קיבלתי סיכום שיעור של חכ"א על הגר"א. (כפי הנראה הוא מתלמידי הגרי"ש זילברמן, לפי רוח הדברים..)
מאמר קצר עם גישה מענינת. השיעור מחולק לשתיים, ובידי כעת החלק הראשון.
הגר"א - גדולתו
היום יומא דהילולא של רבינו הגר"א, וביקשו שידובר בחבורה על הגאון ז"ל, במה גדולתו, ומהי משנתו.
לדעתי יש תפיסה שגויה בציבור שלנו על הגר"א, שהיא תולדת האופי האנושי הרדוד. כשבן אדם משתייך למפלגה מסוימת, השכל שלו לפעמים נעלם. הוא לא חושב האם המצע שלה נכון, אם הדרך והאישים המובלים צודקים. אדם מרומם הוא אדם עם יכולת לשפיטה העצמית, אדם שמוסגל לשפוט את את עצמו, את דרכו, הוא מגביר את השכל ע"פ הכוחות השונים שנפש שיוצרים הטייה דמיונית (ולפעמים אפי' מחשבתית) כפי נטיים.
אם נשאל בחור בישיבה גדולה, אפי' לא הבחור הכי טוב, נשאל אותו - מה המרחק בינו לבין איזה אחרון? (אי"צ לשמות, שהרי"ז דוגמא תיאורטית כי זה לא נכון באמת), התשובה תהיה.. אני לא בהשגה שלו... שמים וארץ, א"א בכלל להשוות. נשאל אותו, יצא לך פעם לכוין לקו' שלו, לתירוץ שלו? התשובה תהיה: בוודאי. ואם נשאל אותו, ויצא לך פעם לתרץ באופן שונה מדבריו, זה קרה לך פעם אחת בחיים? התשובה תהיה: יצא. נו, אם ככה למה אתה בטוח שהפנ"י כ"כ גדול?
לצערינו היום זה שאלה שאסור לשאול... אם תשאלו בחור רגיל את השאלה הזו, תראו איך הוא מאבד את השיווי משקל שלו.. ומיד תתחיל סדרת התקפות, אף פעם לא כוונתי לפנ"י.. בעצם כיוונתי אבל הר"י הסביר את השאלה שלו הרבה יותר עמוק... (ושוכח משהר"י גם תמיד מתרץ את הקו' אחרת...) וכו' עד שהדי ההפגזה ידמו, ואז הוא יתחיל להסתבך.. למה – כי הוא אף פעם לא חשב ע"ז באמת.
מי שמאבד את השיווי משקל מהשאלה הזו, הוא אדם חלש, השכל שלו חלש מכל מיני הרגלים שהרגילו אותו, הרגילו אותו שהפנ"י גדול, ופתאום יש קושיא, אז הוא נבהל.. ומתמוטט.. וכמובן הוא בורח מלחשוב ע"ז כי אסור לשאול כאלו שאלות.. הוא בורח מהאמת, תסלחו לי הוא דומה ל.. ההכרה שלו לא בנויה על הגיון ושכל אלא על דפוסי חשיבה שהדפיסו בו המדפיסים או האלמנה והאחים ראם.. או מדפיסי ש"ס סלויטא הקדושים.
ההיפך מטיפוס זה, הוא בעל ההגיון. מי שהידיעות וההכרה שלו בנויים על מה שההגיון מורה, הא ותו לא. אז מה הוא ישיב? יש לי מסורת אבות, מקובלני מאבותיי או מקובל בקרב כל האומה כי אותו אחרון היה ענק מאוד, ואני רחוק ממנו מרחק. כאן ההגיון מתחיל לדבר, ועלינו להתבונן. ולחשוב האם אני גם רואה את זה בעיני שכלי, או שרק קבלה היא, וא"כ מי עדיף בכה"ג, וע"י ההתבוננות רואים שהאמת היא כפי הקבלה, וכו'. אם יש מרחק, כמה המרחק - האם אני לא בפרשה שלו בכלל, וכו' וכו'.
גם אנחנו כשנבוא לדבר על הגר"א, ניגש בצורה כזו, מתוך ההגיון בלבד. על בסיס מה אנחנו מיחסים לגאון מעמד מיוחד. נשים לב, רוב חכמי הדורות אפילו המופלגים שבהם, לא השאירו אחריהם חותם כ"כ נרחב, בכל תחומי היהדות. זה מה שהחזו"א משווה את הגאון לרמב"ם ור' אשי וכו' כמו שהרמב"ם השאיר אחריו חותם עצום בכל תחום, כך גם הגר"א.
