הודעהעל ידי ש. ספראי » ב' יולי 13, 2015 11:15 pm
ציטוט מתוך ספר ויאמר שמואל (גנוט):
נדרי צדקה בתרומה בכרטיס אשראי
[b]נבוא לדון האם התורם צדקה דרך כרטיס האשראי, וכעת רוצה לבטל תרומתו או לשנותה לצדקה אחרת. האם יכול לעשות זאת מדין "נדרי צדקה" ומדין "הגיע ליד גבאי". ובזה נברר דין "הגיע ליד גבאי" ואופניו, והמסתעף לדיני ביטול התרומה באופנים שונים.[/b]
א] בר"ה ו' א' אמרי' גבי צדקה ד"בפיך" זו צדקה, וע"כ אמרי' דאמירה לצדקה מחייבתו ליתן הממון לצדקה, והרמ"א (יו"ד סו"ס רנ"ח) כ' דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר כופין אותו לקיים. וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום, והעיקר כסברא הראשונה. וראה בשו"ע הגר"ז (מכירה ומתנה ד'). וע"כ כ' השו"ע (יו"ד רג,ד ורנז,ד) שהפוסק ממון לצדקה יאמר "בלי נדר", והש"ך (רד,ד) כ' שצריך לומר בפירוש "בלי נדר" וכן בשל"ה (שער האותיות אות ר). והרוצה לבטל קבלתו, צריך התרה ככל נדרים, כמש"כ השו"ע (רנח,ו) ומ"מ אין לחכם להתיר נדרו, משום הפסד עניים, כמש"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף רד-קלד), או משום דבעי' פתח או חרטה, ואין ראוי לאדם להתחרט על מצוה שכזו, כמש"כ בשו"ת הרלב"ח (סי' ד). וע"ע בחכמת אדם (כלל ק' סימן ו') ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' סז) ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ע"ח), בשו"ת אמרי יושר (סי' ס"ז) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' ל"ט).
ב] ונביא בזאת בפירוט דין "הגיע ליד גבאי", וכדלהלן: ב"ק לו,ב. אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים. הדר אמר ליה ניתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי. א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים, ואע"ג דליכא עניים, הכא אנן יד עניים אנן, ופרש"י: "רב יוסף הוה גבאי, בשלהי החובל (צג,א)".
ובתוד"ה יד עניים כ': "וא"ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה, כדדרשינן בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה. וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ה"נ אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם, וכשאמר ניתביה לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם, וכן אם היה אומר נתביה להקדש לא היה הקדש קונה. ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה, דומה שמתחייב מטעם נדר. אבל זה לא אמר כן, אלא אמר תנהו לעניים ולא נדר", עכ"ל. והיינו דלהתוס' כיון דהתחייב על דבר שלא בא לעולם לא חשיב כנדר ולהכי בעי' להא ד"יד עניים אנן". והרי"ף (שם יח,א מדפי הרי"ף) כ' בדומה לזה, וז"ל: "דהאי דאיצטריך רב יוסף הכא למימר ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה, אנן יד עניים אנן. דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה, כדאמרי' אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש וכו', ושמעינן מינה דבמטלטלין אפילו ממון שהוא יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש, ומשו"ה א"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן, דלא גרע מדינא דהדיוט דקני במעמד שלושתן, אבל מידי דאתי ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים, כבר זכו ביה עניים ולא מצי למיהדר ביה כדאמר "בפיך" זו צדקה", עכ"ל הרי"ף. והיינו דהחסרון בנדו"ד הוא מפני דאינו ברשותו, הגם דיכול להוציאו בדיינים.
