'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' - נידונים מענינים

[נוטר הכרמים]

מתוך גליון 'פרי חיים' (גל' שלג)

בימים אלו בשיעור של תלמידי ארחות תורה, הזכיר רבינו את הקושיא שמטרידה אותו הרבה שנים, אהה דאמרי' בריש אלו מציאות משמי' דרבי יצחק דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, א"כ מי שיש בכיסו כמה פרוטות, האיך יכול להתפלל שמונה עשרה, הרי הוא טרוד כל הזמן למשמש בכיסו. וסיפר רבינו ששאל את זה לאחד מהגבירים הגדולים, והתפלא אותו נגיד וכי בשביל כמה שקלים הוא כבר טרוד עד שאינו יכול להתפלל, ואמר לו רבינו ואם יש לו דולרים בכיס אתה כבר מבין שזה מפריע לו...
ובסוגיא זו הובא לפני רבינו מה שהק' הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א לפי מה שיסד רבי יצחק אלחנן דיאוש של האשה לא מהני לממון הבעל, א"כ מ"ט אמרינן התם דהמוצא מעות בלי סימן יכול ליקחם לעצמו, ולא חשיב יאוש שלא מדעת, משום דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, וממילא בודאי כבר נודע לבעלים, למה לא נחוש אולי כסף זה שמצא, נפל מיד אשה נשואה, וזה שייך לבעל, והבעל עדיין אינו יודע שנאבדו, והדר הוי לי' יאוש שלא מדעת.
ומתחילה רצה רבינו לומר דסמכינן על רוב, דרוב מעות שנופלים הם מיד הבעלים עצמם. דבאמת כל דינא דרבי יצחק לכאו' הוא רק מחמת רוב, ואין לנו ודאי שמשמש, אלא דרוב אנשים ממשמשים, ועל סמך זה יכול לזכות בהם, אך לאחר זמן אמר דפשטות הסוגיא לא משמע כן.
ואמר ליישב באופן אחר דבדרך כלל כסף שבעל נותן לאשתו זה פחות או יותר כמה שהיא צריכה כדי לקנות בשוק וכדו', וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת, ובמעשה של רבי יצחק אלחנן היה סכום גדול שלא ניתן בידה כדי להוציא, ובזה ס"ל דכל זמן שלא נודע לבעל, לא מהני היאוש שלה]

[נוטר הכרמים]

בקשר לשאלה הראשונה נראה לומר בפשיטות דבתפילה אדם עומד במקום אחד בלי שום שינוי של הליכה וכיו"ב, ואין לו סיבה לחשוש לשלום המעות, ופוק חזי.
ועי' שו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן פא), וז"ל,

שאלה מהו לצאת בכיס של מעות ע"ש עם חשיכה: תשובה התם אמרינן (ב"מ כ"א:) אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והו"ל דומיא דתפלין. מיהו יש לחלק דבתפלין אמרינן (יומא ח') אסור להסיח דעתו מהם, וכעין זה נמצא בכתיבות מהר"י די בוטון ז"ל.

ומבואר שהכריע להלכה שאין זה בדרגה של אי היסח הדעת.

[נוטר הכרמים]

ובקשר לשאלה השניה, בנוגע לעצם פסקו של הג"ר יצחק אלחנן בנותן טעם להעתיק כאן מספר מעשה איש (חלק ז'):

