). ראו גם לאחרונה אצל קליבנסקי, כצור חלמיש (לעיל הערה 16), עמ' 31-25. לדוגמה של יצירה מסוג זה אודות הח"ח ובני חוגו, ראו: מנחם פלאטו, בשבילי ראדין – דברי ימיה של הישיבה הק' "חפץ חיים" בראדין [...], פתח תקווה תשס"א.
[45] קרן, הרבי מסטמר (לעיל הערה 23), עמ' 8-6.