ובעל המאור שם הביא לד' רב האי גאון דפליג ע"ד הרי"ף וס"ל דדין אינו ברשותו הוא דוקא במסרב ליתן לו, אך לא בנדו"ד. דאם לא כן הוא, אזי אף ע"י מעמד שלושתן לא קני בהקדש וק"ו בהדיוט. ופי' רב האי ז"ל דאע"פ דע"י "בפיך זו צדקה" נילף דהאומר ליתן לצדקה חל נדרו, ועובר ב"בל תאחר" אם לא שילם נדרו, מ"מ בי"ד לא מצו למיעבד ליה מאומה, ורק אחר דקני במעמד שלושתן מצי בי"ד לאפוקי ממונא מיניה. ואמנם הרמב"ן במלחמותיו כ' דודאי דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, אף שמחזיקו אינו מסרב ליתן לו הממון, והוכיח כן בכו"כ ראיות. ולדבריו בדעת רב האי י"ל דכיון "דהאי גברא לאו אקדושי אקדשה, מדלא קאמר תהא לעניים, אלא נודר הוא שאמר עלי ליתן סלע שחייב לי בנזקי לעניים ויתננה המזיק להם ואינה קדושה ביד המזיק כלל, לפיכך מן הדין היה יכול לחזור בו. אלא כיון שאמר במעמד רב יוסף למזיק תננה לעניים, קנו ואין יכול לחזור בו וכו', אבל מעולם לא עלה על דעת חכם שיוכל אדם להקדיש דבר שלא זכה בו", עכ"ד.
והתוס' הנ"ל הביאו לדעת ר"ח, וז"ל: "ור"ח פירש שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה, אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו. וא"ל רב יוסף דיד עניים אנן וזכינן בו במעמד שלושתן. ואמרינן בפ"ק דערכין (ו,א) האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו, משבא ליד גבאי אסור לשנותו". והנה בפשטות כוונת הר"ח דגם לולי מעמד שלושתן התחייב לשלם נדר הצדקה, ומעמד שלושתן הועיל דגם א"א לשנותו. וכן הבין הבעל המאור בדעת רבנו חננאל וכ' דהרי"ף פליג עליו, דהא כ' דהכא לא חל הנדר, כיון דהוי דבר שאינו ברשותו. ואמנם הרמב"ן במלחמותיו ס"ל דהרי"ף והר"ח ז"ל לא נחלקו אהדדי, אלא דגם להר"ח א"א להקדיש ולנדור בדבר שאינו ברשותו, אלא דהר"ח הוסיף ואמר דאחר שנקנה במעמד שלושתן, א"כ גם לא מצי לשנותו לצדקה אחרינא.
ולענ"ד נראה דהכי מדוקדק בלשון הרי"ף, דאחר שהביא את דבריו דלא חשיב לדבר שאינו ברשותו ולהכי לא הוקדש, הביא לדברי הש"ס בערכין דמותר לשנות מצדקה לצדקה, אך בהגיע ליד גבאי א"א לשנותה, והיינו דהר"ח בא להוסיף ולזה הסכים הרי"ף עימו.
ואמנם רבינו אפרים (עה"ג שם) כ' לפקפק בזה, דאם כהנ"ל אזי גם במעמד שלושתן לא קני, וכ': "ומה היכא דאית ליה לראובן מנה גבי שמעון וקאמר ליה באנפי לוי מנה שיש לי בידך הקניא ללוי דליזכה ליה ליהודה, לא קני ליה יהודה. הכא דלא אמר אלא ליתבו לעניי, לא כ"ש דלא קנו עניי ולא זכי להו רב יוסף". וע"כ פי' רבנו אפרים דהכא מיירי שכבר מטא האי פלגא דזוזא ליד רב יוסף, וקאמר ההוא נחבל דהוא עצמו עני, וע"ז השיב לו רב יוסף דכבר זכו ביה שאר עניי, עי"ש. וכן הביא הש"ך סי' קכ"ו להקשות בשם סה"ת. ועי' בדברי הרא"ה בשיטמ"ק והריטב"א בקידושין דהוכיחו מהכא דמועיל לזכות במעמד שלשתן לאדם אחר. והמרדכי הקשה על שיטת הר"ח דמה מועיל הא דזכה רב יוסף לעניים מדין מעמד שלשתן, מ"מ אכתי לא בא הכסף לידו ואין כאן בא לידי גבאי. והיש"ש בסוגיין השיב דכיון דהיה עכ"פ קנין המועיל גם בהדיוט, שוב אינו יכול לחזור וללוותו שלא מדעת זה שזכה, דפשיטא דאין העניים גרועים מהדיוט דעלמא (והיינו דלהיש"ש חל קנין מעמד שלשתן, ודלא כרבנו אפרים).