אחד מניצולי השואה, גלמוד ובודד, היה שבור ורצוץ מהקורות אותו ועלה מיואש לארץ ישראל. כאשר הגיע לארץ, נכנס אל מרן החזון איש ז"ל לקבל ממנו דברי חיזוק, יען כי הרגיש שאיבד כל חשקו ומרצו לעבודת ה'.
הושיבו החזו"א וסיפר לו מעשה שהיה באשה אחת שהיתה סוחרת, ובעלה לא התעסק בזה. פעם אחת לקחה כסף רב ונסעה לעיר אחרת כדי לקנות בו סחורה, ונאבד שם כל כספה. היא הלכה להרב דמתא וביקשה ממנו שיכריז כי מי שמצא סכום פלוני שיחזירו להרב. הגיע אדם אחד ואמר אני מצאתיה, אבל אם ע"פ דין הוא שלי איני רוצה להשיבו, (כי היה איש אביון והיו לו בני בית להשיאם וכו'), והיות ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (כמבואר במסכת בבא מציעא דף כ"א ע"ב), א"כ היה יאוש וזה שלי. שלחו את השאלה להגאון ר' יצחק אלחנן זצ"ל, אב"ד קובנא, והשיב שעפ"י דין חייב להחזיר, כי אין הממון של האשה, אלא של בעלה, כי מה שקנתה אשה קנה בעלה, והוא לא ידע כלל מהאבידה, וא"כ היאוש שלה לאו כלום הוא, כי אינה הבעלים, ולגבי בעלה הוה יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש.
גם בדינך, המשיך מרן החזו"א ואמר ליהודי ניצול השואה, וכי יש בידך כלל להתייאש, הרי אין אתה כלל בעלים על עצמך, אנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא והוא הבעלים עלינו, הוא שלחנו לכאן והציב עבורנו את התנאים בהם נחיה, אם טובים יותר או פחות, כי הוא יודע מה טוב עבורנו, וא"כ אין מועיל כלל היאוש שלך, ואין לו ערך כלל, כי רק הבעלים בלבדם יכולים להתייאש!.
הדברים עשו רושם עז על היהודי, ועד היום הזה הוא מחוזק מכח דבריו של החזו"א ז"ל (מהגר"צ גרינהויז שליט"א מפי הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א).

ובנוגע לסברות הגראי"ל שליט"א, הנה מה שנקט מתחילה ד"באמת כל דינא דרבי יצחק לכאו' הוא רק מחמת רוב, ואין לנו ודאי שמשמש, אלא דרוב אנשים ממשמשים, ועל סמך זה יכול לזכות בהם", הנה הגרע"א בכמה מקומות בפרק אלו מציאות האריך דסברת אדם עשוי למשמש הוי ודאי ממש, וכן ריהטת לשון רש"י דודאי ידע ומתיאש.

ומה שנקט 'וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת', צ"ב טובא אטו מתייאש מן הכסף, אף אי נימא שאינו סבור שהמעות עצמם ישובו אליו, מ"מ נתנם לאשתו למטרה מוגדרת ולא סתם לאיבוד, וסמוך ובטוח הוא שלא ילכו המעות לריק, אלא תקבל האשה את תמורתם, ומי הויא יאוש כה"ג.

[לייבעדיג יענקל]

ייש"כ על הדברים הנאים.
כקושיית הגר"י זילברשטין הוקשה לי מכבר, וכמו"כ אפשר לשאול מדוע לא נחשוש שנפל מקטן, או מאפוטרופוס דיתמי, ויותר מזה ק"ל לפמ"ש הט"ז (חו"מ רס"ב ס"ו) דאם היו לו בכיס הרבה דינרין ונאבד אחד מהן בכגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות, וא"כ ניחוש תמיד לציור כזה, ונפל בבירא דינא דמצא מעות מפוזרין (וכמדומה אני שכבר העיר כן בספר אמרי יעקב להגרי"מ שטרן).

[אוצר החכמה]

ומה שנקט 'וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת', צ"ב טובא אטו מתייאש מן הכסף, אף אי נימא שאינו סבור שהמעות עצמם ישובו אליו, מ"מ נתנם לאשתו למטרה מוגדרת ולא סתם לאיבוד, וסמוך ובטוח הוא שלא ילכו המעות לריק, אלא תקבל האשה את תמורתם, ומי הויא יאוש כה"ג.

זה אכן פלא גדול.

אבל לא הבנתי מה רע לו בסברת הרוב. השאלה היא לא אם רוב ממשמשים אלא אם רוב הממון הנופל הוא מאנשים או מנשים, כלומר אחר שאמרנו שהנופל מאנשים מותר ומנשים אסור, א"כ כיוון שהרוב נופל מאנשים לכן מותר וכמו בעיר שרובה גויים שיש סברא שנפל מגוי. (יש גם עניין של ייאוש כי גוי ימצא אבל זה עוד דבר כמבואר שם)

[יתר10]

לגבי הט"ז כמדו' העיר גם בפתחי חשן, ורצ"ל שאין הכונה שצריך לחוש לזה אלא שאם נודע לו שכך היה צריך להחזיר וצ"ע

[טוב לי]

השאלה היותר פשוטה בנדון זה של ר' יצחק דאדם עשוי וכו' דפוק חזי וכי בימינו אדם יודע במדויק כמה מעות (כסף קטן) נמצאים בכיסו, ואם ישוב ויוציא הכסף מכיסו וכי יבחין אם חסר שקל או שנים? ואם כן נעקר דינו של ר' יצחק מעיקרא ועל מה נסמוך במציאת כסף קטן.