כמו"כ הגר"א יש לו מעמד שונה מכל הפוסקים, מייחסים אל דבריו חשיבות מיוחדת, וכמו שכתב המשנ"ב בהקדמה. החזו"א למרות היותו חולק על אחרונים, הרי הוא ממעט לחלוק על הגר"א. קבוצות ואישים שונים קבעו לעצמם לנהוג עפ"י משנת הגר"א, בתחומים שונים. עולם הישיבות כולו מייחס את דרכו במידה מסוימת אל הגאון. החזון איש ראה את הגר"א כמורה דרך בכ"מ. המ"ב מתיחס אליו כמשתייך אליו. בעלי המוסר רואים שאבי אבות תנועת המוסר הוא הגר"א. יש כאלה שקיבלו ע"ע להתדבק בכל דרכי הגר"א. ולא נפרט עכשיו את כל הסגנונות והחוגים כי רבים הם מאוד. כולם משייכים את עצמם לגאון, מי יותר ומי פחות.
הגר"א משתייך לתקופת האחרונים, הוא נולד בשנת ת"פ, לפני 295 שנה. ונפטר בשנת תקנ"ח לפני 217 שנה. בתקופתו חיו, ר' יהונתן אייבשיץ שהיה גדול מהגר"א בשלושים שנה, השאגת אריה שהיה גדול מהגר"א בערך בעשרים וחמש שנה, הנודע ביהודה שהיה גדול מהגר"א בכמה שנים ונפטר לפניו בכמה שנים. (היה גם את הפנ"י שעוד היה בתחילת ימי הגר"א, וכמובן שאי"ז כל החכמים שהיו אז אלא כמה מהם, הבולטים באותו הזמן). באותה תקופה המשיכה תנועת החסידות להתפשט עוד, המגיד ממזריטש ותלמידיו.
נקדים רק שכל נקודה היא תקציר לענין שלם בפנ"ע, ניתן להרחיב בדוגמאות והסברים, ונתפוס רק חלק ונשתדל את העיקר, במסגרת הזמן - כמה שנספיק.
א. המקור הראשון הוא המסורת. ר' גדליה נדל פעם אמר: אם רוצים לדעת על רופא שהוא רופא גדול, לפי מה מודדים. אם לפי היחס של המון העם, הרי הם לא מבינים ברפואה. אם לפי דברי הרופא עצמו הרי אדם קרוב ע"ע. אלא צריך לראות מה אומרים הרופאים הקטנים, איך הם מתיחסים אליו. ה"ה לענינינו, היחס שהתיחסו הגדולים האחרים אל הגר"א. לדוגמא האחים ר' חיים ור' זלמלה מוולאזין הם בתחילה למדו אצל השאגת אריה, ואח"כ עברו אל הגאון. וניכר בבירור שהיחס שלהם אל הגאון היה הרבה יותר מופלג מהיחס אל השאגת אריה, וחלילה לא שהם זילזלו בשאגת אריה, אלא זה מרום ערך הגר"א. או החיי אדם שהיה ג"כ בתקופת הגר"א והוא כותב עליו בהקדמת ספרו וז"ל 'ובתשובת מהרי"ל סימן ס"ז כתב בשם ספר האגודה, שאין לנו דין תלמיד חכם בזמן הזה כו' וכתב, ומה אם בעל האגודה שהיה סוף אלף החמישי כתב כך, אנו על אחת כמה וכמה, עד כאן לשונו. ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר מימות מהרי"ל עד זמננו, כל שכן שאין אדם יכול להתפאר בתורתו כו', ואינו אפילו כטפה מן הים (אמר המחבר ידוע מה שכתבו הפוסקים שכל הדברים לא נאמרו אלא על הרוב וכמעט כולם, אבל יזדמן לעתים וזמנים רחוקים, שהרי אנו זכינו לראות בעינינו מחותני אדונינו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבי אליהו חסיד. הוא היה עיר וקדיש כאחד מן הראשונים. וכל מדות שמנו חכמים בתלמיד חכם, נראה ונגלה לכל שהיו בו, בין בתורה בין ביראה בין בהנהגותיו, וכל ש"ס בבלי וירושלמי ספרא ספרי מכילתא תוספתא, וכל המדרשים היו