ועי' קה"י (ב"ק סי' כ"ח) שביאר מחלוקת המרדכי והיש"ש, ע"פ מחלוקת הראשונים בענין צדקה לעניים אי איכא דינא דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דבמאמר ה"ז לצדקה נתפס הסלע ונקנה לעניים כבהקדש, א"ד דמדין "בפיך זו צדקה" נלמד רק דמתחייב לקיים דברו מדין נדר, אך גוף הסלע לא נתפס להתהוות ממון עניים, עי' ש"ך חו"מ סי' ס"ו סק"ב ובתומים שם סק"ב ובקצוה"ח סק"ב ובמחנ"א הלכות צדקה סי' ב. ועי' תוס' ערכין ד"ו ד"ה עד בשם רבנו ברוך ודעת התוס'. ולהסוברים דבאמירת הרי"ז לצדקה נתפס גוף הסלע ונעשה ממון עניים וכבר קנאוהו וזכו בו, א"כ הא דרשאי ללוותה כ"ז שלא בא לידי גבאי צ"ל שהוא מענין תנאי ושיורא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי שיהיה בידו ללוות, הקדישה, וממילא שפיר הקשה המרדכי דמה מועיל הא דהיה קנין מעמ"ש, הלא גם באמירה בעלמא ג"כ נקנה לעניים ואפי"ה מותר ללוותה כל זמן שנמצאת תח"י, ורק במסירה לגבאי מסתלק לגמרי מכל זכותו. אך בשיטת הר"ח נראה דאמירה לצדקה לא הוי קנין, אלא יש בו ענין נדר וקבלה ליתנם לעניים, ומותר לשנותה כיון דהוא עדיין ממונו, ואת חיוב נדרו מצי לקיומי בממון אחר. אבל שקנו במעמ"ש שוב א"א ללוותה דכבר קנאם וא"א ליקח ממון חברו ללוותו שלא מדעתו, עיש"ע. וע"ע בחדושי הגר"ח (מכירה פכ"ב).
והטושו"ע כ' (בסי' רנ"ח) דהנודר לצדקה, אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו, ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להישאל עליו. ועוד כ' דהאומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה, אם אמר כן בפני בע"ח ובפני הגבאי וכו' זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתם והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו, וכ' הב"י דפסקינן כהתוס' והר"ח, דהרא"ש כ' דשניהם אמת, ואף דהמרדכי פליג ע"ד הר"ח. ועי' ש"ך רנ"ח סקי"ח.
ג] והדרן לנדו"ד: הנה באופן שחברת האשראי העבירה כבר את סכום הצדקה לקופת הצדקה, א"כ חברת האשראי ודאי שאינה יכולה להתחרט, כיון דהוי ממון גמור שהגיע ליד גבאי, ואילו הלקוח שביקש להעביר את הסכום יתחייב לחברת האשראי את הסכום שהעבירה, מדין קנין ערב (קידושין ו' ב', אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה). ואמנם כאשר הלקוח נתן הוראה לחברת האשראי להעביר סכום לקופת הצדקה, אך חברת האשראי עדיין לא העבירה את הסכום, א"כ לית ביה "הגיע ליד גבאי" כיון שחברת האשראי אינה חייבת ללקוח ממון, כי אם מלוה היא מממונה שלה למי שהלקוח ביקשה לתתו, וכל עוד לא נתנה את הממון, לא חל כאן שום חוב שהוקנה לעניים וממילא ל"ח כהגיע ליד גבאי. וכדקי"ל בשו"ע (חו"מ קכו,ב) ד"בד"א כשהיה לראובן מנה ביד שמעון. אבל אם לא היה לו מנה בידו, אלא שא"ל תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך, לא קנה, וכל אחד משלשתן יכולין לחזור בו".
