דיבור בעברית, מעלה או חסרון - עברית מול לשון הקודש

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ו' דצמבר 03, 2010 1:41 am

חכם באשי כתב:אין בידך תוכנת חיפוש בתנ"ך?! אתה חי בשנת 2010 !
יש כמה תוכנות חינמיות.

יש לי רק תורת אמת, והחיפוש שם כולל את כל הפרשנים. אשמח לקבל תוכנה חינמית יותר טובה.

אתנחתא · הודעהעל ידי **אתנחתא** » ו' דצמבר 03, 2010 1:50 am

יש לציין מה שכבר ציינו אך לא חידדו מספיק, שרוב דוברי אידיש בימינו אם היה פותחים סספר אידיש מהמאה ה15 לא ימצאו ידיהם ורגליהם שם. האידיש שאנו קוראים כיום עברה הרבה ליטוש של האידישסטים שדגלו מכתיבה באידיש בדיוק כמו ב"י בעברית, (כמדומני שעצם הכינוי אידיש לשפה זו הוא מן האידישיסטים, לפני עידן החדש נקרא שפה זו או לשון אשכנז או ז'רגון או טייטש (היינו תרגום או מדייטש)

אראל · הודעהעל ידי **אראל** » ו' דצמבר 03, 2010 4:15 am

זקן ששכח כתב:החברים כבר הרחיבו בעצם איסור דיבור בעברית.
לדעתי חשוב להתבונן בזוית נוספת. שפת העברית עיוותה וסרסה מילים רבות בלשון הקודש. הדבר גורם לעיוותים רבים בהבנת הכתובים ועכ"פ בקבלת פירוש נכון, ולא פעם בלמדי עם תלמידים היה עלי לתקן השפה שבפיהם ולתת לבם להבדל שבין שפת הקודש ל'עברית'.
דוגמא קלילה שעולה כרגע בראשי: 'טביעה' בשפה המדוברת היא צלילה במים, ואילו בלה"ק כוונתה היא שקיעה בטיט, יעויין רש"י ב'אז ישיר'.

ואני אוסיף עוד דוגמא,
ברש"י פרשת וירא, אם תשקור לי ולניני ולנכדי, עד כאן רחמי האב על הבן, וכן מתפרש מכתובים רבים, פירוש 'נין' היינו בן, ובאו הציונים והפכו היוצרות לפרש 'נין' בן הנכד, וזה נגד דברי רש"י, וכאמור עיוות הפסוקים!

אגב, הערה אחת מנצנץ במוחי זמן רב
ידוע בפסוקים ומדרשים שאדם הראשון קרא שמות לכל בעל חי, ומה שאנו יודעים בלשה"ק רק שמות אחדים לבעלי חיים, אריה כלב נשר דוב ועוד מועטים, והלא יש אלפי אלפים ורבואות מיני בעלי חיים, ואנחנו מאמינים בני מאמינים שאכן אדם הראשון קרא שם לכל בעל חי בעולם, ואם כן איפוא, מה הוא השמות שקרא להם????, ועל כרחך מוכרחים לומר שיש מילים בלה"ק שאינם מופיעים בנ"ך אבל הם בכלל לשון הקודש שנברא בו העולם!!, ואנחנו לא נדע מה הם, ובודאי שלא נגלו לבן דזשעהודא וכת דיליה!!

ישבב הסופר · הודעהעל ידי **ישבב הסופר** » ו' דצמבר 03, 2010 4:36 am

אראל כתב: ועל כרחך מוכרחים לומר שיש מילים בלה"ק שאינם מופיעים בנ"ך אבל הם בכלל לשון הקודש שנברא בו העולם!!, ואנחנו לא נדע מה הם, ובודאי שלא נגלו לבן דזשעהודא וכת דיליה!!

עתה נגעת בקצה הויכוח אם יש עוד מילים שאינם בתנ"ך שהם בכלל לשוה"ק. עיין הראב"ע בשה"ש פ"ח י"א בד"ה בבעל המון שאמר כן בהדיא, "כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר,ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו". (נ"ל שכוונתו אל לשון מקרא, וגם בגמ' סוטה 'אלו נאמרין בלשון הקודש' בכולם משתעי בלישנא דקרא, וכנראה שלשון משנה לחוד ולשון תלמוד לחוד לענין זה, היינו שאינם נקראים 'לשוה"ק' כלשון מקרא דעדיף טפי, אף שודאי מלשון קודש הם)
ושמעתי מידען אחד שיש מהקדמונים שחולקים עליו, ולא ידעתי על מה ומדוע.

נוטר הכרמים

אליחי כתב:ואסיים במעשיה נאה.
סיפר לי חכם אחד נאמן ביותר מגדולי תלמידי מרן הגר"ש אויערבאך שליט"א, שסיפר לו שבילדותו עבר ליד בית העם בעת משפט אייכמן ימ"ש, ונעצר לכמה דקות לצפות במאורע, וכאשר שמע את אייכמן ימ"ש מדבר בגרמנית מצוחצחת, וכאשר הבין רוב מנין ובנין דבריו וענייניו בזכות ה"מאמע לשון", או אז יצאה לו הקדושה האחרונה מגרמנית משובשת זו...

מעשיה נאה ביותר. פרט אחד ודאי לא נכון.

מרן הגר"ש לא היה בילדותו בעת נערך משפט אייכמן בשנת תשכ"א. הוא היה אז כנראה מעבר לגילך...

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ו' דצמבר 03, 2010 9:27 am

יש ליישב. מהא דערכין שעד מ' שנה נקרא ילד. ועי' ש"ס ריש פ' הזהב שנית לנו בילדותך וכו' ותחזור ותשנה לנו בזקנותך.

שמח תשמח · הודעהעל ידי **שמח תשמח** » ו' דצמבר 03, 2010 10:17 am

אליחי כתב:איני מבין מה הבעיה להוסיף מילים בלה"ק, ואף בלשון התנאים נתוספו מילים רבות לאין שיעור מיוונית פרסית וארמית עד שנהפכו לחלק בלתי נפרד מלשה"ק, ומה נעשה שאין בלה"ק מלים לנושאים מסויימים, וכי בגלל שבתקופת התנ"ך לא היו כלי חשמל ועוד מאות המצאות והגדרות מדעיות חדשות תהא לשה"ק חסרה, ואין שום בעיה להוסיף מילים חדשות ללה"ק כעין הדוגמא שהבאתי מרפסודות. אסור להוסיף מילים משפות אירופאיות ?
ובאמת אי"ז ראוי שבן יהודה וקבוצת משכילים יהיו מרחיבי לשה"ק, אבל אם לא מזכירים את זה כל הזמן אז מה הבעיה, אני משתמש בהם משום עצמי ולא בגלל בן יהודה. וכמדומני שחוץ מכמה שוטים זה לא עומד לאף אחד בראש, וכולם יודעים שהם מדברים בשפת התנ"ך פחות או יותר.
ואביא דוגמאות מהמשניות של מילים שאינם בתנ"ך והם חלק בלתי נפרד מלשה"ק: אויר, עכשיו, סכין, גשר, שידה, איכפת, ספסל, אכסדרה, מרפסת, שטר, אשפה, תפילין, לולב, חתך, שעה, סימן, קדרה, תיק, אמצע. ואני לא כתבתי עתה אלא מן הזכרון של עתה, וודאי יש עוד רבים כעין אלו, ואין בזה כל פלישה זרה ללה"ק, והרי זו הרחבה של מלים שהיה חסר שימושם המדוייק בלה"ק, ואין בין אלו למלים אופציה, ריאלי, וכו' שכל זמן שעיקר לה"ק עומדת על מכונה, אף תוספותיה מכלל לה"ק, וראוי לדבר בלה"ק זו מאשר בלשון עם זר, וזו היא שמירת לשוננו כעין מעלת ישראל במצרים ששמרו לשונם.
ואסיים במעשיה נאה.
סיפר לי חכם אחד נאמן ביותר מגדולי תלמידי מרן הגר"ש אויערבאך שליט"א, שסיפר לו שבילדותו עבר ליד בית העם בעת משפט אייכמן ימ"ש, ונעצר לכמה דקות לצפות במאורע, וכאשר שמע את אייכמן ימ"ש מדבר בגרמנית מצוחצחת, וכאשר הבין רוב מנין ובנין דבריו וענייניו בזכות ה"מאמע לשון", או אז יצאה לו הקדושה האחרונה מגרמנית משובשת זו...

לעניות דעתי החילוק בין הרחבות המילים של חז"ל לבין הרחבות המילים של בן יהודה, הוא פשוט. חז"ל ירדו לעומק חכמת הלשון, וידעו כל אות ואות להוויתה, ולכן יכלו לחדש מילים על פי כללי החכמה והקבלה. משא"כ בן יהודה כמו שנאמר "מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח".
ואקוה שאובן נכון, גם אני נראה לי לפום ריהטא כדעת אליחי, שאין בעיה להמציא מילים. רק רציתי לדחות את הראיה מדחז"ל הוסיפו מילים, ותו לא.

אפרקסתא דעניא

אין שום איסור לחדש מילים. בהשוואה לב"י וחבריו, חידשו רבותינו הראשונים אלפי מילים בעברית.

