איש_ספר כתב:הרב ברזילי יש הרבה מה להאריך בדברים, אבל לא בכוחי ולא בכשרוני למצותם. רק אעיר דבר אחד ואידך זיל גמור:
אכן אין שום קשר לוגי בין נשתנו הטבעים; סמכות תנאים; פשוטו של מקרא; פשוטה של משנה; עד מהותם של אגדות רבב"ח. אבל יש תכונה אחת - מלבד ירא"ש כמובן - שכאשר היא קיימת במידה מספקת, תוצאות הדין ראויות (והם אכן יכולות להיות מגוונות) וכאשר אינה קיימת, התוצאות ידועות וכמעט מוכתבות מראש בכל נושא מהנושאים הנזכרים, והיא: מידת הקדושה וההערצה שאנו נושאים לדברי רבותינו ולמעלתם, תחושה שיוצרת הזדהות הכי עמוקה והכי פנימית עם כל אות מדבריהם הקדושים. ויובהר, אני כותב את הדברים רק ביחס להערתך, ולא ח"ו כביקורת על מחבר הספר הגנ"י.
ושפרה עלי להביא דברי הרב קלמן במאמרו הנזכר כאן:כדאי לדעת ולהבין, כי המטרה בדורותינו איננה רק ליישב את תמיהות החוקרים, והמענה לקושיותיהם ול'פירכותיהם' איננו ניצחון והכרעה במערכה. וזאת משום שעיקר הארס שלהם מונח בגישה ובהתייחסות היסודית. כאילו "כל אנפין שווים", כאילו ההתייחסות למוסרי התורה צריכה להיות זהירה, ביקורתית ואף חשדנית, ובטח שלא מעריצה...
כדי שאדם יתמסר ללימוד תורה, לקיום מצוות ולעבודת ה', תוך מאמץ אינטנסיבי ומפרך, בדרך המסורתית המדייקת בכל פרט והנזהרת מכל טעות, תוך ענווה והקשבה לדברי רבותינו, תוך הקפדה על דקדוק ההלכה ועמל של תיקון המידות, יחד עם התמסרות וויתור על תענוגות החיים מתוך אהבת נותן התורה יתברך ודבקות במידותיו, – עליו לפתח בקרבו הערצה לקודש, לנשגב, לתורתנו הקד', לגדולי התורה וחכמיה.
אני מסכים לכל הנ"ל. עם זאת, טעות נפוצה אצל ההולכים בדרך הנמנעת מעיסוק בשאלות מעין אלה, היא הזיהוי של יראת שמים ויחס קדושה והערצה לרבותינו עם עמדות ספציפיות בשאלות המדוברות, וממילא יחס חשדני (ו\או לימוד זכות בנוסח לא כתב אלא לנבוכים) כלפי כל מי שאינו הולך באותה הדרך. פרשת באר היטב שאינך חושב כך, ובפרט אינך חושד את הרב המחבר בכגון דא, אולם דומני שצורת המחשבה הזו היא העומדת בשרש מאמר הביקורת של הרב קלמן, למשל. שירוש הטעות הזו (שהשלכותיה הן הרבה הרבה מעבר לשאלות הנקודתיות) לכשעצמו, הוא סיבה מספקת לקיומו של ספר המרכז דעות של רבים ושלמים שאין כל חולק על גדולתם וסמכותם, שלאו דווקא מזדהה עם גדול"י שהזכרת ותלמידיהם. זאת, כמובן, מעבר לתרומתו המשמעותית למי שמעונין בעצם הדיונים.