מי איכא ספיקא כלפי שמיא?

[בריסק]

אבות ה' משנה ו' - עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה.
ותמוה, מי איכא ספיקא כלפי שמיא?.

אשמח לקבל הפניות וכדומה.
יישר כוחכם למפרע.

קטע מתוך כתבי בריסק על פרשת בלק, ואין להעתיקו.

[אוצר החכמה]

אני לא הבנתי את זה כך. אלא שברור שהיה ביום השישי כמו שמפורש בתורה ויכל. אבל היה ברגע האחרון של יום הששי והוא בין השמשות לדידן שכן איננו יודעים מתי בדיוק היה בגלל ספק שיש לנו על בין השמשות.

מה שיש להקשות לפי זה הוא שאם כן יש רגע אחד מבין שמשות שהוא חול והגמרא אומרת ספק כולו מן היום. ויש ליישב שרגע זה אינו רגע כמימריה אלא כעין נקודת הגבול שאין לה אורך, וכעין ביאור הגרי"ז גבי חצות.

[צופר הנעמתי]

אני לא הבנתי את זה כך. אלא שברור שהיה ביום השישי כמו שמפורש בתורה ויכל. אבל היה ברגע האחרון של יום הששי והוא בין השמשות לדידן שכן איננו יודעים מתי בדיוק היה בגלל ספק שיש לנו על בין השמשות.

מה שיש להקשות לפי זה הוא שאם כן יש רגע אחד מבין שמשות שהוא חול והגמרא אומרת ספק כולו מן היום. ויש ליישב שרגע זה אינו רגע כמימריה אלא כעין נקודת הגבול שאין לה אורך, וכעין ביאור הגרי"ז גבי חצות.

גם בלי הקושיא מכולו מן היום לכאורה צריך להגיד כסוף דבריך, כי אל"כ מה הענין בזה שזה היה בזמן שלגבינו הוא בין השמשות? וצריך לומר כסוף דבריך שבין השמשות הכוונה ברגע האחרון בגבול בין היום ללילה, באופן שסוף הבריאה בסוף הגבול.

[בריסק]

הרב אוצה"ח מכבדינו.
ביה"ש הוא זמן בפני עצמו ואינו מן היום ולא מן הלילה, ורק בדין יש ספק אי חל עליו דין יום או לילה, ועיין בחידושי הגרע"א שכותב להדיא, שספק ביה"ש הוא ספיקא דדינא ע"ש.
ועיין מש"כ הב"ח סימן רס"א שהמסתפק על זמן ביה"ש בערב שבת אסור לו לעשות מלאכה אף על פי שהוא ספק ספיקא וכו' וכבר הקשו עליו דהא הכל ספק אחד, אם חשכה ונכנס השבת.
מכל זה מוכרח שביה"ש הוי ספק ספיקא בדין ובמציאות ודו"ק.
כל זה מתוך השיעור הנ"ל.

[אוצר החכמה]

תיארתי לעצמי שלרעיון הזה הדבר מוביל. אבל כאמור מצד הקושיה הזאת אין צורך בזה ועיין מש"כ בזה הראגאטשובער.

[אלי כהן]

מה שיש להקשות לפי זה הוא שאם כן יש רגע אחד מבין שמשות שהוא חול והגמרא אומרת ספק כולו מן היום. ויש ליישב שרגע זה אינו רגע כמימריה אלא כעין נקודת הגבול שאין לה אורך, וכעין ביאור הגרי"ז גבי חצות.

לדעתי קושייתך במקומה עומדת, ולא נוכל להימלט ממנה, איך שלא נהפוך אותה:

ראשית, כי גם אם תפרש שבין השמשות הוא רק נקודת זמן גבולית חסרת אורך, סו"ס בע"כ שהיא עדין משהו, ואיננה לא-כלום, כי אילו היא היתה לא-כלום, אז היה יוצא שהיא לא הייתה קיימת, וא"כ מה שייך לדבר על דבר שלא קיים בכלל - כלומר מה שייך לומר ש"עשרה דברים נבראו" באותה נקודת-זמן גבולית שאיננה קיימת בכלל. לסיכום, נקודת הזמן הגבולית הזאת היא משהו, והיא קיימת, גם אם היא חסרת אורך.