שמח תשמח · הודעהעל ידי **שמח תשמח** » ו' דצמבר 03, 2010 12:54 pm

אפרקסתא דעניא כתב:אין שום איסור לחדש מילים. בהשוואה לב"י וחבריו, חידשו רבותינו הראשונים אלפי מילים בעברית.

שים נא אזנך כאפרקסת, וראה את ההודעה שמעליך, כי מחז"ל אין ראיה!!!

אפרקסתא דעניא

שמח תשמח כתב:
אפרקסתא דעניא כתב:אין שום איסור לחדש מילים. בהשוואה לב"י וחבריו, חידשו רבותינו הראשונים אלפי מילים בעברית.

שים נא אזנך כאפרקסת, וראה את ההודעה שמעליך, כי מחז"ל אין ראיה!!!

מדובר על הראשונים ולא על חז"ל, שהמציאו מילים כמו "קוטב" "טבע" וכד'.

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ו' דצמבר 03, 2010 1:17 pm

טעות היא לומר שחז"ל המציאו מילים עפ"י עומק הלשון וחכמת הקבלה וכו'. ומעולם לא שמענו בש"ס דיונים אם להוסיף מילה או לא. וזה נראה לי קצת בדיוני לחשוב שר"א ור"י התווכחו ודנו אם להוסיף מילים כגון ספסל ותפילין, וודאי הכל מילים שנכנסו משפות אחרים, כעין אויר מיוונית וכו'. וחז"ל השתמשו בלשון שכל העם השתמש.

אתנחתא · הודעהעל ידי **אתנחתא** » ו' דצמבר 03, 2010 6:33 pm

כמובן הנושא רחב אך מכיון שהמתווכחים הם נעולים אידולוגית בדעותיהן, אז המקורות לא ישכנעו לכאן ולכאן כנהוג בוויכוחים שהדעות הן רק קצה הקרחון של שיטה אידולוגית רבת אנפין, אך בכל זאת אעיר להגדיל תורה.

וכי רק חז"ל הוסיפו מלים ללשון הקודש? הלא משפחת תבון הוסיפו אוצר של מלים שרובם שאולים מן הערבית או או ממקורות אחרים. כגון מרכז, קוטב, השגות במובן של השגות הראב"ד, איכות כמות, טבע במובנו המקובל, ועוד, כיודע (ולא שמעתי שחיברו על פי קבלה), וזה חלק מן שפת העברית הטהורה.

שמח תשמח · הודעהעל ידי **שמח תשמח** » ש' דצמבר 04, 2010 7:00 pm

אליחי כתב:טעות היא לומר שחז"ל המציאו מילים עפ"י עומק הלשון וחכמת הקבלה וכו'. ומעולם לא שמענו בש"ס דיונים אם להוסיף מילה או לא. וזה נראה לי קצת בדיוני לחשוב שר"א ור"י התווכחו ודנו אם להוסיף מילים כגון ספסל ותפילין, וודאי הכל מילים שנכנסו משפות אחרים, כעין אויר מיוונית וכו'. וחז"ל השתמשו בלשון שכל העם השתמש.

לא שמענו אינה ראיה, וממה שלא נחלקו ר"א ור"י אם להוסיף מילים, כמובן שאין להסיק שחז"ל לא הוסיפו מילים.
הרי אין כאן וויכוח אם חז"ל הוסיפו מילים או לא, כי הדבר פשוט שהוסיפו. רק השאלה היא האם הוסיפו על פי עומק חכמתם או לאו.
חז"ל הרי היו מבינים בחכמת הלשון ומשמעות האותיות, עיין ערך אותיות דר"ע. וא"כ מדוע נאמר שכשהמציאו מילים, הם לא המציאום לפי עומק חכמתם?

אמרתי אחכמה

בור הגולה כתב:
איש_ספר כתב: ואגב ידוע מהרבה גדולים ויראים שנהגו בש"ק שלא לדבר מאום בשפה זרה זולת לשוה"ק.

כך מובא על הגר"ח מוואלאזין בסיפור הידוע שישבו אצלו תלמידיו ושאלוהו במה כחו של הגר"א יותר מאחיו ר' זלמל'ה וכו'.

עי' 'באר היטב' (או"ח סי' שז סק"ב) בשם של"ה:
והנשמר מלדבר כי אם בלשון הקודש בשבת תע"ב. ע"כ.

עיינתי בדברי השל"ה (מס' שבת - פרק נר מצוה), וז"ל שם:
נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו ההכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו, ושבת אות הוא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש אף מה שמוכרח לדבר. ואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון הקודש אף בימי החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש.
עיי"ש עוד מדברי הזוה"ק במעלת המדבר בלשון הקודש.

הודעהעל ידי **אוצר החכמה** » א' דצמבר 05, 2010 7:21 am

לא שמענו אינה ראיה, וממה שלא נחלקו ר"א ור"י אם להוסיף מילים, כמובן שאין להסיק שחז"ל לא הוסיפו מילים.

לא שמענו אינה ראיה אבל העובדה שהרעיון הזה שצריך חכמה עמוקה להוסיף מלה לדיבור לא הוזכר בחז"ל ובקדמונים כלל.
אלא להיפך הוסיפו מילים ולא הזכירו שום רמז על העניין זו ראיה גדולה כמו סתימת הפוסקים בכל דבר.

וגם לא הוכח כאן כי המילים שנוספו בזמן חז"ל נוספו ע"י חז"ל ולא ע"י העם כדרך כל העולם (אולי מלבד במדינת ישראל שיש בה אקדמיה).

אפרקסתא דעניא

ביקורת על הספר "שפה ברורה" מאת הרב כהנא, זכרון יעקב תשסח' (מהדורה שלישית)
הספר מענין וניכר שעמלו עליו רבות. אך קשה מאד לקבל את רוב הדברים האמורים בו: ראשית, הספר מלא בטעויות קשות ומהותיות בקשר להיסטוריה של התפתחות הלשון, והיה לו ללמוד בספרות מקצועית לפני שמפרסם ספר כה נחרץ ובוטה. שנית, הספר עמוס בענינים הנראים טפלים ולא רציניים. שלישית, הטיעון המרכזי של הספר שגוי ובלתי משכנע.

השפה היא דבר חי, להבדיל מסימני מורס, בני אדם מדברים בה וכל אדם יש לו את שפתו שלו, ובודאי כל דור וכל מקום, אי אפשר לומר שמילה פלונית מתפרשת רק באופן מסויים וכל פירוש אחר הוא שגוי, שהרי במציאות אנו רואים שהמלים שבספר בראשית מתפרשות באופן אחד, מתפרשות בספר שמואל באופן שני, ובספר ישעיה באופן שלישי, ובדברי חז"ל באופן רביעי, לתנא ירושלמי יש לישנא קלילא וכו'. דברה תורה כלשון בני אדם, ודברו הנביאים כלשון בני אדם, ולשון בני אדם שונה בכל דור ודור ומקום, גם הלשון העברית שהיא לשון הקודש, למרות שיסודותיה בהררי קודש, השימוש בה מסור לבני אדם והיא לשון חיה ומשתנות משמעויותיה, אע"פ שכמובן אין זה מצדיק שיבושים ולא סילופים מכוונים.

אבל כפי שיתבאר רוב המלים עליהם נכתב בספר "שגוי" אינם שגיאה, ולא סילוף, אלא נוצרו במשך הזמן בפיהם של אבותינו וחכמינו הראשונים והאחרונים, ואינם קשורים כלל למייסדי הציונות והשפה העברית החדשה. הלשונות שמשתנים קצת משמעויותיהם בספרי התנ"ך עצמם ובודאי לספרי חז"ל לדורותיהם (שגם בהם יש שינוי מן התנאים לאמוראים וכדו') הן רבות מספור, וכן התחדשה הלשון בימי הגאונים, והראשונים, והאחרונים, ואין בדבר כל רע. (כך למשל התפרסם בשם מחברינו בעיתון כי "סתיו" שבפינו הוא שגוי ומשובש, שכן "סתוניות" של המשנה היא בסוף החורף, אבל כבר ברש"י ישעיהו ו' יג' כותב: העצים משליכים עלים שלהם בימי הסתיו. ובאמת סתיו הוא תרגום של חורף, וסוף החורף הוא במקרה הזמן שבו מבשילים פירות החורף האלו. ועי' בספר סודי רזיי להרוקח ענין א' "הסתיו והחורף").

הדבר היחידי הנכון הוא שאם בן יהודה וחבורתו יצרו מלים 'חדשות' מתוך זלזול במקורות ובצורה שרירותית, דהיינו בצורה המתנגדת למשמעות המקורית, מבלי שהיתה סבה לחדש משמעות, אלא אך ורק מתוך זלזול. יש מקום לדחות את המלים האלו משימוש (אף כי עצם זה שיש שינוי אינו שום חסרון, יש כאן זלזול במסורת). וגם ראוי מאד לפרסם רשימה של מלים שנשתנה משמעותם, לאו דוקא בדור האחרון, אלא מספר בראשית והלאה, כל המשמעויות שנשתנו, או שהובאו במשמעות שונה במקרה יחיד, חשובות מאד לפרשנות, ולכן יש צורך לערוך טבלה כזו, אלא שאין צורך לדבר על 'שגוי' או על 'סילוף' 'שיבוש' וכדו', אלא אך ורק רשימת לתועלת הלומדים. שלא יבואו לבדות פירושים מתוך הרגלם.