וזכורני שבמעשה איש מובא (הספר אינו לפני כרגע) שכבר נשאל החזו"א על כך והשיב שאחר תקנת חכמים שמעות אין חייב להכריז, אין לנו ענין בטעם התקנה שהיא אכן משום שאדם עשוי למשמש, אלא לא פלוג רבנן וכן הדין אף במקום שודאי לא משמש, והוא כעין הפקר בי"ד. (ובעבר הקשיתי על זה מהסוגיות להלן ראה סלע שנפל וכו' דלפי"ז אמאי חייב להחזיר כלל, ואיני מצוי בסוגיא בעת הזאת). ועכ"פ לפי"ז אפשר ליישב כל הנ"ל (באשה ובקטן) בשופי.
ואגב, מובא שם שהחזון איש הוסיף לבאר עפ"ז את התרגום (או הזוהר) שמתרגם "ואלה המשפטים - ואילין מילי דגלגוליא", והיינו דאדם שהיה חייב לחבירו ממון ולא החזירו הקב"ה מגלגל שישיב לו ממון בעל כרחו. וביאר החזו"א דזה שייך רק בנדון דידן דמדינא המעות שייכים עדיין לבעלים דהא לא התייאש והתורה העבירתם לרשות המוצא לתקן את חובו. [כתבתי הדברים מתוך הזכרון ואבקש מחילתכם על חוסר הדיוק]

עתה הבחנתי שלעיל כבר עלתה קושיא זו באופן דומה.

[אוצר החכמה]

ומה שנקט 'וכסף זה שנותן בידה כבר מעיקרא אייאושי מייאש, ואינו חושב שיחזור אליו, והוי שפיר יאוש מדעת', צ"ב טובא אטו מתייאש מן הכסף, אף אי נימא שאינו סבור שהמעות עצמם ישובו אליו, מ"מ נתנם לאשתו למטרה מוגדרת ולא סתם לאיבוד, וסמוך ובטוח הוא שלא ילכו המעות לריק, אלא תקבל האשה את תמורתם, ומי הויא יאוש כה"ג.

זה אכן פלא גדול.

אבל לא הבנתי מה רע לו בסברת הרוב. השאלה היא לא אם רוב ממשמשים אלא אם רוב הממון הנופל הוא מאנשים או מנשים, כלומר אחר שאמרנו שהנופל מאנשים מותר ומנשים אסור, א"כ כיוון שהרוב נופל מאנשים לכן מותר וכמו בעיר שרובה גויים שיש סברא שנפל מגוי. (יש גם עניין של ייאוש כי גוי ימצא אבל זה עוד דבר כמבואר שם)

קיבלתי מייל מח"א החפץ בעילום שמו וז"ל

ברי לי שהמעתיק לא דייק בשמועתו והגראי"ל התכוון לדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שיש לה זכות וכמעט בעלות גמורה על סכומים קטנים ולא על סכומים גדולים, כמבואר בכמה מקומות בשו"ע כמו בהלכות צדקה.

והדברים מסתברים.

[חכם באשי]

והיו שאסרו את החזקת המעות בכיס מטעם אחר, עי' במאמר 'איסור החזקת מעות בשעת התפילה', דאצ'ה 69.

[קומי_אורי]

וי"א להיפך, שהמעות מביאות אדם לידי שמחה ולידי ריכוז, כמו שכתב מהרי"ל שהיה רבינו תם מניח לפניו ערימה של מטבעות זהב בשעת לימודו. ואולי זה רק במי שעשיר, אבל העני המעות מזכירות לו את הגמ"ח ואת האובר דראפט.

[משה גרוס]

והיו שאסרו את החזקת המעות בכיס מטעם אחר, עי' במאמר 'איסור החזקת מעות בשעת התפילה', דאצ'ה 69.

נשמח אם מישהו יעלה את המאמר לפה.

[יתר10]

.

[אמסטרדם]

השאלה היותר פשוטה בנדון זה של ר' יצחק דאדם עשוי וכו' דפוק חזי וכי בימינו אדם יודע במדויק כמה מעות (כסף קטן) נמצאים בכיסו, ואם ישוב ויוציא הכסף מכיסו וכי יבחין אם חסר שקל או שנים? ואם כן נעקר דינו של ר' יצחק מעיקרא ועל מה נסמוך במציאת כסף קטן.