שנית, איך שלא תפרש את המילים "נבראו...בין השמשות", תצטרך להודות ששייך לומר שהקב"ה ברא בין השמשות, כדתנן להדיא: "נבראו...בין השמשות"; וזה אפילו אם תגיד שהמילים "בין השמשות" מתייחסות לאיזושהי נקודת זמן גבולית שקיימת, כי הרי בתכלס, אותה נקודת זמן גבולית - אשר כאמור קיימת גם אם היא חסרת אורך - נקראת בין השמשות. מצד שני, כתיב להדיא "יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", אלמא הקב"ה לא ברא כלום באף נקודת זמן השייכת ללילה, אלא כל הברואים - נבראו ביום. אלמא, בין השמשות - אשר בו נבראו עשרה דברים, איננו שייך ללילה - אלא כולו שייך ליום. וזו לכאורה קושיה עצומה על מ"ד שבין השמשות כולו - לילה - או ספק לילה.

[בריסק]

כמדומני שכבר העליתי כאן באיזה שהוא מקום שהקב"ה כן ברא גם בלילה יכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ועיין שם מפרש"י וכו' והדברים ידועים.
מסיבות שונות איני יכול ליטול חבל באשכול זה.
ועמכם הסליחה.

וז"ל הבית הלוי בראשית פרק ב פסוק ב' - ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. - איתא במדרש הביאו רש"י מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. באו לפרש לשון הכתוב דקאמר ויכל ביום השביעי והלא בששי נגמרה כל המלאכה, ועל זה אמר המדרש דבשבת באה מנוחה ובה נגמרה כל המלאכה. ולהבין הכוונה בזה אפשר לומר דבששה ימים הראשונים ברא בכל יום חדשות והמציא בו דבר חדש שלא היה מקודם, וזהו הנקרא שעשה בו מלאכה היינו שחידש בו דבר חדש שלא היה מקודם, וביום השבת לא עשה בו בריאה חדשה מה שלא היה מקודם רק אז התחילה בריאת העולם להיות נברא כסידורו כמו שהיה בו' ימים הראשונים. וזהו מה שקורא הפסוק שביתה כי בו שבת היינו שבוראו להעולם כפי מה שהיה מקודם בלא התחדשות, ומ"מ הוא בריאה דידוע דבכל רגע השי"ת ממציא כל הנמצאים ממש יש מאין ורגע הראשונה אינו סיבה להנמצאים להרגע שלאחריה רק הוא כמו התחלת הבריאה וכמו שסידרו בברכות יוצר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה אורים גדולים כל"ח, דבכל רגע הוא ממציאו להעולם יש מאין ונמצא דגם עתה הוא בוראו כמו בששה ימים הראשונים, רק החילוק הוא דבששה ימים ברא בו דבר חדש מה שלא היה בו מקודם וזהו שקראו הפסוק בלשון עשה בהם מלאכה, ומאז והלאה בוראו בכל רגע על התמונה שהיה העולם ברגע הקודם כטבעו וכסידורו בלא שינוי, ומלאכה זו דהיינו בריאה בלא שינוי נקרא בלשון הפסוק שביתה יען כי האדם אינו מרגיש בו עשיית מלאכה וענין זה התחיל בשבת. ויצא מזה דשבת הוא לנו לאות וזכרון דגם עתה דלפי הנראה לעין לכאורה העולם כמנהגו נוהג מ"מ אינו עומד מעצמו כמו כל מלאכה של בו"ד דאחר שגמר האומן מלאכתו עומד הכלי בתמונתו מעצמו בלא האומן, רק השי"ת ממציא ומהוה אותו בכל עת ורגע. וזהו שסידרו בברכות יוצר בשבת ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו, דהיינו הנהגת כל העולם כולו בכל הפרטים שבו. ובמדרש תהלים אמרו על פסוק (תהלים קיט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, דהדיבור שאמר הקב"ה יהי רקיע הוא עומד ומהוה להרקיע כו' יעו"ש