המחבר רגיל להחליט במהירות ובזריזות על "שגיאות", כך למשל כותב אתה בעמ' יג' כי תותח אמנם הוא מין תחמושת אך אין סבה מחייבת לזהותו עם הכלי הקרוי תותח בשפתינו, ראשית, גם אם אין סיבה מחייבת, אין זה 'שגוי' אלא הנהגה של כינוי, כמו שנהגו כל בני האדם הנורמלים ובכללם גם היהודים בכל הדורות להעניק כינויים למוצרים חדשים או ישנים. בפרט שהרלב"ג כותב: "והנכון שתותח הוא הכלי הגדול שמשליכין בו האבנים הגדולות להפיל החומות והבניינים החזקים ויהיה הענין בזה שכקש נחשבו לו אבני תותח", ואחריו המצודות (איוב מא'), ואם כן על מה יצא הקצף, אטו משום שחומר כדורי התותח הוחלף מאבן למתכת? ועי' גם בשו"ת מפענח נעלמים סי' ב' שמביא מספר גלילות הארץ שהיה בזמן הב"ח שכותב: "באו המון עופות כמו תרנגולים גדולים שקורין וועלישע היענער, וזרקו מפיהם על אנשי השיירה רוק ארסי שהיה כאש על מקום שנפל שם, והמיתו איזה אנשים, ועל ידי קול רעם תותח שקורין קאנאהן הבריחום".

בעמ' יד' כותב המחבר כי המלה טבע חודשה על ידי הראשונים, והשתמט מעיניו תלמוד ערוך בנדה כ: טיבעא דארעא הוא, וכתב היעב"ץ בהגהותיו שם שהוא הוראת מלת טבע העולם וזה יסוד לשם "טבע". (ועי' תשובת חכם צבי סי' יח').

(בהמשך כותב שראוי לפרסם אם יש מלה ששרשה בארמית, שמא ייכשל להתפלל בלשון ארמי, אבל ברור שכל מה שרגילין להשתמש בו ונכנס לעברית אין בו חשש זה, ובודאי לא במלה אחת מתוך משפט).

בעמ' יז' נכתב כי אין בלשונינו מלה המקבילה להיסטריה ופניקה, אבל כל ספרי הנביאים מלאים מלים של פחד ופחת וזעזוע ואימה וכו' ובפרט מש"כ שהמלה צער אינה מלשון התנ"ך שמבטו גם זו לטובה, מוזר מאד, שהרי הרבה מלים מקבילות לצער יש בתנ"ך, ואין זו שום סתירה לגם זו לטובה.

לאורך כל הספר נטפל לדקדוקי עניות ועושה מהם עיקר ובונה עליהם מתקפות חריפות, כגון מש"כ שהביטוי "כבוד אחרון" הוא היפך ממכבדו במותו, וזה מגיע מתלמידי דרוין והיטלר שכפרו בהישארות הנפש. אך הגע עצמך מה שפיך מדבר, שהרי גם 'כבוד אחרון' זה נעשה לאחר המוות, ולכן אינו קשור כלל להישארות או אי הישארות הנפש, והכוונה לחלוק כבוד אחרון לגוף בפניו. אף שכבוד לזכרו ועצרת זכרון וכו' עושים גם הכופרים.

וכן מחליט בעמ' כא' כי סיפורי החיות כמו פו הדב באו להמחיש את ההשוואה בין אדם לקוף, אבל זו כמובן טעות, ומשלי חיות ושועלים יש גם הרבה בדברי רבותינו, ומשלי חיות רבים אסף איזופוס היווני הרבה לפני שחשבו כי האדם בא מקוף, וכן רבי ברכיה הנקדן ועוד רבים וטובים. ואין להתלהם יותר מדי.

רשימת ה"שגויים"

רשימה זו מתמיהה מאד, ונחלקה לכמה חלקים. ראשית מה שמכניס ביטויים בין המלים השגויות, הוא תערובת בלתי מתאימה. יש ענין פירוש המילה, שהוא דבר די קבוע, דהיינו האם אקדח הוא כלי נשק או אבנים מבהיקות, וזה ענין חשוב, לדעת הפירוש האמיתי של המלים. אבל ענין הביטויים וצירופי המלים, אינו אלא דקדוקי עניות, דוכי משום שמצא באיזה מפרש שמבאר הביטוי באופן מסויים לפי הענין דשם, יש לך ללמוד שאין שום רשות להשתמש בביטוי לענין קצת אחר, כל שהביטוי מתאים ומדוייק? אתמהה, הלא כה דרך רבותינו הראשונים והאחרונים בכל מקום ואתר להשתמש בביטויים, וגם להרחיב את משמעותם, ולהשתמש במליצות שהוצאו מהקשרם, וכי כל זה "שגוי" ייקרא?

ובכלל כל ההגדרות המדוייקות מדי הינם מתמיהות, על הביטוי "רוח טובה" מוסיף המחבר "מתוך השלמה והסכמה", ומנין לנו שרוח טובה "מתוך רצון טוב" הוא "שגוי"? בחייהם ובמותם לא נפרדו הוא סירוס? הרי המלים מדוייקות ונכונות, אלא שבפסוק מאריך שהיו נאהבים ונעימים בחייהם, ואפשר לומר בקיצור שגם בחייהם לא נפרדו ואין כאן שום סירוס. אבדו עשתונותיו פירושו אבדו מחשבותיו, וזה בדיוק איבוד שליטה כמקובל בימינו, שהאדם אינו יכול לחשוב. ומה שנאמר על מת אינו שום תימה שהוא גם נכון שכשמת האדם אובדות מחשבותיו, אבל יש לזה משמעות גם על חי. וכן מתרעם על הביטוי "ברחל בתך הקטנה", או "אות קין", אבל לדברים כאלו אי אפשר לקרוא שגוי, זו מליצה הרומזת למעשה המסופר בתורה. וכן הביטוי ברכה לבטלה, גמר את ההלל, (שהשתמשו בו קדמוננו בהרבה מקומות). השימוש המושאל בדיוטא תחתונה, דו פרצופי, וכל הדומים לאלו אינם שום שגיאה. דמעות תנין מתפרש צביעות על שם האגדה כי התנין עושה את עצמו מזיל דמעות האם זה שגוי מכיון שבגמרא מוזכרת סבה אחרת שתנין מסויים בכה? הביטוי דו פרצופי מתאים גם למשמעותו בימינו. מנין לו כי הדביק במחלה הוא דוקא חשוכת מרפא ודוקא ללא יכולת ריפוי, והרי גם לשחפת ולקדחת שעליהם נאמר ידבק יש ריפוי בימינו?

אין עשן בלי אש, בזוהר מתפרש כמו שמתפרש, אבל גם כפשוטו. איפה ואיפה, הונאה במסחר, והפירוש 'אפליה' הוא שגוי. אבל הפירוש אפליה נכון ומדוייק, כי איפה ואיפה פירושו שתי מדות, וכן בכל דבר שמודדים שתי מדות לאחד כך ולשני אחרת הוא איפה ואיפה. ארץ גזירה, מקום שגזרוהו, אבל מתאים גם למקום ששלחו בגזרה.

וכן כותב כי לומר "אין ברירה" כמקובל בימינו הוא שגוי, כי בגמ' אין ברירה הכוונה בנידון ההלכתי של למפרע. אבל ברירה הוא גם כפשוטו, אין לי מה לברור, ואין לי אפשרויות. וכן הביטוי אין כחו אלא בפיו, רוחני או גשמי, מנפ"מ, כל שהשימוש במלים נכון והם מדוייקות גם למשמעות זו? הביטוי כלאחר יד ברשלנות, מתאים מאד, כי עניני רשלנות נעשים כלאחר יד. הביטוי כלי ראשון וכלי שני, לא דובים ולא יער, אין בהם שום פגם כמליצות. וכן "סיר נפוח" לבעל גאוה, הוא דימוי, וכל ספרי הנביאים והחכמים מלאים דימויים, ואטו כולם שגיאות המה? כל אלו דקדוקי עניות חסרי טעם שאין שום ענין לפרסמם ולהדפיסם, כי כאלו הערות יש לאלפים ולרבבות על כל ספר וכל מאמר חכמה בעולם.