וזכורני שבמעשה איש מובא (הספר אינו לפני כרגע) שכבר נשאל החזו"א על כך והשיב שאחר תקנת חכמים שמעות אין חייב להכריז, אין לנו ענין בטעם התקנה שהיא אכן משום שאדם עשוי למשמש, אלא לא פלוג רבנן וכן הדין אף במקום שודאי לא משמש, והוא כעין הפקר בי"ד. (ובעבר הקשיתי על זה מהסוגיות להלן ראה סלע שנפל וכו' דלפי"ז אמאי חייב להחזיר כלל, ואיני מצוי בסוגיא בעת הזאת). ועכ"פ לפי"ז אפשר ליישב כל הנ"ל (באשה ובקטן) בשופי.
ואגב, מובא שם שהחזון איש הוסיף לבאר עפ"ז את התרגום (או הזוהר) שמתרגם "ואלה המשפטים - ואילין מילי דגלגוליא", והיינו דאדם שהיה חייב לחבירו ממון ולא החזירו הקב"ה מגלגל שישיב לו ממון בעל כרחו. וביאר החזו"א דזה שייך רק בנדון דידן דמדינא המעות שייכים עדיין לבעלים דהא לא התייאש והתורה העבירתם לרשות המוצא לתקן את חובו. [כתבתי הדברים מתוך הזכרון ואבקש מחילתכם על חוסר הדיוק]

עתה הבחנתי שלעיל כבר עלתה קושיא זו באופן דומה.

מצאתי רשום אצלי:
מתוך קונטרס דברי שיח על חזו"א עמ' מחשב 11 : הגראיל"ש [בשם החזו"א]: גם בזמנינו נשאר דינא דגמרא שהמוצא מעות הרי
אלו שלו לאלתר ואע"פ שאין אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ובפרט בכסף קטן. הגרשיח"ק: אני שמעתי שאמר שאפילו
שבזמנינו לא ממשמשים בכל זאת זה הפקר בית דין ומותר לקחת אחרי שחכמים התירו את הדבר, כך רשום אצלי ששאל הג"ר דב
לנדו וכך ענה לו. ע"כ.
ובב"ק אי' דיש נפקותא מהך דר' יצחק [דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה] גם לענין השבת גזילה ולכאו' אם טעמו דחזו"א הוא
משום הפקר בי"ד צ"ע אם גם לענין זה אמרינן כן.
[ועצם יסוד החזו"א צריך בירור.]

[עושה חדשות]

חיי אריה.jpg (63.66 KiB) נצפה 3556 פעמים

[פולסברג]

בקשר לשאלה הראשונה נראה לומר בפשיטות דבתפילה אדם עומד במקום אחד בלי שום שינוי של הליכה וכיו"ב, ואין לו סיבה לחשוש לשלום המעות, ופוק חזי.
ועי' שו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן פא), וז"ל,

שאלה מהו לצאת בכיס של מעות ע"ש עם חשיכה: תשובה התם אמרינן (ב"מ כ"א:) אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והו"ל דומיא דתפלין. מיהו יש לחלק דבתפלין אמרינן (יומא ח') אסור להסיח דעתו מהם, וכעין זה נמצא בכתיבות מהר"י די בוטון ז"ל.

ומבואר שהכריע להלכה שאין זה בדרגה של אי היסח הדעת.

א''כ מאי משני הגמ' שאדם עשוי למשמש, מאן לימא לימא דאינו נמצא במצב כי האי ולא משמש.

[עושה חדשות]

מה הדין באופן שהמאבד מביא עדים שראו שלא משמש בכיסו משעת הנפילה עד אחרי שהמוצא הגביה את הכסף.

[גרשיים]

בגמ' (ב"מ כו:) "ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן"
ופירש"י: "נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו".

[עושה חדשות]

קיבלתי מייל מח"א החפץ בעילום שמו וז"ל
ברי לי שהמעתיק לא דייק בשמועתו והגראי"ל התכוון לדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שיש לה זכות וכמעט בעלות גמורה על סכומים קטנים ולא על סכומים גדולים, כמבואר בכמה מקומות בשו"ע כמו בהלכות צדקה.

והדברים מסתברים.

הדין של נו"נ בתוך הבית מאפשר לה להקנות וליתן צדקה וכד', אבל אם נאבד ממנה כסף אין שום טעם שהיאוש שלה יקבע, היאוש איננו עשיית חלות שאפשר לומר שיש לה רשות ע"ז, (וגם למה שהבעל ירשה), אלא מצב מסויים שבו התורה מתירה את החפץ, ופשיטא דאין הדבר תלוי אלא בבעלים.