ועיין רא"ם ושאר מפרשי רש"י בענין זה ולדעת כמה מהם אכן ברא בשבת את המנוחה וכאמור כבר העליתי כמדומני באיזה שהוא מקום את הדברים בקצרה בשמו של הגרי"ז ז"ל.
---
ניתן להמשיך את הדיון ולדעתי הרב אוצה"ח כן צודק וגם הגרי"ז מעלה סברא כזאת כעין חצות ובאתי רק להעיר על מה שכת"ר כתב שלא יתכן שברא בלילה וזה אינו נכון וכנ"ל בדברי רש"י וברא"ם הגרי"ז הבית הלוי וכו'.

[צופר הנעמתי]

מה שיש להקשות לפי זה הוא שאם כן יש רגע אחד מבין שמשות שהוא חול והגמרא אומרת ספק כולו מן היום. ויש ליישב שרגע זה אינו רגע כמימריה אלא כעין נקודת הגבול שאין לה אורך, וכעין ביאור הגרי"ז גבי חצות.

לדעתי קושייתך במקומה עומדת, ולא תוכל להימלט ממנה, איך שלא תהפוך אותה:

ראשית, כי גם אם תפרש שבין השמשות הוא רק נקודת זמן גבולית חסרת אורך, סוס בע"כ שהיא עדין משהו, ואיננה לא-כלום, כי אילו היא היתה לא-כלום, אז היה וצא שהיא לא הייתה קיימת, וא"כ מה שייך לדבר על דבר שלא קיים בכלל, ומה שייך לומר ש"עשרה דברים נבראו" באותה נקודת-זמן גבולית שאיננה קיימת בכלל. לסיכום, נקודת הזמן הגבולית הזאת היא משהו, והיא קיימת, גם אם היא חסרת אורך.

שנית, איך שלא תפרש את המילים "נבראו...בין השמשות", תצטרך להודות ששייך לומר שהקב"ה ברא בין השמשות, כדתנן להדיא: "נבראו...בין השמשות", וזה אפילו אם תגיד שהמילים "בין השמשות" מתייחסות לאיזושהי נקודת זמן גבולית (קיימת), שהרי בתכלס, אותה נקודת זמן גבולית (אשר כאמור קיימת גם אם היא חסרת אורך) - נקראת בין השמשות. מצד שני, כתיב להדיא "יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", אלמא הקב"ה לא ברא כלום באף נקודת זמן השייכת ללילה, אלא כל הברואים - נבראו ביום. אלמא, בין השמשות - אשר בו נבראו עשרה דברים - איננו שייך ללילה - אלא כולו שייך ליום. וזו לכאורה קושיה עצומה על מ"ד שבין השמשות כולו - לילה - או ספק לילה.

כוונת הרב אוצה"ח שהבריאה הסתיימה עם סוף היום באופן שהבריאה בשלמותה היתה רק בשבת, ובדומה לדברים המקובלים בשם הגרי"ז ששאלוהו איך מכת בכורות היתה בחצות הרי חצות אינו רגע מסוים אלא הגבול בין החצי הראשון לחצי השני, וענה שגם מיתה אינה לוקחת זמן אלא היא הגבול בין חיים למוות וא"כ חיו עד חצות אח"כ מתו.

[אלי כהן]

באתי רק להעיר על מה שכת"ר כתב שלא יתכן שברא בלילה וזה אינו נכון.

לכו"ע (גם לדעת בית הלוי), רק בששת הימים הראשונים (לפני שנכנסה השבת) הקב"ה "המציא בו דבר חדש שלא היה מקודם...שעשה בו מלאכה היינו שחידש בו דבר חדש שלא היה מקודם".
ולענ"ד פשיטא שאותם עשרה דברים שנבראו בין השמשות הם בגדר "דבר חדש שלא היה מקודם", כי אם תאמר שאינו דבר חדש, א"כ מאי למימרה...