ערוכים בפיו, ויותר מזה בפוסקים ראשונים ואחרונים ואפילו בפרוש רש"י ותוס' כנראה מחבוריו, והנה סדר הלימוד שלו היה כמצוה עלינו מפי משה רבנו ע"ה היה לומד בתורה שבכתב עם פרושו הנאמר בעל פה. באופן שהיה יודע לדרוש בכל אות ואות ונקודותיו, כנראה מחבורו דעל התורה, וכל זה בחלק הנגלה, ויותר מזה היה חכם בחלק הנסתר, עד שאם כל הימים דיו כו' לא יוכלו לבאר דבריו, כי כל דבריו הם ברמזים וצריך באור גדול לדבריו, קדושתו ופרישתו ידוע לכל. הנהגתו היתה לא הלך ארבע אמות בלא תורה ותפילין ונוח לכל אדם. מימיו לא נראה ולא נשמע בו שמץ גאוה ולהשתרר על הבריות, אשרי העין ראתה כל אלה. דורו ראו ושמחו זכותו יגן עלינו'. זה הרי מדהים לקרוא את זה, איזו הפלגה והתבטלות אל הגאון של חכם מבני דורו. ואפשר להביא עוד דוגמאות רבות של חכמים שהתיחסו לגר"א במעמד שונה על מחכמי דורו.
ב. הנקודה השניה היא ההיקף. הראשונים אחד מגדלותם (שניכר לעיננו) הוא ההיקף האדיר שלהם. כל אדם (אפי' אינו גאון) יכול לדעת נושא מסוים, ואם הוא ירבה להתבונן אז הוא גם יגיע להבחנות עמוקות, אבל זה לוקח לו הרבה זמן (כמו שאנחנו יכולים לראות היום, אברכים מוצאים ספרים יפים מאוד על כל מיני נושאים, והם באמת חקרו והוציאו מסקנות יפות, ולפעמים אפי' יותר מחכמים קדומים. אבל ההבדל הוא, שמחה"ס לומדים את הסוגיא הזו כמה שנים, והחכמים למדו פי כמה וכמה). וזה אחד ההבדלים בגדלות בנ"א הוא כמה תחומים הם יודעים. אם, לדוגמא - נקח את הרמב"ן, הרי ההיקף של הענינים שהוא עסק בהם הוא מדהים. יש חי' הרמב"ן על כל הש"ס, יש תשובות הרמב"ן, יש פי' על התורה וכמה מהנ"ך, חיבורים בעניני אמונה, בקבלה, אגדה, חכמות, (וזה לא הכל כמובן, יש עוד גנוז). זה הרי מדהים, היום ההיקף הוא כלום לעומת העבר. הגאון מקיף על כל התורה, עה"ת והנ"ך, על משניות זרעים וטהרות, על התלמוד והלכה בביאור הגר"א שהוא כמעט הביאור היחד על ד' חלקי השו"ע! (ד' חלקי שו"ע זה כבר נתח עצום מהתורה), באגדות הש"ס, בעניני אמונה מוסר ומידות, בתורת הקבלה לענפיה, זהו היקף מדהים. שכמעט לא מצוי עד דור הראשונים, בודדים מצוי אצליהם היקף עצום שכזה, אפי' הב"י בשלושת ספריו, הב"י שו"ע וכס"מ מקיף הרבה מאוד ממקצועות התורה, מ"מ עדיין השאיר את הנ"ך והקבלה והאגדה (למרות שיש ממנו קצת דרך הכס"מ והמגיד).
ג. הנקודה השלישית הוא ההבנה בחכמות התורה. יש מושגים שהם שייכים לידע, לדעת ש"ס אפשר גם ע"י שינון עצום. אבל לדעת אסטורנמיה, מתמטיקה, בלשנות ודקדוק, היסטוריה, מדעי הטבע ועוד. אלו חכמות שמי שיש לו יד בהם בהכרח שהוא חכם גדול, אחרת אין לו שיג ושיח בענינים האלו. הגאון הוא אחד החכמי ישראל היחידים שידוע ויש מהם חומר בענינים האלו. הוא חיבר ספר מיוחד בעניני מתמטיקה ואלגברה, היסטוריה הוא חיבר ספר מיוחד על סדר הדורות. ז"א לגאון יש תעודות ברורות על היותו בעל כישרון ועומק עצום ע"י ההבנה בחכמות הללו.
