ידועה קושית הראשונים בפסחים דף ז, ב למה מברכין 'להדליק' נר חנוכה, הרי נר חנוכה ישנו בשליחות כדמצינו גבי אכסנאי, ולפי הכלל הנקוט בידנו, מצוה שישנה בשליחות, מברכין 'על הדלקת' (וה"ט דכיון דאיתא בשליחות חזינן דאין המצוה המעשה אלא התוצאה וק"ל). והראשונים תירצו תירוצים שונים ויסודם (בתוספת ביאור שלי) דכיון דאכסנאי משתתף בפרוטה הרי שיש לו איזה זיקה לנר ובעינן לכם וכו' וכו' וכיון שכך שוב אין מברכין 'על', (יעוין ברמב"ן ובעיקר בר"ן).
אבל רבינו דוד בחידושיו שם סלל לו דרך משלו וז"ל אחרי הצעת הקושיא:
"....וי"ל שמצות נ"ח ודאי אינה ע"י שליח, שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חבירו ודאי לא עשה כלום, ואינו ראוי לברך כלל אלא כמי שהניח תפילין ונתעטף בציצית בשביל חבירו, אבל אחר שהכין בעה"ב בביתו השמנים והפתילות, יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויוצא ידי ברכה, שהברכה על עיקר ההדלקה היא, ר"ל התקנת השמן והפתילות, שהדלקה בשמן ופתילות של חבירו אינה כלום ומעתה כשזה מדליק ומברך להוציא לזה שהוא שומע הוא עושה שאף בתפילין וציצית כך הוא הדין שיעשה הוא המצוה וחבירו יברך לו להוציאו ידי ברכה...".
מלבד החידוש ההלכתי הנשגב שאצור כאן (חיוב הכנת הפתילות לבד ולא ע"י שליח!), הרי יש כאן גדר חדש ומחודש לגמרי במצות נר חנוכה שאין לו זכר (לקוצר ידיעתי) לא בחז"ל ולא בקדמונים. עיקר המצוה היא התקנת השמן והפתילות. וחידוש זה לא מגיע מאיזה בית מדרש עלום שם אלא כאמור מתלמיד הרמב"ן!
והדבר אומר דרשוני!
יתכן שהתלמיד הולך בשיטת רבו שדימה ענין חנוכה למנורה, וס"ל דכשם שבמנורה עיקר המצוה היא הטבה כדמצינו שאינה כשירה בזר, משא"כ הדלקה הכשירה בזר (וידוע שלא נזכר בתורה בשום מקום חיוב הדלקה אלא רק הטבה וההדלקה נזכרת כתוצאה בלבד ואכמ"ל). ועדין החידוש מופלא מאד ונפלא ביחידותו.