ובפרט שכל הביטויים האלו אינם קשורים לציונים אלא היו בעמנו מאז ומעולם, וברשימה זו אתה כותב "שגוי" על הרבה ביטויים שיצאו מפיהם של גדולי עולם, ולמשל:

• אבן בוחן, החת"ס ח"ד קנג' משתמש בביטוי אבן בוחן כמדד לבחינה, וכן הכת"ס או"ח יח', וכן ב'ישמח לבב' מרבני מרוקו חו"מ טז'. ואין זה שום סתירה אם בפסוק מתפרש אבן בוחן גם למשמעות קצת שונה.
• אובד עצות, נוקט כהפירוש שהולך על הגויים, והחליט שמדובר דוקא על טפש, ולפרש שחכם אובד עצות הוא "שגוי". אבל ר' יהודה בספרי דורשו על ישראל וא"כ מדובר בחכם שאובד עצות, ובכלל אין שום סתירה ואין טעם להחליט שבדיוק באופן בו מדובר בפסוק הוא האופן היחיד בו מתאים הביטוי, הגר"ח ברלין בשו"ת נשמת חיים סי' עג' כותב על אביו הנצי"ב אובד עצות הוא, (תרנ') והכוונה במובן המקובל בימינו.
• אזלת יד המקובל בזמננו הוא שימוש נכון ומדוייק במלים האלו, כי היד אוזלת ולא עושה, ומה נפ"מ שבמקום אחד בשירה מתפרש אחרת. ראה גם בספרו של ר' שמואל ארקיוולטי מפאדובה "ערוגת הבושם" על כללי הדקדוק והשירה העברית. הכותב בהקדמתו: "על זאת ישתומם כל חסיד בראותו כי אזלת יד הלשון המקודשת ואפס עצור בדרכיה דרכי נועם, כבני יהודה שהקפידו על לשונם ונתקיימה תורתם בידם".
• אין לו שחר פירושו אין לו התחלה, ולכן מתאים גם לשקר. ואם בישעיה מתפרש אין בו תועלת אין זה סותר, והשתמשו בו כל רבותינו, וראה למשל באברבנאל משמיע ישועה מבשר טוב השלישי אין לו שחר בכתובים, ובע"כ מתפרש אין לו התחלה. ב"י חו"מ תיג' אין בו שחר כפי טבע לשון. ש"ך יו"ד פו' טו' אין לו שחר והחוש והשכל מכחישו.
• איש הרוח, נביא, והמקובל בימינו הוא שגוי. אבל עי' רד"ק יחזקאל א יב איש הרצון. והפירוש השני איש שעושה רוח נמצא כבר ביעב"ץ שאלת יעב"ץ ח"ב פג' איש הרוח נתן העזתי.
• איש של צורה, הפירוש הדור פנים שגוי. אבל רש"י תענית טו. מפרש בעל קומה שיישמעו דבריו, ובמהרש"א שם פי' אדם של צורה במילי דעלמא.
• אנשי מעשה, הכוונה דוקא לגדולי הדור? עי' תשובות הגאונים ב' אנשי מעשה שמכניסים אורחים ומהנים ת"ח מנכסיהן.
• ארחי פרחי, לשון פחיתות, נמצא כבר בחת"ס קובץ תשובות סי' ס' אבנ"ז אה"ע קל' ועוד.
• בתורה בואו חשבון מתפרש איך שמתפרש, אבל מתאים גם לומר בואו ונעשה חשבון, האם זה שגוי?
• בא על שכרו במובן של קיבל שכר נמצא כבר במראה יחזקאל לעיוכ"פ (היה בימי החת"ס).
• החרה החזיק אחריו, סילוף מהפסוק וכו' אין כאן שום סילוף רק אותה משמעות בשינוי סדר, וכבר המאירי משתמש ב'סילוף' זה במגן אבות ענין כ'.
• קול ברמה הכוונה קול רם כמ"ש הרשב"א ח"א שפו' חו"י קכה' מהרשד"ם יו"ד קפד'.

עוד על ביטויים:

המחבר כותב "ישב על המדוכה, על כלי כתישה". אבל ביבמות טז. לא מדובר על כלי כתישה אלא בדיוק כפי המובן בימינו, שהתחבט בנושא. "על מדוכה זו" הכוונה בהשאלה על דבר (נושא) העומד לחיבוט וכתישה.

סוגה בשושנים פירושו מלופפת בשושנים לפי הרמב"ם כלים טז ה, והמשמעות של הליפוף בכל מקום לפי ענינו.

אין מזל לישראל, כותב שהפירוש הנפוץ שישראל נופלים ונכשלים, ואין זה שום פירוש נפוץ, כי מימי לא ראיתי בר דעת שמשתמש בו. וכן כתב כי בן טובים מקובל לפרש שהתנהגותו מביישת את משפחתו, לא שמעתי מימי שזה כלול בביטוי בן טובים. וכן בעל בעמיו מקובל לפרש מבוסס כלכלית? אין אלו פירושים אלא קונוטציות.
וגם בענין העיקרי, של פירושי המלים, אי אפשר להסתמך רק על ספר השרשים להרד"ק ומלבי"ם, ולא לבדוק כלל מקורות אחרים רבים ושונים. כך למשל:

• אבטיח, הנקרא בפינו אבטיח הוא "שגוי", אבל הרמב"ם כלאים א' ח' כותב אבטיח 'אלבטיח' וזה אבטיח שלנו, וכן פוסק הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה.
• איזוב כתב שהוא עשב נמוך ולא טחב, אבל זו טעות, כמ"ש איזובי הקיר מו"ק כה. וכנראה הוא עשב הרגיל לגדול מן הקירות ודומה לטחב.
• אזור, אזור הוא חבל, וזה חבל ארץ, וכן הרלב"ג איוב ט ח כותב "הולכין באיזור גלגל המזלות"
• אחוז, כבר משתמש בלשון זו ר' יאשיהו פינטו חותנו של מהרח"ו בשו"ת נבחר מכסף חו"מ קיב'.
• איגוף תנועת מלקחים הוא נגזר מהמושג אגף, והמאירי נדרים נה: ונו: גורס "איגוף" הכוונה הצד הפנימי.
• אשמאי, כתב שהפירוש מרושע הוא שגוי, אבל רש"י קדושין לב. כתב אשם רשע ועם הארץ.
• בד בבד, הכוונה אמנם לשני דברים נפרדים, אך כלול בזה שממילא עושה שני דברים במקביל כי הם דברים שא"א ביחד, וכן משתמש בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נט'
• במפגיע, שימוש ישן, ראה עבודת הגרשוני (מתלמידי הב"ח) סי' סז' העתירו עלי במפגיע.
• בשכבר הימים, שימוש ישן, מהרשד"ם אה"ע פד' , מהרש"ך ח"ב נה', שו"מ א' ג' עז'.
• דשדש, כתב מקיא ולא שאינו מתקדם, אבל ברש"י ישעיהו יד יט' ע"פ יונתן וכן ברד"ק ישעיהו יט יד שמתבוסס בקיאו והיינו הך.
• הזדקרות, במקום אחד פירושו לקפוץ, אבל בהזדקרות הגדי בסוכה ועירובין הכוונה להרים ראשו.
• החווה, הדגים כיצד מתבצעת קידה הלכתית, לא דוקא, וכל סימון נקרא מחוי במחוג עי' ברכות מג' ועוד רבים.
• החלטה, הנצחת מצב וכו' "מקור הטעות", הרלב"ג איוב ה כו משתמש בהחליט ועוד רבים מקדמוננו והאחרונים במקומות אין מספר.
• הפגינו, פרש"י ר"ה יט: צעקו בשווקים וברחובות, והוא כמובן בזמננו.
• הפשלה, גם קיפול ולא רק תליה, כך בתוספתא סוכה א ט הפשיל ר' אליעזר את רגליו והלך לו.
• הצהרה פירושו לעשות שמן? איפה נשמע כהטייה הזו? ואילו במובן שבימינו מצאנוהו בשו"ת מהריט"ץ סי' קנח'
• חספוס, רשב"ם שמות יד מפרש מפוזר ככפור, ואולי הכוונה לא חלק, מכילתא דרשב"י מחוספס, מלמד שהוא מחוספס ככפור,
• חמור חמורותייים, נמצא כבר בשו"ת חיד"א סי' ה'.
• חסיד שוטה, פרומקייט הוא "טעות", אבל הרמב"ם בפיה"מ סוטה ג ג כותב חסיד שוטה אמרו שהוא הגזמה בזהירות דקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם.
• חסר לב דוקא כסיל, ואכזר הוא "שגוי". אבל אבן עזרא משלי יז יח מפרש חסר לב אוהב לעשות פשע ומצה, ובסנהדרין קג. על כרם איש חסר לב זה מנשה
• חשמל לפי הפשט אינו מראה, אלא המראה היה כעין חשמל, דהיינו שחשמל הוא כמו ברק ואש טבעי וכן מפרש המצו"ד יחזקאל א כז הזך והנקי שבאש והוא ראה כעין חשמל.
• מגורים אינו לשון קבע, אבל ברמב"ם פיה"מ ב"מ ו ח וכן בפיה"מ ב"ב א ו מפרש מגורים על דירת קבע ועוד הרבה.
• איש אשכולות, שתורתו מושלמת, ו"שגוי": במקצועות רבים, אבל בסוטה מז: אשכולות איש שהכל בו.
• גולה, מפרש דוקא גליל. אבל אין שום מקור שדוקא גליל, ובויק"ר יח' א' גולת הזהב זו גולגולת עי' חזו"א כלים טו' ח'. וגם השימוש בהשאלה לשיא האירוע הוא מתאים ונכון.