ואמנם גם באופן שישנו הסדר שהלקוח מפקיד סכום כסף לחברת האשראי, והחברה מאשרת כל עסקה שתיגבה מתוך סכום זה, וא"כ חשוב כחוב, ולכאו' יהני ביה דינא דהגיע ליד גבאי משום מעמד שלשתן. זה אינו, כיון שעסקאות אלו אינם נעשים בפני בעלי חברת האשראי (הבעל-חוב) אלא ע"י פעולת מחשב, ואנן קי"ל דקנין מעמ"ש לא מהני ע"י הכתב וע"י שליח, עי' שו"ע שם סעיפים כ-כא. דכיון דקנין מעמ"ש הוא הלכתא בלא טעמא, כבגיטין י"ג ב', הבו דלא לוסיף עלה. וזאת ועוד שבד"כ פעולת ההתקשרות של ארגוני הצדקה לחב' האשראי מתבצעת לאחר סיום ההתקשרות עם התורם (ואינו כעיסקה רגילה, בה הלקוח צריך לחתום ולאשרר את העיסקה, לאחר אישור חב' האשראי) וממילא אין כאן מעמ"ש מבחינה מציאותית. ומקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך.
ד] ובאופנים שע"י מסירת מספר כרטיס האשראי חל קנין המועיל בהדיוט (ועי' במש"כ במק"א בגדרי קניני כרטיס אשראי), א"כ חיובו ככל דיני קנינים וא"א להישאל עליו, ועי' צדקה ומשפט פ"ו ס"ק כ"ב.
ה] והנה עד כה עסקנו בנדון "הגיע ליד גבאי" שבזה ל"מ שאלה וחזרה, אך ודאי דהתורם צדקה דרך כרטיס אשראי הוי נדר לצדקה ואם רוצה לבטל נדרו יצטרך להישאל עליו, וכמש"כ באות א', דהא אמירתו מחייבתו, ככל האומר דממון זה לצדקה. ועי' צדקה ומשפט (פ"ד ס"ק מ"ה) בדין הכותב ש'יק לצדקה ועדיין לא מסרו, דלהפוסקים דהגומר במחשבתו לתרום מהני מחשבתו וחייב ליתן לצדקה, א"כ חייב ליתן בכח מחשבתו, וכ"כ מרן שליט"א בדרך אמונה פ"ח בשם המהרש"ם. אך לענין עצם כתיבת הש'יק יל"ע האם נחשב לנדר, עי"ש. ובצדקה ומשפט כתב בסו"ד שיל"ע האם כשכותב את הש'יק ולא מסרו, האם הוי נדר או לא, ומ"מ ודאי דאחר שמסרו, ואפי' בש'יק דחוי, יש בו התחייבות עפ"י מנהג המדינה וא"א לחזור ולבטל הש'יק, וה"ה בחתימה על "הוראת קבע" לנכות מחשבונו בבנק עבור צדקה שדינו כש'יק וכל שמסר ליד גבאי א"א לחזור בו. ונראה דגם ע"י הוראה בכרטיס אשראי א"א לחזור בו, ועדיף מש'יק, כיון שאינו יכול לבטלו.
ו] ויל"ע בנותן תרומה או בהמוסר חובו בפני "הרבנים המקבלים" את הצדקה, שאינם גבאי הצדקה המחלקים את הממון, אלא רק מקבלים את התרומות ומעבירים אותם אח"כ ליד הגבאים, האם נחשבים כ"יד עניים". ועי' בזה בפ"ת יו"ד רנ"ח ס"ק ט' ובמש"כ בשם הנובי"ת דספק האו"ת אינו שייך בגבאי שאינו קבוע אשר יכול הוא לעשות כעת בצדקה כפי רצונו ולחלקם למי שירצה, ומשמע מדבריו דגדר גבאי, לכה"פ לדעת האו"ת, הוא דוקא זה שיש לו טובה"נ לחלק הצדקה כפי רצונו וע"כ אין לו דין שליח, אך לא באופן אחר. וע"ע צדקה ומשפט (פ"ד ס"ק כ"ב). דון מינה ואוקי באתרא.