[אלי כהן]

הבריאה בשלמותה היתה רק בשבת.

אבל היא נבראה רק ביום, כדכתיב להדיא "יום הששי ויכולו". מצד שני, חלקה נברא גם בבין השמשות. אלמא, בין השמשות כולו שייך רק ליום.

עניין גבול-חצות אינו שייך לכאן, כי גם מי שסובר שחצות הוא הגבול בין היום ללילה (ושרגע המיתה הוא הגבול בין חיים למוות), אינו יכול להכחיש את מה שכתבתי בשורה הקודמת.

[בריסק]

ר' אלי כהן הנה לך דברי הרא"ם.

רש"י בראשית פרק ב פסוק ב. - ויכל אלהים ביום השביעי - רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:

וכתב על כך הרא"ם. – (בראשית פרק ב פסוק ב') בזה"ל: - [ויכל אלהים ביום השביעי] ונראה כאילו כלה בו ביום. - בבראשית רבה (בראשית רבה י, ט). ואם כן יהיה פירוש "ויכל אלהים ביום השביעי" לפי הנראה, לא לפי האמת, כי ראשית השביעי אינו שביעי, כמו שראשית הקו אינו קו. כי אילו היה ראשית השביעי שביעי, היה בשביעי מעשה, ומפני שאינו לפי האמת, הוכרחו הזקנים בימי תלמי לכתוב: 'ביום הששי' במקום ביום השביעי, כדאיתא בפרק קמא דמגילה (מגילה ט א):

דבר אחר: מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. ויהיה פירושו: ויכל מן המנוחה שאחר גמר מעשה בראשית. דהשתא אפילו אם תימצי לומר "ביום השביעי" שביעי ממש, אכתי לא קשיא, דמנוחה דאחר גמר מעשה בראשית אף על פי שהיא מכלל המלאכות, שהרי העולם היה חסר ממנה ונגמרה, כמו שהיה חסר משאר מלאכות מעשה בראשית ונגמרו כל אחת ביומה, מכל מקום מאחר שכלן יגיעה וזאת מנוחה, אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה. ולכן אומרו: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" אינו אלא דרך העברה, דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי, כתיב: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו" אלמא בשביעי עסק במלאכה, וכתיב: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו" אלמא לא עסק בשום מלאכה. עכ"ל הרא"ם.

[אלי כהן]

ראשית השביעי אינו שביעי, כמו שראשית הקו אינו קו. כי אילו היה ראשית השביעי שביעי, היה בשביעי מעשה...שאינו לפי האמת.

אם כן, לפי הפירוש הראשון של הרא"ם, לא "היה בשביעי מעשה" (כלשונו להדיא), וה"ט משום - ש"ראשית השביעי אינו שביעי" (כלשונו להדיא) - אלא הוא שישי. לסיכום, הרא"ם מסכים (בפירושו הראשון) - ש"בין השמשות" אשר בו נבראו עשרה דברים - אינו חלק מהיום השביעי.

דבר אחר: מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה...מכל מקום...מנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה. ולכן..."וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו" אלמא לא עסק בשום מלאכה. עכ"ל הרא"ם.

אם כן, גם לפי הפירוש השני של הרא"ם, ביום השביעי היתה רק מנוחה - אשר "אינה מלאכה גמורה" (כלשונו להדיא), והרי זה ודאי לא שייך להיאמר על בריאת אותם "עשרה דברים" שנעשתה ב"בין השמשות" (כדתנן הכי להדיא): אטו קאתית לדמויינהו למנוחה, "דאינה מלאכה גמורה" (כלשונו להדיא)? אתמהה...

[צופר הנעמתי]

הבריאה בשלמותה היתה רק בשבת.