הנה הראית לדעת שבאת להשמיץ את הציונים ונמצאת משמיץ את כל קדמוננו, וכל זה מהומה על לא דבר, דקדוקי עניות ודברים של מה בכך.

ועוד רבים בין בתרי הרשימות האלו דברים המביאים לידי גיחוך, ענין כללי הוא השמות הלועזיים, שאתה עושה מפירוש מלה ביוונית "נכון" ו"שגוי" כאילו הצורה שהובאה המלה הלועזית במדרש או בספר הערוך היא דוקא הנכונה, והצורה שמדברים היוונים או גויים אחרים היא שגויה. והרי זה חסר טעם, כי גם המלים בלועזית משתנות לפי הענין, והאם באת גם לתקן את הלועזית של זמננו לפי הלועזית של ימי הגמ'? ועל הרבה כאלו גם לא צויין הסימן @ המורה על ענין זה, וכי לא מגוחך לעשות מחלוקת של נכון ושגוי בין שתי וריאציות של המילה היוונית אגרונום? והבדלים כאלו יש לאלפים ורבבות, מה זה שייך ללשון הקודש? ומה הקשר בין אסתמה של המדרש שהוא שם תכשיט למחלת אסטמה של ימינו? זה בדיוק כמו להגיד כי לקרוא לילד "מוטי" זה שגוי, שכן "מוטי" פירושו מוט שלי.

או שנטפל להיגוי "אהה" שפירושו הסכמה, בניגוד ל"אהה" של צער, ימחל לי כבודו, שאלו מעשי נערות וילדות הם. ו"אהה" משמש לצער גם בימינו, אין נתפסים יותר מדי לסלנג, ושאר דקדוקי ילדות.

בענין השם "אגדה" עושה שתי שיטות, ולדעתו ה"נכון" הוא: מוסתר במלים פשוטות או מוזרות, וה"שגוי" הוא דמיוני ובלתי אפשרי. ושתי הפירושים האלו הבל ורעות רוח, כי אין למלה אגדה אלא פירוש אחד: מה שאנשים ובני אדם מגידים ומספרים, יש לנו אגדות חכמינו, שהם דברי חכמה שסיפרו חכמינו, ויש אגדות זקני העמים, שחלקם סיפורים היסטוריים וחלקם לא היו ולא נבראו. אבל האם ישנו כלל שאגדה כתובה בלשון מוזרה או מסתירה משהו? או שישנו כלל אצל העמים שאגדה בהכרח אינה נכונה? ואין האגדה אלא כינוי לדבר שמגידים אותו ומספרים אותו מדור לדור, ולא ראינוהו בעינינו.

• אוושה שגוי: רחש קל, כן פרש"י חולין מה: קול כאילו רוח יוצא ממנה, וגם הלא אינה בלה"ק אלא בארמי ומה התלונה.
• אולר, מספרים. לא נכון, כי הרע"ב כותב כעין מספרים של מתכת, וכן בשו"ת בנימין זאב קנט' "כמו מספרים", וכנראה הוא יותר קטן ממספריים, כי הוא כלי מיוחד בכדי לחתוך קולמוס, ולכן מתאים מאד לאולר שבזמננו שהוא מספריים קטנות.
• אזמל, החליט שהוא דוקא כתער או להחלקה. אבל בכלים כו' ט' מוזכר אזמל שחותכין בו עור של מנעלים, וכן באזמל מלים שבת קל: ומקורו בתרגום יהושע ה ב עשה לך חרבות צורים אזמלין חריפים. ובשו"ע יו"ד ח' "דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל", וענינו דבר חד וקטן.
• אחוזה, הנכון: שטח אדמה השייך מהותית לאדם. והשגוי משק חקלאי וכו', איני יודע מהות זו למה, והיינו הך.
• אימוץ, חיזוק ותמיכה או צירוף ילד זר כבן חורג, אין כאן שום סתירה, ומותר לייחד מילה נכונה לשימוש רווח. וכן לענין אילוף שהוא לימוד, ומיוחד ללימוד בעלי חיים. וה"ה אפוד, כל בגד עליון נקרא אפוד וכן אפודה אין בזה כלל ברור.
• נחל איתן, לא בהכרח זרם קבוע, עי' בערל"נ נדה ח' דמוכח שאיתן היינו קבוע וזורם תמיד, וכן מסתבר מאד שאם איתן פירושו זורם, ממילא בעי' שיהיה טבעו כך. ועכ"פ בכלל חוזקו שהוא איתן תמיד וחזק.
• אלונקה, לנשיאת נכבדים, ממציא ב' פירושים בצורת האלונקה, מנפ"מ איך בדיוק נושאים,מנין שהשם הולך דוקא לנשיאת נכבדים, משום שבענין זה מוזכר במדרש? וגם אינו בלה"ק ומה יש לעסוק בזה. וכן אנדרלמוסיה לא בלה"ק, כך פולמוס, פמליה, קנקל, טכניקה, ומה עושות המלים האלו בספר על לה"ק?
• בוטה, אין הכוונה עוקץ ופוגע, אלא מפורש, ועי' מהרש"א דאין בוטה אלא בנדר נדרים כב.
• ביניים, בין שני מצבים, ולכן כל מצב זמני הוא בין שני מצבים ואין כאן שום שגיאה.
• בית אבות, האמנם יש שיבוש לקרוא לבית זקנים בית אבות? גאות הים, בפסוק מתפרש גובה הים, אבל גם גאות ושפל מתאים ונכון. משום שבגמרא דלפק הוא בעל ג' רגליים ומניחים עליו כוסות, אין הדבר מתאים לשולחן דומה עם עוד רגל?
• לבכור אין שום זכות קדימה, אין זה נכון והיה הדרך שהבכור קודם בכל דבר.
• בלעדי, שהוא כמו בלעדי, ובלעדי שהוא שם עצם אינם סתירה.
• גורלי נקבע ע"י גורל, לא נכון אין כזו מלה, וגורלי הכוונה קובע את הגורל לזמן רב.
• ההין דוקא הסכים ואמר הן? "לא יהין" נמצא הרבה בקדמוננו
• הזנחה מתוך מיאוס וסלידה? ללא הגבלת זמן? זנח פירושו עזב
• היה היה, מצוי כעת כיון שהיה כבר בעבר, יש מקור לפירוש זה? היה היה הכוונה היה פעם, ואין הכוונה דוקא לסיפור דמיוני דוקא.
• הכיר, זיהה כראוי, ושגוי "אישר סמכות", יש גם "יכיר" שהוא אישור ללא ידיעה, עי' בגמ', ובכלל אין סתירה בין הפירושים.
• הלוך ושוב, נחסר והולך וכו' מתפרש גם הולך ושב
• העדיף הוא גם בתורה פ"א לשון עודף, וגם לשון חז"ל חכם עדיף מנביא, וממילא עושה את פלוני עדיף
• הצגה, פירושה להראות
• הציץ ונפגע, האמנם "דוקא במראה הגבוה מיכלתו הרוחנית" הרי למלים אלו יש פירוש: הציץ, ונפגע.
• הצעה, החליט שזה דוקא דבר הקדמה, בסיס, יסודי, ואין הכוונה אלא מלשון להציע ולפרוש הדבר יהיה מה שיהיה.
• השחלה, הורדת חפץ ממקומו דרך פתח, קשקוש, כל העברה דרך פתח שצריך דקדוק נקראת השחלה
• השפעה הוא דבר שלא בהכרח מתקבל?
• חטיבה, לשון רוממות וחשיבות, אבל מתאים מטעם זה גם ליחידה צבאית
• חמק, במובן המודרני דוקא מהשגחה? לא אלא הסתתר
• חסיד הוא עברית מודרנית?
• חרחור הוא חימום, אך הוא גם לשון נחירה, כמו נחר אבבא בגמ'
• טביעה, לאו דוקא ע"י שקיעה
• טיב, מציין את הפירוש הנכון מלשון טבע, אבל טבע אינו בעברית לדעת המחבר?
• טלטול הוא הלוך ושוב ללא שינוי, טעות כי מטלטלין הוא כל טלטול
• יממה, החליט המחבר שזה יום ולא לילה, אבל בא לו זה מטעות, כי אונקלוס דיבר בארמית וכתב יממא בא', ואילו יממה בה' הוא לשון ריבוי של יום שלם.
• מזל "שליח ההשגחה מלאך", גם זה וגם מזלות הכוכבים כמוזכר בכל המקורות?
• עממי שם עצם כמו "גוי" בארמית, ובעברית תואר למי שהוא מן העם ועם הארץ, הרי שה"שגוי" הוא העברית, וה"נכון" הוא ארמית.
• פגז הוא אבן בליסטראות וא"כ הוא הוא ככדור תותח, ולא טיל קטן?
• צלב עמוד תליה, טעות, רק עמוד בצורת שתי וערב

עוד מביא ביטויים כמו "אימרה מפורסמת", או בדמי ימיו שיש פירוש "במיטב שנותיו", ומעולם לא פירש כך אדם. גהר, שגוי: הוציא מפיו הבל חם, באמת שגוי כי אין שום פירוש כזה. וגהר פירוש התכופף בכל מקום (וכן כותב למשל שטיינברג).

