אוצר החכמה כתב:(שהיא, לדעתו, תמונת הראי של יום שמחה שאין ההודאה חלק מהותי ממנו).
אולי ההצמדות למילה ההודאה גורמת ליצירת ההקבלה המוזרה הזו בין הרעיון שלך לבין דברי החת"ס אבל זה ממש לא מובן.
מי מעלה בדעתו שאבל על חורבן בית המקדש אינו דבר שעיקרו בין האדם לבוראו ובתור שכזה ראוי שיתוקן ע"י חז"ל ?
ובכלל איני מבין מה אתם שניכם רוצים. חז"ל קבעו יום שמחה הלכתי (מניעת הספד ותענית) ביום ההצלה מהצרה. ברור לכולנו
(ובפרט לך כי הרי זה מה שהתקשית) שכשחז"ל מתקנים משהו העניין הוא תורני. עד כאן הכל מוסכם להבנתי.
ההבנה הפשוטה היא שזהו. חז"ל מתקנים בגלל זה ויש יום שמחה בגלל זה וממילא עצמות היום היא הודאה לבורא. (מי ששמח כי חז"ל תיקנו יום שמחה מקיים בזה את כוונתם ורצון הבורא כמו השמח בסוכות על שבסוכות הושבתי את בני ישראל). אבל אין דין לומר הלל או על הניסים עצם השמחה היא המצווה.
אתה הוא זה שלא מצא חן בעיניו הרעיון ששמחה גרידא או אפילו מניעת אבל היא פעולה שראוי שתתוקן ע"י חז"ל על ההצלה ולכן היית צריך להוסיף חג עממי שאושר בדיעבד ע"י חז"ל.
אבל לפי זה מה מוכח מדברי החת"ס לפי הבנת וירטואלי? כדבריך או להיפך מדבריך?
בכל מקרה התשובה אינה קשורה לעניין, אע"פ שמי שבאה עליו צרה ואינו שב בתשובה מצויין לרעה בדברי הרמב"ם, דיני אבילות על מת למשל אינם הלכות תשובה. והרב וירטואלי לקח כאן הסבר מוסרי שיש בו אמנם מן האמת אבל הפך אותו על פניו.
מרוב הודעות קשה לראות את היער. הדיון הנוכחי החל בשאלה מדוע אותם המציינים יום לזכר מלחמת ששת הימים לא עושים כן לזכר מלחמת יוה"כ. על כך אמרתי שכדי לענות על שאלה זו די בכך שנזכור שמלחמת ששת הימים נתפסה בעיני כלל הציבור כישועה והצלה, הביאה לשמחה ספונטנית ומתפרצת ברוב ככל שדרות העם היהודי בארץ ובתפוצות, בשעה שבמלחמת יוה"כ התחושה הלאומית היתה אבל ודכדוך.
על כך העירו לעיל שתי הערות:
א. שמחת הציבור איננה רלבנטית כי עיקרם של ימי הזכרון הללו הוא הודאה על נסיו של מקום, ואם היה נס הצלה במלחמת יוה"כ יש לתקן יום הודאה.
ב. שמחת הציבור איננה רלבנטית כי חכמי בית המדרש הם שצריכים לדון אם אירוע מסויים ראוי שישמחו בו אם לאו.
לענין ראשון אמרתי (בין השאר) שלענ"ד יש כאן היפוך היוצרות. ימי הזכרון הללו הם במהותם ימי שמחה, שמתוך כך מביאה גם להודאה, ולא להפך. ממילא אין מקום לתקן יום כזה כאשר התשתית חסרה. כך נדמה לי שנלמד מימי מגילת תענית שכלל לא נתקנו בהם ניהוגי הודאה וכו' כנ"ל (והרב צופר הביא ראיה מרש"י להוכיח שימים אלה נוסדו
כדי להודות על הנס, ולענ"ד יש לדחות, כנ"ל). טענה זו, בעיקרה, איננה קשורה לשאלה מי הראשון שהחל לנהוג בימים אלה ואם היה זה בהוראת חכמים, ברצון חכמים, או בלי לשאול אותם. רק במאמר המוסגר אמרתי שיש מקום להסתפק אם המדובר היה בתקנת חכמים קדמונים, או במנהג שצמח מן העם ורק אחר כך קיבל אישור פורמלי בספרות ההלכה.
לענין שני אמרתי לעיל כי לענ"ד שמחה טבעית של הציבור היא תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) כדי לכונן יום שמחה.
---
כעת לשאלותיך - לפי הנ"ל ההצמדות למלה הודאה דווקא היא לב הענין. מה שרצה הרב וירטואלי להדגים מדברי החת"ס איננו מתיחס לספק שלי במאמר המוסגר, אלא לעצם התשובה לנקודה הראשונה. לאמור, שימי הזכרון לאירועי נצחון וכדומה הם במהותם ימי שמחה ולא ימי הודאה (וממילא לא שייך לתקנם כשאין שמחה). לכן, השאלה ההיסטורית איך התחיל הענין, או אם זה דבר שבין אדם לבוראו או לא, היא משנית כאן (ובכלל, אצל אדם דבוק בקב"ה, ובמידת מה אצל כל אדם מאמין, אין שום מאורע בחייו שאיננו בינו לבין בוראו, ובכלל זה כל החוויות האנושיות שלו כולל שמחה ועצב טבעיים). גם השאלה אם ראוי שיתוקן ע"י חז"ל אינה זהה עם השאלה אם אכן תוקן ע"י חז"ל.