אבל היא נבראה רק ביום, כדכתיב להדיא "יום הששי ויכולו". מצד שני, חלקה נברא גם בבין השמשות. אלמא, בין השמשות כולו שייך רק ליום.

עניין גבול-חצות אינו שייך לכאן, כי גם מי שסובר שחצות הוא הגבול בין היום ללילה (ושרגע המיתה הוא הגבול בין חיים למוות), אינו יכול להכחיש את מה שכתבתי בשורה הקודמת.

פעולת הבריאה היתה רק ביום ועד סופו ממש, וא"כ מעשה בראשית בשלמותו היה קיים רק מתחילת השבת ואילך.

[אלי כהן]

.
פעולת הבריאה היתה רק ביום ועד סופו ממש

אם כן גם אתה מסכים כי - "סופו ממש" - שייך רק ליום, ומכאן - שכלום לא "נברא" בלילה (אלא הכל רק "היה קיים בשלמותו" בלילה). מצד שני, עשרה דברים "נבראו" בבין השמשות. אז הבה נחבר ועוד אחד, ונגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שבין השמשות אינו חלק מהלילה, וזו קושיה עצומה על מ"ד שבין השמשות הוא חלק מהלילה או ספק לילה.

.וא"כ מעשה בראשית בשלמותו היה קיים רק מתחילת השבת ואילך.

זה מוסכם על כולם, כולל על אדם כמוני אשר חושב - כי כלום לא "נברא" בלילה (אלא רק "היה קיים בשלמותו" בלילה) - וכי לכן הקושיה המקורית (כפי שהבהרתי אותה לעיל) שרירה וקיימת.
לישנא אחרינא: אם מעיינים בתוכן הקושיה כפי שהבהרתי אותה לעיל, מגלים שאין סתירה בין מה שכתבת (אשר כמובן מוסכם עלי) לבין מה שנטען בקושיה הנ"ל, ע"ש.

[בריסק]

ראשית השביעי אינו שביעי, כמו שראשית הקו אינו קו. כי אילו היה ראשית השביעי שביעי, היה בשביעי מעשה...שאינו לפי האמת.

אם כן, לפי הפירוש הראשון של הרא"ם, לא "היה בשביעי מעשה" (כלשונו להדיא), וה"ט משום - ש"ראשית השביעי אינו שביעי" (כלשונו להדיא) - אלא הוא שישי. לסיכום, הרא"ם מסכים (בפירושו הראשון) - ש"בין השמשות" אשר בו נבראו עשרה דברים - אינו חלק מהיום השביעי.

דבר אחר: מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה...מכל מקום...מנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה. ולכן..."וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו" אלמא לא עסק בשום מלאכה. עכ"ל הרא"ם.

אם כן, גם לפי הפירוש השני של הרא"ם, ביום השביעי היתה רק מנוחה - אשר "אינה מלאכה גמורה" (כלשונו להדיא), והרי זה ודאי לא שייך להיאמר על בריאת אותם "עשרה דברים" שנעשתה ב"בין השמשות" (כדתנן הכי להדיא): אטו קאתית לדמויינהו למנוחה, "דאינה מלאכה גמורה" (כלשונו להדיא)? אתמהה...

בסה"כ ביקשתי לתת לך מראה מקום שאין הדברים פשוטים כל כך, בפשט הכתוב וישבות ביום השביעי, והדברים ארוכים מאוד בכתבים של בריסק ועוד חזון למועד בעז"ה.
לעצם שאלתך שאלת טוב!
שבוע טוב.

[בריסק]

הרב אוצה"ח מכבדינו.
ביה"ש הוא זמן בפני עצמו ואינו מן היום ולא מן הלילה, ורק בדין יש ספק אי חל עליו דין יום או לילה, ועיין בחידושי הגרע"א שכותב להדיא, שספק ביה"ש הוא ספיקא דדינא ע"ש.
ועיין מש"כ הב"ח סימן רס"א שהמסתפק על זמן ביה"ש בערב שבת אסור לו לעשות מלאכה אף על פי שהוא ספק ספיקא וכו' וכבר הקשו עליו דהא הכל ספק אחד, אם חשכה ונכנס השבת.
מכל זה מוכרח שביה"ש הוי ספק ספיקא בדין ובמציאות ודו"ק.
כל זה מתוך השיעור הנ"ל.