וכן מתרעם על ביטויים כמו דן ברותחים, חרג מהמסגרת, מוציא לאור, מושכים בעט, טבין ותקילין, חסידי אומות העולם, החליף פרה בחמור, הציל מפיו, העמדת פנים, הררים התלויים בשערה (בודה חילוק על תוצאה ודאית או לא ודאית, מה זה שייך לעצם הביטוי, ואולי נאמר שביטוי זה רק בהלכות שבת?) דרישת שלום, הוגה דעות, היכה גלים, הלך נפש מתפרש גם מהלך נפשי, חוץ לתחום. כל הביטויים האלו הם תמימים וישרים, ואין שום סבה להוציא עליהם קצף (גם ל"להוציא קצף" יש משמעות מילולית אחרת, ואין סוף להבלים, כי כאלו טיעונים אפשר לכתוב לאלפים ולרבבות על כל מלה וכל משפט שבעולם).

וקל וחומר לרשימה של "משמעות מורחבת שגויה" שאין כאן שום שגיאה אלא משמעות מורחבת כדרכו של עולם, ואין שום ראיה שהביטוי תקף רק במקומו ובזמנו שנאמר, דהיינו שאם נאמר "מכחול" על מקל דק המשמש למריחה שאין (כנראה) בראשו שיער, הרי שאם יש בראשו שיער הוא "משמעות מורחבת שגויה". (ריבה, כותב "אולי מערבית", ובמילון בן יהודה מציין המקור הערבי של המילה).

הפרק "משמעות שצומצמה ללא הצדקה", הוא חשוב ושימושי, אבל יש להוציא מן הכותרת שלו את ענין ההצדקה, כי חסר טעם לדבר כאן על הצדקה. אבל יש להדגיש כי יש ביטויים בלשון חכמים והמקרא שכוללים יותר ממה שאנו רגילים לכלול, כי נפ"מ בהרבה מקומות כיצד לפרש. ועליהם יש להוסיף הרבה. ולזה מתאים גם מלים בלועזית שיכולות לבלבל אותנו.

על הרשימה מלים שחודשו בעברית המדוברת, אתפלא מאד, כי הרי יש הרבה יותר מלים. וכבודו מתרעם על המלים שחדשו הקדמונים ועושה מהם שגוי וללא הצדקה וכו', ועל המלים שחדשו הציונים עובר בשתיקה, נא לעיין בפרסומי האקדמיה ללשון.

הפרק "הקשרים משונים", מלא כולו דברים משונים, ביקורת על שם העיתון מעריב וכדו' נראה ילדותי וחסר טעם, מלון הוא בית תענוגות דוקא? מצות חמץ אינו יבש רטוב בכלל. אבא פירושו אב שלי, לא נכון, אבא הוא אב בארמית.

מלים תנכיות בעלות צליל זר, פלא שאינו מביא מלים רבות בעלות הרבה צלילים, וטוב היה אם יקרא את הספר ברזילי מאת ר' אהרן מרקוס בהוצאת מוסד הרב קוק. מה שכותב שוניה בעל צליל רוסי הוא מצחיק מאד, ופחה אינו תורכי אלא פרסי, גם אפריון הוא כנעני, ראה מרקוס שם.

מלים שמקורן בארמית: הפקר מלשון אפיקורס, אבל במשניות הקדומות הבקר.

הרשימה של מלים ארמיות המופיעות בשפות אירופה מוזרה מאד שכן רובה מלים שאינם ארמיות אלא יוניות ורומיות.

ביטויים ללא מקור:

• כבד את ה' מהונך מגרונך, מביא רק מקור בארמית מהזוהר, אבל מוזכר כלשון זו ברש"י משלי ט והוא בשם מדרש.
• צדיק גוזר המקור מו"ק טז:
• "אין נביא בעירו" הובא באברבנאל הגדש"פ, ובמדרש שמואל אבות פ"ג מט"ו הביאו משם אמרו חז"ל, וכנר' מקורו בפי' ר"י יעבץ (החסיד רבי יוסף יעבץ, ולא היעב"ץ כפי שאתה כותב שזה ר' יעקב עמדין) שם שהביא זה משם חז"ל, גם החת"ס בשו"ת חח"מ סי' כב' כתב "אמרו חז"ל אין נביא בעירו". המאמר הזה לקוח מספר "ברית החדשה" (לוקס פרק ד).
• במלחמות הרמב"ן ב"ב קנה: שאלת חכם חצי תשובה, והוא ממבחר הפנינים בשער א'.

ועי' לר' צדוק הכהן בס' דובר צדק 49 כמשאחז"ל איזהו חכם המכיר את מקומו כו' וליתא בדברי חז"ל בשום מקום, ועי' פלא יועץ ערך דרושים שהרי אמרו כו' דבריו היוצאין מן הלב נכנסין ללב וכן בהסכמה לנעם אלימלך אחז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ור' שלמה קלוגר בהספדיו ע"ד שאחז"ל דברים היוצאים מן הלב כו' ואין זה בחכמינו בשום מקום רק פתגם ערבים בספר משלי ערב ומביאו ר' משה אבן עזרא, וכן המאמר הנודע "ויחכם מכל אדם אפילו מן השוטים" שמובא בספרים רבים בשם מדרש אינו נמצא בשום מקום, ועי' קובץ כנסת הגדולה ורשא תרנ' "השיחה הבטלה הזאת מרחפת בעולם רבות בשנים בשם איזה מדרש בדוי מלב".

כל ההערות האלו הן מעט מהרבה, כי ניכר שהמחבר ממעט לעיין בספרות מקצועית, ואינו בוחן מספיק אפשרויות.

מקור המאמר: הרב י. ענבל

http://akadamya.fav.co.il/

הודעהעל ידי **אוצר החכמה** » א' דצמבר 05, 2010 4:17 pm

זה שלא מצא כותב המאמר מקור לאין נביא בעירו ממקורות חז"ל הידועים לו אין זה אומר כמובן שמקורו באוון גליון

למדן · הודעהעל ידי **למדן** » א' דצמבר 05, 2010 4:18 pm

מה שהעלתי טענה שרבותינו הק' היו להם שני שפות שפה אחד לשון הק' נקי מכל תוספות ובלשון הק' דבר הקב"ה למשה רבינו ולעם ישראל בהר סיני ובלשון הק' ברא הקב"ה את העולם ע"כ נקרא לשון הקודש קודש ולא חול
ובלשון הק' השתמשו חז"ל אך ורק לצורכי קודש ולצרכי חולין דברו ארמית או עוד שפות עמים לפי הארץ שגרו בה
להשתמש בלשון הק' לצורך חול זה כמו להשתמש בכלי קודש לצרכי לחולין
ע"כ מה זה כ"כ משנה האם יש בעברית מילים שאינו בלשה"ק אדרבה הלוואי שכל העברית היה פרי טיפוחו של אותו רשע אז היה השפה מוקצה מחמת מיאוס ולצערנו מכיון שיש הרבה מילים בלשון הק' ע"כ יש לקליפה הטמאה אחיזה בקדושה ומזה הוא יונק כי ידוע שלקליפות אין להם זכות קיום רק אם יש להם אחיזה בקדושה וזה אחזתם[ דרך אגב מה שיש זכות קיום למדינה הארורה הזה רק בגלל שהם תומכים בתורה ובלומדי תורה אבל מכיון שהתמיכות לאט לאט נפסקים גם קיומתם יפסק אמן] אבל זה ברור שבלשון הק' לא דברו לצורך חול מה עשה אותו רשע לקח את לשון הק'
ועשה אותו שפת הרחוב ומעתה כל לשון הק' נהפך לשפת העם ואין לנו שפת הק' כמו שהיה וד"ל
מי שלא רוצה לדבר בשפת האידיש בגלל הגרמנים ימ"ש הננו לבשר כי הם שני שפות שונות יש מילים דומים כמו שאנגלית גם דומה לאידיש

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » א' דצמבר 05, 2010 4:26 pm

אגב הנושא בעניין לה"ק, רציתי להביא רעיון שהיה לי גבי הרכבות מילים בלה"ק ואשמח לשמוע דעת הציבור בנושא זה.
שמתי לב שרבים המלים בלה"ק של משמעות המורכבת מכמה משמעויות, ואף המילה מורכבת מאותם מילים. וכדלהלן.
גזר. משמעות המילה היא חתיכת עניין כל שהוא והפרדתו מהדבר ממנו הוא נחתך. והרי כאן משמעות גזיזה והפרדה, ומזה מורכבת המילה גז- זר, והיינו גזז וזרה, גזז והפריד.
דחף. הדוחה את חבירו בדברים נקרא דוחה, אבל הדוחהו בידיו הרי הוא דח-חף, דוחהו תוך כדי שהוא חף בו.
מחק. המוחה עניין ומשמידו נקרא מוחה, המוחה עניין כתוב וחקוק נקרא מח-חק, שהרי הוא מוחה החקוק עלי ספר.
שוטר. המסתובב נקרא משוטט ושורש הלשון שט כעין שטו העם ולקטו, השומר נקרא נוטר ושורש הלשון טר [שהרי רק הם האותיות שנשארים תמיד שהרי יש נוטר ויש תיטור], והמסתובב ע"מ לשמור הרי הוא שט-טר, שוטר. ולכך בית השוטרים אינו נקרא משטרה אלא מטרה (ירמיהו לא) משום ששם שומרים ואין מסתובבים.
עוד דוגמאות רבות יש לי לדבר זה, עד כדי שכמעט בטוח אני שכבר עלה על דבר זה אי מי וקדמני בתגלית זו, ואשמח לדעת.
ודבר זה נראה לי נכון עד כדי הוכחה מחקרית שלה"ק היא יותר מקורית ומובנית משאר לשונות, שאני מכיר את השפה הגרמנית היהודית ובה אין כאלו מילים, ואף בזה אשמח לשמוע אם אי מי יש לו דוגמאות כעין אלו בשאר שפות העמים.

