דפח"ח.
ולכאורה ברור שפתרון השאלה תלויה במילה אחת "מסוגל" או "לא מסוגל".
כמ"ש הרב תוכן ללישנא בתרא : מפני שהמחילה היה מעבר ליכולתו וזה גרם לו לנפילה עמוקה.
ודברי הגרי"ס החריפים נאמרו [ככתוב שם בקובץ לעיל] לתלמידיו הגדולים כהגר"י בלאזער ודומיו, שכן מסוגלים לעמוד בזה.
הג"ר שאול אלתר שליט"א התבטא לי לאחרונה, בשיחה של קרוב לשעתיים, בצחות לשונו:
"אדם זה דבר דינמי. כל הזמן משתנה.
הן שינויים חיצוניים שהסביבה יוצרת לו.
והן שינויים פנימיים. מעצם זה שהוא אדם.
לא אתה, ולא שום אדם בנוי לזה: לקבל החלטה אחת חזקה
שתחזיק מעמד לכל החיים.
אדם פשוט לא בנוי לזה. אדם זה דבר דינמי...
לא בהכרח שבסיס המוצא שלך היום,
זה יהיה בסיס המוצא שלך עוד 5 שנים, עוד 10 שנים,,,"דפח"ח.
והרבה יש ללמוד -הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא- מדברים נכונים ואמיתיים אלו.
-----------------------
בהזמנות אחרת -לפני שנים- שאלתי בהתכתבות עם הגר"ש אודות הגמ' בב"ב בענין שבואל בן גרשום בן משרע"ה.
ב"ב ק"י. כתב:...אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה ... כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו.
וברשב"ם שם הביא הירושלמי:
רשב"ם ב"ב ק"י. כתב:כך מפורש בפרק בתרא דברכות ירושלמי מתיבין ליה והכתיב עד יום גלות הארץ אמרי כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין והחליפו עמהן חזר לקלקולו הראשון
ושאלתי להגר"ש דאם "שב לאל בכל ליבו" היינו כפשוטו ממש. כפשט הרמב"ם בהלכות תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא
לעולם".
אם כן כיצד ייתכן ש"חזר לקלקולו הראשון" ? הלא שב "בכל ליבו" ?
וע"ז כ' לי הגר"ש
"הערה זו כתובה אצלי משנים קדמוניות, וע' בספר אוצרות מפרשים על יונה הערות____"[המכתב והספר אינו תח"י כרגע, הספר הוציאו ר' משה קרביץ מבית שמש. והגר"ש כתב עליו מאות הארות. אותם הערות שהגר"ש הפנה אותי אליהם, דנו במהלכים בחז"ל ופוסקים בענין אחד שעושה רק "חצי תשובה" ולא "תשובה שלימה"].
----------------------
לענין נידון דאשכולינו,
צירפתי כאן הפרק על הלכות מחילה להגרנ"ק שליט"א. [תשוח"ח להרב אמרתי אחכמה על העלאת הקובץ].
שם כותב גם בענין דרגות שונות במחילה.
גם בענין שהחזו"א ביטל ענין מחילה בפה וליבו בל עימו.
וגם בענין שהמחילה צריכה להיות שלימה ומוחלטת.
ונראה דהכל הולך לרוח אחת,
מה האדם מסוגל.
נראה לי שאדם שיגרתי מסוגל לעשות המקסימום מצידו
היום למחול בלב שלם, ולרצות ולשאוף מאד לשכוח ולהסתלק מהתרעומת לנצח.
אם בעתיד יצופו בו זכרונותיו רגשותיו ועלבונו ולא יהיה מסוגל למחול. אז יצטרך לידון מחדש האם הוא בדרגה שכ' הגרי"ס שהוא מסוגל להיחרד ולפחד מהתרעומת על זולתו כמו גזלן.
או שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
ואין המצב העכשווי "מוחק" את הפעולה הנשגבה של מחילה לפנים משורת הדין של שעת המחילה. [הגר"ש אלתר באותה שיחה דלעיל:
"אתה מודע לזה שההצלחות ברוחניות, ה"יעלו שמים" של היום. לא ימחקו אם וכאשר יהיו כשלונות ברוחניות "ירדו תהומות" של מחר. אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו"]