לדעתי זה תירוץ על פניו נראה טוב מאוד גם לשאלתך אם כי שמסקנת הגרי"ז ז"ל לא כן.
אך מכאן תוכל לתרץ גם על שאלתך ששאלת דוק היטב.
--
בדרך הלצה אסביר לכבודו בצבעים.
ישנו קווים אדומים שזה אומר עצור ישנו קו ירוק שזה אומר עבור וישנו כתום ראה בכל רמזור אדום כתום ירוק. מה דינו של כתום האם כתום הוא ירוק או בגדר אדום או משהו באמצע או משהו חדש. הוא הדין לגבי ביה"ש.
דוק היטב בדרך הלצה כמובן -:)

[אלי כהן]

בסה"כ ביקשתי לתת לך מראה מקום שאין הדברים פשוטים כל כך, בפשט הכתוב וישבות ביום השביעי.

למה לא פשוטים כל כך? לדעתי הם מאד פשוטים: הפשט של "וישבות" הוא, שהקב"ה "הפסיק לברוא".
לדעת הרא"ם, הואיל ובשביעי הקב"ה שבת - כלומר הפסיק לברוא - אז יוצא שבשביעי לא הייתה בריאה של כלום. לכן הרא"ם אומר, שפעולת "הפסקה" מלעשות דברים - איננה מלאכה גמורה - כלומר היא אינה פעולה של בריאה, ולכן גם פעולת ההפסקה לברוא - אינה נחשבת פעולה של בריאה, וזו א"כ כוונתו כשכתב שההפסקה מלברוא "איננה מלאכה גמורה" (כלומר היא אמנם פעולה אבל היא לא פעולה של בריאה).

[החושב]

אבות ה' משנה ו' - עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה.
ותמוה, מי איכא ספיקא כלפי שמיא?.

אשמח לקבל הפניות וכדומה.
יישר כוחכם למפרע.

קטע מתוך כתבי בריסק על פרשת בלק, ואין להעתיקו.

עלה לי אשכול זה כאשר חיפשתי אם יש מישהו שאומר שבין השמשות הוא ספק אמתי. כלומר אינו ספק מחמת חוסר ידיעה, אלא כדין מקדש אחת משתי נשים. שעל כל אחת יש דין ספק מקודשת, אבל אין שום חסרון בידיעה, ולא שייך גם שיתברר.

למרות שהדבר נשמע מוזר היו לי כמה מקורות שלכאורה יכולים לשמש כראיה לצד זה.

א. רש"י (שבת לד: ד"ה ספק. וכן הבינו התוס' שם בדעתו) כתב שיתכן לדון שבין השמשות אחת הוא כולו יום, ובין השמשות שני הוא כולו לילה.
ולכאורה הם דברים שאין להם שחר.
אך אם נאמר שהוא ספק אמתי - הכל מיושב.

ב. רבי יוסי סובר שבין השמשות הוא כהרף עין. ותמוה לכאורה להסביר שלחכמים היה ספק דווקא לגבי פרק זמן קצר זה. כלומר, שהיה ברור שעד סוף שלושת רבעי מיל אחרי השקיעה זה ללא ספק יום, ובדיוק אז מתחילים להסתפק על פרק זמן של חלקיקי שנייה אם זה יום או לילה, ואחרי חלקיק זה כבר ברור לחכמים שזה לילה.
אבל אם זה ספק אמתי, אז לא קשה כלום.

ג. המשנה באבות שהובאה כאן.