אפרקסתא דעניא

ממש מחכים, אליחי. תן לנו עוד דוגמאות יפות!

יצג · הודעהעל ידי **יצג** » א' דצמבר 05, 2010 6:22 pm

א. קשה לי לכתוב תחת הכותרת הנ"ל, ואולי לפחות לשם האיזון, תוכלו לשנות את השם ל"האיסור או המצוה לדבר בשפה העברית" (או לחילופין: לשים את המלה "איסור" במרכאות כפולות).
ב. לתועלת המעיינים, קטע מחתם סופר על התורה (לא שמתי לב אם מישהו כבר ציין אותו).

: חתם סופר פרשת נח.png (41.05 KiB) נצפה 17384 פעמים

אדג · הודעהעל ידי **אדג** » א' דצמבר 05, 2010 9:02 pm

מקודם דנו עד כמה דומה הגרמנית לאידיש, ובכן התשובה היא: עד כמה שדומה העברית שבפינו לשפת המשנה או התורה. מניסיון, אני בפפד"מ כיום.

אליהוא · הודעהעל ידי **אליהוא** » ב' דצמבר 06, 2010 12:19 am

ליצ"ג אתה יכול לשנות את הכותרת כרצונך כנ"ל.

כלבאשבוע · הודעהעל ידי **כלבאשבוע** » ב' דצמבר 06, 2010 5:29 am

להלן מאמר על הנושא שוה לקרוא. את המאמר כתב מרן הגר"ח צימרמן זצוק"ל תחת פסבדון.

המאמר היה תשובה לגאב"ד סאטמר זצ"ל.

את המאמר אני מביא מאתר הב"ב, אני מקווה שאין בזה בעיה...
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 2&pgnum=15

למדן · הודעהעל ידי **למדן** » ב' דצמבר 06, 2010 1:14 pm

יצג כתב:א. קשה לי לכתוב תחת הכותרת הנ"ל, ואולי לפחות לשם האיזון, תוכלו לשנות את השם ל"האיסור או המצוה לדבר בשפה העברית" (או לחילופין: לשים את המלה "איסור" במרכאות כפולות).
ב. לתועלת המעיינים, קטע מחתם סופר על התורה (לא שמתי לב אם מישהו כבר ציין אותו).
חתם סופר פרשת נח.png

מי שלא יודע מי המחבר ומטרתו נא לקרוא המאמרבמורשת החינוכית של הציונות הדתית, ההולכת בדרכו של הראי"ה קוק זצ"ל, ישנו מעשה-שהיה ידוע למדי: ביום שלפני פטירת אליעזר בן יהודה, ביום שישי כ"ו כסלו תרפ"ג, ביקר הלה בביתו של הראי"ה קוק – בזמן שלמד עם תלמידו הרב יצחק אריאלי – ושאל אותו כמה שאלות בענייני לשון; לקראת סיום השיחה, אמר לו הראי"ה קוק: "בן יהודה, אולי הגיע הזמן שתשוב [בתשובה]"? בן יהודה השיב: "אולי...".
בליל שבת שלאחר מכן נפטר כאמור בן יהודה. לפי המקובל במורשת החינוכית הנזכרת, "כשנודע דבר פטירתו לרב קוק, זלגו עיניו דמעות ואמר: 'אותו "אולי" שאמר בבוקר יום שישי, נחשב לו כהרהור תשובה, ולכן נפטר מן העולם בצדקות, ויהי רצון שייזכר רק כמחדש הלשון ולא על דבריו הרעים שעשה'. ומאז הקפיד הרב קוק שלא לדבר בו סרה, באומרו כי בדבריו היו נצנוצי תשובה" .
מסקנה זו, בווריאציה כזו או אחרת, רווחת כאמור במורשת החינוכית של הציונות הדתית, ומהווה כעין אסמכתא הן להתיחסות חיובית כלפי בן יהודה והן ל'אהבת ישראל' של הראי"ה קוק שמצא נקודה טובה אפילו באויב-יהדות כמו בן יהודה. מקור גרסה זו של הסיפור הוא בנו של הרב יצחק אריאלי (הוא כאמור העד למעשה), ד"ר נחום אריאלי, שתיאר את המעשה באריכות ובדרמטיות, במוסף מיוחד של 'הצפה' שיצא לאור לרגל חמישים שנה לפטירת הראי"ה . משם הועתקו הדברים, בקיצור-מה, לספרו הפופולרי של שמחה רז, 'מלאכים כבני אדם' :
"...הפתח נפתח, ואליעזר בן יהודה, נכנס וישב... בן יהודה התחיל לשאול את הרב [קוק] שאלות בלשון... משנשתתק זה השואל, לא האריך עוד הרב [קוק], רק אמר לו בזו הלשון: 'אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב?' והלה השיב: 'אולי'... חמש עשרה שעות לאחר הפגישה הזאת עם הרב [מת בן יהודה], ואבי פירש ואמר שתשובת ה'אולי' שהשיב בן יהודה להרב קוק, היא בבחינת הרהור תשובה, שהריהו כתשובה".

אולם למרבה המבוכה, מתברר שסיום הסיפור, בגרסה אותה מסר ד"ר נחום אריאלי, הוא פשוט היפך האמת. האמת נמצאת לפנינו, כתובה בכתב ידו של בעל העובדה הרב יצחק אריאלי, והרי הסיפור המלא, בלשונו המקורית :
"פעם נדחק בן יהודא ביום ששי בבוקר, כשלמד [הראי"ה קוק] עמי שעור חמשה דפים ליום (ואז לא נתן להכנס לשום בן אדם), ושאל [בן יהודה] איזה דברים הנוגע למילון שלו. פנה אליו הרב ואמר, בן יהודא, אולי כבר הגיע הזמן שיחשוב על תשובה! השיב לו: אולי (והיה אפשר לחשוב שאמנם היה לו איזה הרהור תשובה"
עד כאן הדבר מתאים למה שמסר ד"ר נחום אריאלי. אך שימו לב להמשך הדברים:
"...(והיה אפשר לחשוב שאמנם היה לו איזה הרהור תשובה – אבל לא כן היה כידוע). ובאותו ליל שבת נפטר [בן יהודה],[עם עט וכלי כתובה בידו] ובאו אליו ועמדו על הרב [קוק] שילך על ההלויה שלו, ולא נענה, ואמר: על ההלויה של זה לא אלך בשו"א [=בשום אופן]"!
אם כן, לא רק שהרב אריאלי מעולם לא אמר "שתשובת ה'אולי' שהשיב בן יהודה להרב קוק, היא בבחינת הרהור תשובה", אלא הוא אמר ההיפך הגמור – "לא כן היה, כידוע"! ולא רק שהראי"ה קוק לא החל בעקבות המאורע להתייחס בצורה חיובית לזכרו של בן יהודה , אלא הוא גם סירב בתקיפות ללכת ללוויה שלו, למרות לחצים שהופעלו עליו!
את כל זאת ד"ר נחום אריאלי לא רצה לספר, ובמקום זאת טווה מעשייה שהדיה מתגלגלים עד היום, ואולי תסלח לו על כך ההיסטוריה; אך את האמת, על האיש

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » ג' דצמבר 07, 2010 1:00 pm

למדן, חוץ מכך שתוכ"ד כבר הביא את הסיפור הזה לעיל, ולטענתו הוא גם כתב אותו, מה רצית לחדש?

למדן · הודעהעל ידי **למדן** » ג' דצמבר 07, 2010 3:24 pm

הכתבה הזו נמצא בפרום אחר שלא תואם לכותרת הראשי ע"כ הבאתי אותו לכאן ותו לא

דראל · הודעהעל ידי **דראל** » ג' דצמבר 07, 2010 5:38 pm

עדיין לא הסברת את העניין להבאת הסיפור.
אין עוררין על כך שהרב קוק לא השתתף בהלוויתו של בן יהודה, אבל הרב קוק עצמו דיבר בעברית, יצר מילים בעברית וכו'. שמחה רז מספר כי:
"המשורר והמספר אביגדור המאירי מספר: "בליל שבת אחד, סרתי לביתו של חיים נחמן ביאליק ואחד האורחים אמר כי מצא בשירו ביטוי שלא נראה בעיניו. 'ביטוי אשר כזה אין בשפה העברית!' טען האיש.
השיבו ביאליק: שמע ר' יהודי, מה שיש בשפה העברית, כלומר בכל הספרות העברית, המסורתית וגם החילונית, יש רק אחד היודע: הרב קוק" (מאכים כבני אדם, ירושלים 1993, עמ' 360)

אלא שלך ולשכמותך, כל סיפור מסוג זה לא יאשר את הדיבור בשפה העברית, אלא ירחיק את הרב קוק עוד יותר (אם אפשרי הדבר) מכם.
אם כן, מה לך ולהוכחה מהרב קוק?!