מ"מ לעניננו אם אתה מסכים שבעקרון הימים עליהם מדברים כאן הן על ימי שמחה ולא ימי הודאה, וייתכן שחז"ל יתקנו יום שמחה לזכר נס (ואני לא חולק על זה בשום מובן) או יאשרו יום קיים כזה, נראה לי שתוכל להסכים עם עמדתי לעיל שלא שייך לתקן יום כזה כאשר הציבור עצבים. אבל, מדבריך נראה שאתה לא מקבל את עצם ההבחנה בין יום שמחה ליום הודאה, ולדעתך גם כשמתקנים יום שמחה עצמות היום היא הודאה. לדעתי כנ"ל יש כאן שני ענינים נפרדים לגמרי. אם חז"ל מתקנים יום משתה ושמחה (כמו פורים, נניח, אבל בלי מגילה ועל-הניסים) המכוון הוא שמחת הגוף גרידא. כמובן, מטבע הדברים מתעוררת אצל אדם מתוקן גם הודאה, אבל לא זו מטרת התקנה ומהותה (לו זו היתה המטרה, היה להם לומר להדיא שצריך להודות). זכר לדבר, מש"כ הפוסקים גבי ריבוי סעודות בחנוכה, שאינו יום שמחה ומשתה, שאם אומרים בהם זמירות ושבחות יש בסעודות מצוה, ומינה שבימי שמחה ומשתה המכוון הוא עצם השמחה והמשתה (מנגל בירה וצהלולים, למי שאוהב) גם אם אין בו שום סרך הודאה ושבחה.
אוצר החכמה כתב:גבי הויכוח השני, שתי הנוסחאות ("אי אפשר לגזור שמחה על ציבור עצב", "הגדרת השמחה מותנית בהיות המון חוגג") קרובות, אבל בעיני יותר מדוייק לומר "תנאי הכרחי לתקן יום שמחה הוא שהציבור יהיה שמח בפועל" (לפחות במועד התקנה, אחרי שנים רבות ייתכן באמת שהכל יישכח ורק התקנה הפורמלית תשאר).
א. האם כוונתך למועד התקנה או לזמן האירוע?
אם לזמן האירוע האם יש לך מקור לזה שאם גילו שהיתה כאן הצלה רק לאחר זמן אי אפשר לתקן.
ואם למועד התקנה האם כשבאו לתקן תקפו צרות אחרות את הציבור והשכיחו את השמחה ההיא האם אז לא יתקנו? האם יש מקור לזה?
ב. הנוסחאות לא קרובות כי יתכן שהעם לא שמח ולא התעצב אלא היה אדיש.
בכלל לשיטתך אתה צריך לפרש שכל אירוע שמוזכר במגילת תענית היה אירוע דרמתי שכל העם היה ער לו וחגג את הנצחון, אולי זה היה כך אבל בהחלט אפשר להסתפק אם המאבק בין הצדוקים לפרושים על ממחרת השבת היה כזה שהנצחון נגע לכל שדירות העם וכולם חגגו את הנצחון הזה. אבל לשיטת החולקים עליך אפשר גם שהמקרה היה שרז"ל ראו בחכמתם שיש כאן אירוע חשוב אפילו אם העם לא עמד על חשיבותו וממילא החליטו שיש לקבוע יום שמחה.
א. לא דייקתי בדברי, כוונתי למועד בו מתחילים לציין את היום בפועל, לא לזמן בו הוא הופך להיות סעיף בספרות ההלכה. אין לי מקור לזה שאי אפשר לתקן לאחר זמן, רק מסברא נראה לי דבר רחוק מאד שכאשר מדובר על נס הצלה במלחמה וכדומה יתחילו יום בהיר אחד לחגוג נצחון שקרה לפני כמה דורות. תיאורטית זה אפשרי (למשל אם יתברר פתאום שהאירוע ההיסטורי הנ"ל השפיע לדורות באופן שלא שיערו מראש), ועדיין נראה לי זר וחסר תקדים. על אירועים אחרים בהחלט ייתכן שיתחילו לחוג לאחר זמן, ול"ג בעומר יוכיח (לא ברור מה חוגגים בדיוק, אבל אני חושב שמוסכם שהחגיגות לא החלו בימי התנאים).
ב. נכון, ולענ"ד גם על ציבור אדיש ואפילו שמח-קצת לא יכפו יום חג, אבל לעניננו (מלחמת יוה"כ) די בחידוש הקטן יותר. כוונתי לדבריך אתמול (או שלשום?) ואמרתי שבהחלט אין לכרוך את כל ימי מג"ת בחדא מחתא, ואני מסכים לגמרי שאפשר שיש לחלק בין ימי נצחון במלחמה ליום בו בטלה אדכרתא מן שטריא וכדומה. כרגע אין לי שום ראיות לכאן או לכאן, והפנו אותי בתיבה האישית לספרים שעסקו בנושא ובלנ"ד כשאפנה אשנה.