מקורות נוספים:

אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, בין השמשות [המתחיל בעמוד קכב טור 2]
בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ושלשה צדדי ספק הם: ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, ספק יש בו משניהם, מן היום ומן הלילה. ובכל משהו מבין השמשות יש להסתפק שמא משהו זה כולו מן היום או כולו מן הלילה או חציו יום וחציו לילה. ויש מן הראשונים שכתבו שהספק שמא מן היום ומן הלילה פירושו שיש בו משניהם, מן היום ומן הלילה, מעורבים יחד. [ריטב"א יומא מז ב בבין הביניים. וסברא זו כתבו בס' צפנת פענח שבת פ"ה ה"ד ובס' תבואות הארץ לר"י שווארץ ח"א. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף שנג (רפב) שנגד ספק יום יש ב' ספיקות שמא לילה ושמא משניהם. ]

דף על הדף שבת דף לה עמוד ב
בספר מגילת ספר (ע' רי"ב בהג"ה) כתב להסתפק, האם הספק של בין השמשות הוא ספק מדינא בעצם רק לחכמים, אבל כלפי שמיא הוי כודאי זמן, או דילמא גם כלפי שמיא מתייחסים לזמן זה כספק מצד הדין [ולא שלא ידוע לשמים אם זה יום או לילה ח"ו], וכתב שם דבפשטות הספק הוא רק לחכמים מחמת חסרון ידיעה, אבל כלפי שמיא אינו ספק, ראיה לזה מהגמ' הנ"ל דהעושה מלאכה בב' בין השמשות ער"ש ומוצ"ש חייב חטאת ממ"נ, ואם היה זה דין של ספק גם כלפי שמיא. לא היו מחייבים חטאת ודו"ק.

אולם הביא שם דדעת הגר"א היא שבין השמשות הוא מושג דיני גם כלפי שמיא עיין שם ראייתו, וגם מסברא מוכח כן, דהא לגבי עלות השחר אין שום ספק שזה יום, ואילו לגבי השקיעה הסתפקו, ולכאורה מאי שנא, הרי אותו מהלך שקורה בשקיעה קורה בזריחה. אלא משמע שזה נמסר להם מהלכה למשה מסיני שבסוף היום יש מצב של ספק, ודו"ק. ע"כ.

[אליהו בן עמרם]

אני לא הבנתי את זה כך. אלא שברור שהיה ביום השישי כמו שמפורש בתורה ויכל. אבל היה ברגע האחרון של יום הששי והוא בין השמשות לדידן שכן איננו יודעים מתי בדיוק היה בגלל ספק שיש לנו על בין השמשות.

מה שיש להקשות לפי זה הוא שאם כן יש רגע אחד מבין שמשות שהוא חול והגמרא אומרת ספק כולו מן היום. ויש ליישב שרגע זה אינו רגע כמימריה אלא כעין נקודת הגבול שאין לה אורך, וכעין ביאור הגרי"ז גבי חצות.

לענ"ד, פתרון הענין נעוץ בדברי רבינו הרמב"ן בבראשית פרק ב' פס' ג', בבאורו המפורסם בענין ששת אלפים שנה כנגד ששת ימי בראשית, וז"ל שם בענין המושג "בין השמשות" לענין ששת ימי/אלפי בראשית:
"ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום" עכ"ל
כלומר המושג "בין השמשות" של ששת ימי בראשית (במודגש) איננו "ספק" כלפי אף אחד (וגם לא כלפינו), אלא וודאי שייך ליום הבא, ולא ליום הקודם.
וענין זה כמובן צריך עוד באור מעמיק, שהרי נאמר ביום השביעי - "וישבות ביום השביעי" "כי בו שבת", וא"כ כיצד נבאר "בריאת" עשרת הדברים המנויים במשנה אבות.

[אשר ברא]

בריאת הברואים הללו אינו אלא משום שבות - ולצורך גדול.

[ע' פירוש המשניות להרמב"ם שכל הדברים שנמנו כאן לא נבראו אז אלא או שבביה"ש שם בטבע שתקבל כח הנס העתידי או שהם בריאים אל טבעיים (צורה בלא חומר וכו')]