הודעהעל ידי דודי צח » ב' דצמבר 26, 2016 1:33 pm
הוספות:
מה שאוהבים העולם את שיחות מוסר יותר משערי חיים - כבר בגמרא הוזכר הענין, עיין סוטה מ' א' - ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו. חלש דעתיה. אמר ליה אמשל לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית, על מי קופצין לא על זה שמוכר מיני סידקית?
אות באות שייך לענייננו. ולא לחינם מוסרים אצל החסידים את האימרה כי יד החסידים העליונה, היום אוהבים דרושי מוסר ורעיונות קצרים, יותר מאיזה מהלך מחודש ומערכה שלימה בדין 'שלוחו של בעל הממון'. הווי אומר, יד החסידות והמחשבה - על העליונה. וזה לאו דוקא אות לשבח כאמור..
הגרש"י בורשטיין - שמעתי כי רש"י היה תלמיד חברון, ובמיר הקפידו מאוד שאורחים מן החוץ לא יכנסו לשיעורים, לפיכך היה רש"י מטה אוזן לשיעורו של הגרח"ש מחלונות חדר השיעורים, אך אחר השיעור נכנס לישא וליתן בענייני השיעור, ואמר אז הגר"ח - הבחור הזה שעומד מבחוץ מבין את השיעור יותר טוב מכולם שבפנים, ומאז הורשה להיכנס, עד שהחברונ'ר הלזה נתמנה להיות כותב את ספרי 'שערי חיים'..
מה שציינו כי הגרח"ש היה לפעמים מסיח דעתו בתפילתו, ומעיין בספרים. גם אנכי שמעתי זאת, שכך ראוהו בשטיבלאך בית ישראל, שיכול היה לעמוד עם פניו אחורה באמצע קדושה, תוך שהוא מתעמק במחשבת לימוד. אך אותו מספר אמר לי, כי מאז שהחל לומר שמועס'ן בישיבה, כפי שכבר הובא לעיל, בדרך פלא כל הנהגתו השתנתה מן הקצה אל הקצה, והיה מתפלל בשפתיים דולקות ובקול מתלהב, שלא כדרכו כל הימים. וראו עליו שבאמת הפך לאיש אחר.
מה שנזכר על שהיה דורש ג' פעמים ביום אותו דרשה, פעם להספד ופעם לכבודו של החתן. כך שמעתי גם אני, אם כי הדבר לפלא, איך דרשן יצירתי כזה, מתעצל לחדש בדרשתו משהו ייחודי על החתן הייחודי. כי במשפחתי שמעתי כי אכן דרש לכבודו של חתן מיוחד מתלמידיו דרשה, שרוב המסובים שמעוהו כמה שעות קודם לכן באיזה הספד. ולדידי הוא צריך עיון. בפרט על בעל כישרון כמותו.
בכל הנכתב לעיל, לא עמדו די על חוש הסדר שלו שהיה ג"כ לפלא ולזרות לפעמים. כגון שהיה אומר את שיעורו בדיוק רב לפי מספר דקות (איני זוכר אם 40 או 45 דקות - ומוסרים בשמו כי ההקשבה הנכונה היא עד 40 דקות, מאז כבר מרגיש בתלמידים שמציצים מדי פעם על השעון, וצריך להיות חכם ולדעת שהגיע הזמן להפסיק). כמו"כ סיפרו לי שהיה הרפתקאה מיוחדת לקרוא את מודעת השיעור כללי שלו, בו היה מציין הוא עצמו מראי מקומות לשיעור, תמיד 6 שורות, ובכל שורה 6 תיבות. ולפעמים הוצרך לעשות ראשי תיבות מקוריים כדי שיתאים לכלל שקבע לעצמו. יש בזה חן ותפארת, אבל ג"כ מן הדברים המעניינים שסיגל לעצמו.
הזכירו לעיל - שהגיב מאן דהו על אחד הוורטים שלו, "פשט הגמרא זה לא - אבל יפה". שמעתי ממי ששמע ממנו שיעור, שאמר מהלך מחודש, אך באמצע ההתלהבות של השומעים עצר את שטף הדיבור, ואמר: זה אמנם יפה, אבל זה לא אמת, וביאר הדברים. [ומשמיה דחתנו רבי נחום שמעתי, כי בט"ו הלשונות שאומרים בברכת שחרית: אמת ויציב ונכון.... הרי 'יפה' הוא הכי רחוק מ'אמת'... (האחרון שבשורה). "סאיז שיין אבער נישט אמת". וכשהרצו זאת לפני תלמידו המובהק ר' צבי, אמר שלא שמע זאת מעולם מרבו ר' נחום, זה אכן יפה אבל לאו דוקא אמת..]