ד. הנקודה הרביעית. גדולת הגר"א בכוחות הנפש. כל מי שלמד משלי עם פי' הגר"א בעיון, מכיר בעומק ההבחנה של הגר"א בכוחות נפש האדם. הוא מיטב לנתח את התנהלות הנפש בתאוותיה, בשלטון השכל, וכו'. כמו"כ יש קונטרס מהגר"א שבעים כוחות, והוא שבעים כוחות הנפש, ושם ג"כ ניכר גדולת הגר"א בפסיכולוגיה. (ובאמת מהקונטרס גם ניכר את כח הגר"א בכח האיבחון והניתוח והסדר). הרב הופמן מבית וגן שהיה הפסיכאטר של השב"ס, והוא היה פיסכולג ומבין ענק בנפש האדם, היה יוצר מהתפעלות אל מול חכמת הגר"א, ואיך שכל הפסיכולוגיה המודרנית כתובה בד' הגר"א.
ה. הנקודה החמישית. האמת. אצל הגאון ניכר שהוא חי לא מתוך מלומדה אלא מתוך הכרה באמיתויות. זאת אומרת, נתבונן היום יש הרבה ת"ח בזה"ז - האם הם שאלו את עצמם פעם, אם יש בו"ע או שכמו שהנוצרי נולד אצל אביו, כך אני נולדתי אצל אבי ואני יהודי - לצערינו הרבה ת"ח לא יכלו להשיב, כן - לשאלה הזו. הם נולדו בדרך מסוימת, והם המשיכו בה, בהתמדה רבה ובמיצוי הכוחות. אבל, לדוגמא אנחנו יכולים לדעת בבירור שהחזו"א כן חשב ע"ז, והיה לו ברור שדרכו היא האמיתית. אצל הגר"א ג"כ רואים הוא לא היה מחויב לבית אבא אלא מתוך הכרה שזו האמת, ומסורת ישראל היא האמיתית שאבותינו השיגו את כבודו ית"ש במעמד הנשגב. (ולכך חיבב את ספר הכוזרי, שכל ענינו הוא העמדת מסורת ישראל. ולכך אף חיבב את ספרי הרמח"ל). וגישה זו מוכחת גם ממה שלא ירע לשנות מה שנראה בעיניו כבלתי נכון, אף שהיה זה נהוג. ז"א הוא חיפס אמת ורק אמת. (ענין זה אינו בא רק מתוך יר"ש, אלא מתוך אופי שכלי ומעמיק, כעין הרמב"ם ז"ל). (ובאמת גדו"י כולם חיו מתוך האמת, אבל אצל הגר"א זה ניכר מאוד).
ו. הנקודה השישית היא השלימות. שלימות פי' שענינים שונים משתלבים ביחד לתמונה אחת שלימה. יש הרבה גישות שונות ביהדות עם גוונים שונים, כמעט כל דרך יש לה איזה חלק שלא מסתדר עם הכתוב. כמעט בכל מצוה יש לגר"א מה לאמר, ולרוב זה משתלב בהתאם לשאר תורתו. שלימות היא עצמה ראיה גדולה.
ז. הנקודה השביעית, והיא כלולה בחלקה בענינים הקודמים, היא הגישה השכלית. היושר. הגר"א התנגד לפילפול כי זה לא הישרות. ההגיון הוא הרבה פעמים מאוד פשוט, (לפעמים הוא עמוק, וצריך לקלף הרבה קליפות של דמיונות ההרגל. אבל לפעמים הוא גם פשוט). הרבה מהגישה של הגר"א לכל מיני ענינים היא בנויה על ההגיון הישר.
כ"ז מביא אותנו להבחנה כי הגר"א הוא משהו מיוחד בדורות האחרונים, היחס אליו שונה, וגדולתו היא מעבר לגדולי דורו. וזה גם מביא להכרה כי הגר"א היה חכם מופלג, בעל הגיון והבחנה עמוקה, שביקש את האמת. ולכן אנחנו מסתמכים עליו בכל הנהגתו, גם בענינים שהם מעבר להשגתינו, ואנחנו לא יכולים להעיד על אמיתתם מצד עצמינו.