מנחם זאב צוקרמן

מנין לך שהרב קוק דיבר בעברית?
שמועה מעורפלת אני זוכר, שהתעקש שלא ידברו בתלמודי התורה בעברית, כדי שלא ירגילו לשונם בהברה ספרדית, דבר שישפיע על הברת התפילה.

למדן · הודעהעל ידי **למדן** » ד' דצמבר 08, 2010 12:32 pm

אתמול למדתי משניות דמאי פ"ה מ"ו לא יעשר מזה על זה אפי' מאותו הסוג אפי' מאותו המין בהשקפה ראשונה הי' נראה לי כפל לשון אותו הסוג אותו המין כשראיתי את פי' הר"ב הסוג כלומר מאותה "קופה " ומציין למס' כלים פ"טז מ"ג הסוגים הגדולים הבנתי עוד מילה בעברית

ידוע מאמר האדמור מסאטמאר ז"ל אין הערליכר יוד בעברית

בן פקועה · הודעהעל ידי **בן פקועה** » ד' דצמבר 08, 2010 12:38 pm

ידוע גם מאמר העולם: כשם שאין הערלכער איד בעברית, כך אין ירא שמים ביידיש.

אליחי · הודעהעל ידי **אליחי** » ד' דצמבר 08, 2010 6:51 pm

למדן כתב:ידוע מאמר האדמור מסאטמאר ז"ל אין הערליכר יוד בעברית

ובלה"ק יש ??? כשתדע איך לאומרו בלשון שנברא בו שמים וארץ, אף בעברית אמור כן

הירשזון · הודעהעל ידי **הירשזון** » ד' דצמבר 08, 2010 7:04 pm

יוסל'ה כתב:שמעתי בשם החזו"א שאמר שלא על זה צריך להיות המאבק.

החזון איש הנציח בספר מילות עבריות, כמו "חשמל" למשל.

אמרתי אחכמה

כשהיתה התעמולה "יהודי דבר עברית",
התבטא 'ביאליק':
נכון ש"יהודי דבר עברית",
אבל "אידיש רעדט זיך".

כך קראתי פעם, בראיון שהעניק רבי 'נתן קמניצקי' לעיתונאי אחד (באנגלית), אודות ספרו 'מייקינג אוף א גדול'. ועל שאלת העיתונאי, "למה כתב ספרו באנגלית, ולא בעברית", השיב הרב קמינצקי במאמרו הנ"ל של ביאליק, והוסיף שאצלו "אנגלית רעדט זיך".

זקן ששכח · הודעהעל ידי **זקן ששכח** » ה' דצמבר 09, 2010 12:04 am

אמרתי אחכמה כתב:כשהיתה התעמולה "יהודי דבר עברית",
התבטא 'ביאליק':
נכון ש"יהודי דבר עברית",
אבל "אידיש רעדט זיך".

כך קראתי פעם, בראיון שהעניק רבי 'נתן קמניצקי' לעיתונאי אחד (באנגלית), אודות ספרו 'מייקינג אוף א גדול'. ועל שאלת העיתונאי, "למה כתב ספרו באנגלית, ולא בעברית", השיב הרב קמינצקי במאמרו הנ"ל של ביאליק, והוסיף שאצלו "אנגלית רעדט זיך".

קשה להאמין שיהודי ירא שמים ישתמש במאמר של כופר ופורק עול לדוגמא ואב על הנהגה שנוהג בה.

לנושא האשכול יש לציין את דעת הרמב"ן בפרשת השבוע שעבר ויגש שלשון הקודש היתה הלשון המדוברת בארץ כנען.

למדן · הודעהעל ידי **למדן** » ג' דצמבר 14, 2010 3:48 pm

אוצר החכמה כתב:לנושא האשכול יש לציין את דעת הרמב"ן בפרשת השבוע שעבר ויגש שלשון הקודש היתה הלשון המדוברת בארץ כנען.

עיין ויואל משה מאמר לשון הק' דף תכ שם מביא את הרמב"ן עיי"ש

קיש קיש קריא

שמח תשמח כתב:מצאתי
טעותו של בן יהודה נעוצה, כאמור, בירושלמי. כך גם מעיד בן יהודה עצמו בעיתון 'הצבי' אשר נערך על ידו, שם מעלה העורך את 'ההליך' אשר הביאו 'לחדש' את המילה 'רִבָּה': "שנינו בירושלמי... תופיני רבה... והנה המפרשים מחלקים בפירוש המילה 'רבה'... אבל האמת, כי גרסת הספרים נכונה... צריך לקרוא רִבָּה ולא רַבָּה, משורש המילה ר.ב.ב, על משקל סִבָּה (ס.ב.ב) ופירושו על פי לשון עברית, דבר המטוגן בשמן או עשוי בצוקר, בדבש, למשל מיני פרי המבושלים בצוקר, רק שבלשון ערבית השם על משקל אחר, והוא מֻרַבַּבּ... נמצא כי זכינו למילה חדשה שהיא ישנה למיני המתיקה, למיני פרי מבושלים בצוקר, בדבש והיא 'רִבָּה'..."

טעות זו, של בן יהודה היוותה מקור ללעג נגדו, ואף סופרים, שלא הוטרדו מכך ששיבש את דברי חז"ל, כשי עגנון, הקניטו אותו בשל כך: "היה שם תלמיד חכם מתלוצץ על בעל המִלון שטעה בפירוש המלות וקרא למרקחת של פירות ריבה".

ומצאתי עוד: וע"ש באורך ותמצא רוב נחת.

יש את החקירה הידועה אם אומרים ריבה במלעיל או במלרע,
והתשובה שזה שמים עם הסוכר בעוגה (במלעיל) וזה שמים עם הסוכר בעוגה (במלרע).

גוראריה · הודעהעל ידי **גוראריה** » ג' אוגוסט 23, 2011 10:02 pm

בנוגע למאמר הארוך והיפה של הרב ענבל שהובא לעיל, רציתי להעיר רק שהוא כותב ש"ישב על המדוכה" אין פירושו ישב על כלי כתישה אלא כמו שמקובל לומר בזמננו, ישב על פתרון בעיה.
הוא כותב שזהו פירוש הגמ' ביבמות טז. דווקא זה לא נכון, כי רשי שם מסביר כפשוטו "על מדוכה זו ישב וכו' "שהראו את מדוכת האבן שעליה ישב הנביא כאשר פסק מה שפסק.

גוראריה · הודעהעל ידי **גוראריה** » ג' אוגוסט 23, 2011 10:05 pm

אליחי כתב:אגב הנושא בעניין לה"ק, רציתי להביא רעיון שהיה לי גבי הרכבות מילים בלה"ק ואשמח לשמוע דעת הציבור בנושא זה.
שמתי לב שרבים המלים בלה"ק של משמעות המורכבת מכמה משמעויות, ואף המילה מורכבת מאותם מילים. וכדלהלן.
גזר. משמעות המילה היא חתיכת עניין כל שהוא והפרדתו מהדבר ממנו הוא נחתך. והרי כאן משמעות גזיזה והפרדה, ומזה מורכבת המילה גז- זר, והיינו גזז וזרה, גזז והפריד.
דחף. הדוחה את חבירו בדברים נקרא דוחה, אבל הדוחהו בידיו הרי הוא דח-חף, דוחהו תוך כדי שהוא חף בו.
מחק. המוחה עניין ומשמידו נקרא מוחה, המוחה עניין כתוב וחקוק נקרא מח-חק, שהרי הוא מוחה החקוק עלי ספר.
שוטר. המסתובב נקרא משוטט ושורש הלשון שט כעין שטו העם ולקטו, השומר נקרא נוטר ושורש הלשון טר [שהרי רק הם האותיות שנשארים תמיד שהרי יש נוטר ויש תיטור], והמסתובב ע"מ לשמור הרי הוא שט-טר, שוטר. ולכך בית השוטרים אינו נקרא משטרה אלא מטרה (ירמיהו לא) משום ששם שומרים ואין מסתובבים.
עוד דוגמאות רבות יש לי לדבר זה, עד כדי שכמעט בטוח אני שכבר עלה על דבר זה אי מי וקדמני בתגלית זו, ואשמח לדעת.
ודבר זה נראה לי נכון עד כדי הוכחה מחקרית שלה"ק היא יותר מקורית ומובנית משאר לשונות, שאני מכיר את השפה הגרמנית היהודית ובה אין כאלו מילים, ואף בזה אשמח לשמוע אם אי מי יש לו דוגמאות כעין אלו בשאר שפות העמים.

בנוגע לשוטר: ידועים ד' המד"ר, מביאו הרמבן בבראשית, על הפסוק באיוב 'תשים משטרו בארץ' - שוטר.
שהכוונה למלאך הממונה והמפקח. כך שקשה לקבל את הנ"ל.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר