לפי ההבנה שלך בפירוש הרשב"א לגמרא, העיקר חסר מן הספר. הרי רצונך לומר שההיתר של רב יהודה ושל רבא היה דרכי שלום, ואם כן למה טרחו שניהם להדגיש ידענא ביה וכו' (שלשיטתך כלל אינו סיבה להתיר)
"מ לעיקר הענין, ודאי יש מקום לדון בדברי הרשב"א לכאן ולכאן כדרכה של תורה, אבל הצגת הנושא כאילו המתירים לא יודעים מה הם שחים היא ממש ליזיל בתר איפכא - יש מסורת ארוכה של פסק להיתר על פי שיטת הרשב"א הזו, וכדרך הפוסקים בכל מקום, מסורת הפסק וסוגיין דעלמא מכריעים גם כשיש קושיות חזקות הרבה יותר מהנ"ל, מגמרא ומסברא.
אני מסכים שזה יישוב לגמרא אליבא דהב"י (וכמדומה שכך כתב הנצי"ב לדחות את הראיה מן הגמרא), אבל בדברי הרשב"א אי אפשר לומר כך. חדא, דאם כן כל ענין "ידענא ביה דלא פלח" כלל אינו קשור לנושא, והוא נוגע לנקודה צדדית של אזיל ומודה בלבד, ומדוע הזכירו הרשב"א בתשובתו. ושנית ועיקר, שהרשב"א בחידושיו על הגמרא שם (סד:) כותב (אגב הדיון להתיר מגע ישמעאלים ביין, אם לא משום חתנות): "והראיה מדאקשינן לקמן לדרב יהודה דשדר קורבנא וכו' ופרקינן כי תניא ההיא להחיותו, אלמא משמע דדוקא להחיותו צריך קבלה אבל לשאר דבריו כולם אין צריך קבלה", ונראה ברור שלא פרש את ענין "קים לי דלא פלח" כהיתר נקודתי ביחס לשאלת אזיל ומודה.אוצר החכמה כתב:לפי הבנתך הב"י הוא נגד גמרא מפורשת. אבל שגגה היא. מה שהם טרחו להדגיש הוא משום שהוא יום אידם וזה איסור אחר שאזל ומודה, וכן הוא מפורש ברמב"ם ובהשו"ע מגמרא זו. ואדרבה המשמעות הפשוטה היא שכל מה שאמרו ידענא הוא משום דהווה ביום אידם אבל בלא יום אידם היה מותר בלאו הכי וזה כוונת הרשב"א לענ"ד.לפי ההבנה שלך בפירוש הרשב"א לגמרא, העיקר חסר מן הספר. הרי רצונך לומר שההיתר של רב יהודה ושל רבא היה דרכי שלום, ואם כן למה טרחו שניהם להדגיש ידענא ביה וכו' (שלשיטתך כלל אינו סיבה להתיר)
ברור שאין המדובר כאן בביעתא בכותחא, אך גם ברור שאין זה פשוט לאסור (ואולי טעיתי בצליל הדברים, אבל לומר על המתירים שהם מסתמכים על ספק שיטה אחת, בשעה שהם ממשיכים את הנוהג המקובל זה מאות בשנים נשמע כזלזול). דברי הרמב"ם בזה סתומים, ויש דעות ראשונים לכאן ולכאן. אמת שלאיסורו של הב"י יש משקל רב בקביעת מסורת הפסק, אבל מאז זמנו עברו כמה מאות שנים ובאותה תקופה התגבש המנהג להתיר (אצל בני א"י, שאצלם נהגה השאלה למעשה, וההנהגה למעשה היא העיקר לענין סוגיין דעלמא) וכפי שמעיד המזבח אדמה על גדולים בדורות שלפניו (מהרש"א ומהרמ"ם, אינני יודע מיהם) וכן אחריו רח"פ ועוד (עיינתי במזבח-אדמה בפנים היום, והדברים אינם נראים כמתפרשים לשני פנים). ואחזור: אמת שמנהג להתיר כנגד הרבה ראשונים אינו הופך את הדבר להיתר כביעתא בכותחא, אבל קושיה על הממשיכים במנהג אין כאן (וודאי עדיף טפי, כשאפשר, לצרף עוד צדדי היתר, כפי שעשו בענין היתר המכירה וכפי שעשה ר' אשר וייס בענין שלו).אוצר החכמה כתב:"מ לעיקר הענין, ודאי יש מקום לדון בדברי הרשב"א לכאן ולכאן כדרכה של תורה, אבל הצגת הנושא כאילו המתירים לא יודעים מה הם שחים היא ממש ליזיל בתר איפכא - יש מסורת ארוכה של פסק להיתר על פי שיטת הרשב"א הזו, וכדרך הפוסקים בכל מקום, מסורת הפסק וסוגיין דעלמא מכריעים גם כשיש קושיות חזקות הרבה יותר מהנ"ל, מגמרא ומסברא.
אני לא אמרתי שהמתירים אינם יודעים מה הם שחים, אלא שאי אפשר לכתוב שזה פשוט שמותר.
ולעצם הצגתך כאילו הפסק הפשוט הוא להתיר והחזו"א מחודש, הלא גם הגר"א ווייס שם מסכים שגדולי הפוסקים ובראשם הב"י אסרו את זה כדבר פשוט, ולא מצא שם אלא את דברי המהר"ח פאלאגי המתיר, והרב מזבח אדמה, כך שלטעון שזו מסורת הפסק זה ממש רחוק מאד.
בגמרא זו לא נקודה צדדית כמובן כי זה הנושא שם בסוגיא, אבל לענין תשובתו של הרשב"א (שלא דבר על יום אידם בכלל) זו נקודה צדדית.אוצר החכמה כתב:הרשב"א העתיק שם את לשון הגמרא. ואני מתפלא ע"ז שאתה קורא לזה עניין צדדי כשהרמב"ם והשו"ע הבינו שזה עיקר העניין והביאו מזה היתר לעניין יום אידם.
ולפי מה שהעתקת את לשון הרשב"א, (אינו כעת לפני לעיין) אדרבה משמע להיפך, כי היה יכול לומר שכשם שהותר מתנת חינם שהוא דאורייתא גם מותר מגעו, אבל לומר שכשם שהותר יום אידם כך הותר מגעו זה לא היה יכול לומר, כי אם החשש הוא אזיל ומודה ולא פלח שייך יותר להתיר (כי בעניין זה יש עוד היתרים מעין זה) ולכן היה צריך לדייק מדברי רב יוסף.
(בתחילה חשבתי שמקושיית רב יוסף אפשר להביא קצת ראייה לדידך, כי אם מיירי גם לעניין לא תחנם ע"ז יש מקום להקשות שצריך קבלה שהוא גדר באדם, אבל לגבי אזיל ומודה אפשר לומר שדי בזה שידעינן שלא מודה. אבל אפשר לדחות שכל זה בכלל תשובת הגמרא, וכאן בא הרשב"א ומדייק דמזה שהגמרא לא חילקה כן אלא הגדיה להחיותו משמע שהאמת הוא שגם לעניין יי"נ כן הוא).
שאר דבריך לא הבנתי - (מה שרצית להביא ראיה ודחית, הייתי בר-מזלך בזה, אבל) בסופו של דבר הלא זה בדיוק מה שהרשב"א אומר, שמכך שהגמרא אמרה "ידענא ביה דלא פלח" ניתן להסיק גם למגעו (ולא אומרים שיש לחלק בין דין באדם שצריך קבלה לחשש שמא יודה שתלוי במציאות), ומוסיף שאומר שכן הוא באופן גורף, "לשאר דבריו כולם", חוץ מלענין להחיותו (וענין סתם יינם וכדומה שהוא משום חתנות), ומשמע בפשטות שזה כולל את כל הענינים.
א. לדבריך שבכלל להחיותו שאמרה הגמרא נכלל גם מתנת חנם, לא צריך להגיע לחילוק בין דאורייתא לדרבנן, ובעצם מפורש בגמרא שלהחיותו - היינו גם לתת לו מתנת חנם - אסור (ולפי זה קצת קשה איך אומרת הגמרא כאן בפירוש שאסור לתת מתנה, ולא נזקקת להסביר מדוע בכל זאת נתנו את המתנה). אבל פשטות הדברים היא שלהחיותו היינו שמצווה להחיותו, ואין הכרח לומר שכל שאין מצוה להחיותו שוב בו איסור מתנת חינם.אוצר החכמה כתב:שאר דבריך לא הבנתי - (מה שרצית להביא ראיה ודחית, הייתי בר-מזלך בזה, אבל) בסופו של דבר הלא זה בדיוק מה שהרשב"א אומר, שמכך שהגמרא אמרה "ידענא ביה דלא פלח" ניתן להסיק גם למגעו (ולא אומרים שיש לחלק בין דין באדם שצריך קבלה לחשש שמא יודה שתלוי במציאות), ומוסיף שאומר שכן הוא באופן גורף, "לשאר דבריו כולם", חוץ מלענין להחיותו (וענין סתם יינם וכדומה שהוא משום חתנות), ומשמע בפשטות שזה כולל את כל הענינים.
אי אפשר לדמות בין העניינים שהם מדרבנן ועיקרם ברור שהוא משום ע"ז, שעליהם דיבר הרשב"א, לבין דין לא תחנם שהוא דאורייתא. ועל זה שאלתי דאם הרשב"א הבין שעיקר ההיתר כאן מצד לא תחנם הוא משום שאינם עובדים ע"ז היה יכול ללמוד מזה ישירות ולא לדייק רק מהא דההוא להחיותו, אלא מסתבר שהוא להיפך שלהחיותו ולתת לו מתנת חינם הוא אותו עניין (ובעצם שייך לאותו פסוק במחלוקת ר"מ ור"י, אע"פ שאין זה הלאו), אבל הדרבנן שהם משום ע"ז אינם כן ולזה כיוון הרשב"א.
אליבא דהרשב"א אין ראיה כלל, כי לשיטתו (כפי שאני מבין אותה עכ"פ) גוי שאינו עע"ז הוא כגר תושב לכל דבריו כולם, למעט דין להחיותו, וממילא כשהתורה אומרת "לגר אשר בשעריך תתננה" גם הוא בכלל ושרי ליתן לו מתנת חנם, וממילא מוכרחים לומר שהנכרי בפסוק הוא נכרי העע"ז ולר"מ שרי גם לו בנתינה, וע"כ לית ליה דין דמתנת חנםאוצר החכמה כתב:חשבתי שיש להביא עוד קצת ראייה לאסור. למה הגמרא בדף כ אומרת שלא תחנם הוא מחלוקת תנאים ולא אומרת שלא התיר ר"מ אלא בגוי שאינו עובד ע"ז ועל זה אמרה תורה בין גר בין נכרי, אבל בעובד ע"ז מודה שהוא אסור משום לא תחנם. אלא ע"כ שלא הותר משום לא תחנם אלא לגר.
אליבא דהרשב"א אין ראיה כלל, כי לשיטתו (כפי שאני מבין אותה עכ"פ) גוי שאינו עע"ז הוא כגר תושב לכל דבריו כולם, למעט דין להחיותו, וממילא כשהתורה אומרת "לגר אשר בשעריך תתננה" גם הוא בכלל ושרי ליתן לו מתנת חנם, וממילא מוכרחים לומר שהנכרי בפסוק הוא נכרי העע"ז ולר"מ שרי גם לו בנתינה, וע"כ לית ליה דין דמתנת חנם
לפי זה קצת קשה איך אומרת הגמרא כאן בפירוש שאסור לתת מתנה, ולא נזקקת להסביר מדוע בכל זאת נתנו את המתנה
ב. גם לא תחנם ברור שהוא משום עבודה זרה, כפשטיה דקרא - כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים (*). לכן אומר הרשב"א כלפי הטענה שאולי יש לאסור יינו ושמנו כל עוד לא קבל בפני בי"ד (למשל מחמת שאין אנו בטוחים בקבלתו, כדברי החזו"א, ואולי היה מקום לומר שלענינים שונים רמת הודאות הנדרשת שונה) שמלשון הגמרא משמע שאין חילוק כזה: רק להחיותו צריך קבלה, ולשאר דבריו כולם הדבר תלוי אם עע"ז בפועל ואין צורך בקבלה, ואין כאן כל רמז לחילוק בין דינים דאורייתא לדינים דרבנן.
אוצר החכמה כתב:אגב בעניין אחר מאותו עניין, לגבי הטענה שהיום מכרו למי שקבל עליו ז' מצוות ב"נ ברור שזה מעלה אבל כמדומני שהחזו"א טוען שהיום אי אפשר שיהיה בכלל גר תושב שמקבל עליו.
אינני יודע מה העלו על דעתם, אבל הרשב"א אומר שלשאר דבריו כולם אין צריך קבלה, והאחרונים שנזכרו הבינו גם את דבריו בתשובה (כפשטותם לענ"ד) שכל שאינו עע"ז מותר לתת לו מתנת חנם, והוא הוא הדין של נתינה לגר (היינו שמותר לתת לו, אבל מצוה לתת אין אלא בגר תושב, כמו שמפרשת הגמרא שלהחיותו שאני).אוצר החכמה כתב:אליבא דהרשב"א אין ראיה כלל, כי לשיטתו (כפי שאני מבין אותה עכ"פ) גוי שאינו עע"ז הוא כגר תושב לכל דבריו כולם, למעט דין להחיותו, וממילא כשהתורה אומרת "לגר אשר בשעריך תתננה" גם הוא בכלל ושרי ליתן לו מתנת חנם, וממילא מוכרחים לומר שהנכרי בפסוק הוא נכרי העע"ז ולר"מ שרי גם לו בנתינה, וע"כ לית ליה דין דמתנת חנם
כן? כך אתה סבור שיש דין לגר בנתינה על המוסלמים אליבא דר"י?
אני לא חושב שיש מישהו מהאחרונים שאתה מציין שהעלה את זה על דעתו.
כל עוד מבינים שהגמרא מדברת רק על יום אידם וחשש אזיל ומודה, באמת אין כל כך קושי לומר שבענין לא-תחנם לא עסקו כלל והתירוץ הוא במכירו, גומלין וכו' אבל לשיטתך שהגמרא אומרת כאן על אתר בפירוש שאסור לתת לו מתנה (כי לפי הסברך בכלל להחיותו שדורש קבלה בפני בית דין נכללת גם מתנת חנם), היה נראה שהשאלה המתבקשת היתה צריכה להשאל תכף ומייד. לכן אמרתי שלענ"ד להחיותו ומתנת-חנם הם שני עניינים שאינם קשורים כלל, ולק"מאוצר החכמה כתב:לפי זה קצת קשה איך אומרת הגמרא כאן בפירוש שאסור לתת מתנה, ולא נזקקת להסביר מדוע בכל זאת נתנו את המתנה
אתה חוזר על אותה טענה מופלאה בעיני. העניין פשוט. הגמרא לא דנה כאן בכלל על מתנת חינם!.
כי מה יגיד תוספות בדף כ? שזה במכירו שמותר כמו שכתב שם. וובעצם מהסיפור ברור שמדובר באיזה דורון שבא לפייס או להשיג משהו ולכן אין בזה קושיה.
ובכלל אין מה לעשות שהגמרא הזאת הובנה ע"י כולם (רמב"ם ושו"ע) שהנושא שלה הוא יום אידם ולא מתנת חינם. השאלה שלך היא למה? אבל ברור שבעיניהם הנימוק של ידענא ביה לא שימש כתשובה לשאלה הזאת. והתשובה פשוטה. מדובר היה כאן במתנה שהיתה לה מטרה ולא במתנת חינם וזה היה פשוט מהסיפור, כל השאלה היתה על איסור יום אידם, ועל זה שאל רב יוסף ותירץ.
היחיד שמעלה את השאלה של מתנת חינם כאן הוא הרשב"א בתשובה (ולא בחידושים שהבאת) ועל זה אנו מתווכחים שלדעתי הרשב"א הביא את זה כראייה למה שכולם סברו שמדובר בסיבה ולא מיקרי בחינם אבל ראה בזה חידוש להוכיח שגם צורך עתידי לא מיקרי חינם, ואתה טוען שהביא ראייה אחרת. אבל ברור שכולם לא חשבו שזה הנושא של הגמרא.
זה לא טעמא דקרא, זה פשוט בירור של הגדרת האיסור - על מי נאמר הלאו בתורה. הפסוק מדבר בעובדי עבודה זרה (ז' עממין, אבל חז"ל פירשו שהוא לאו דווקא, אבל בהחלט מסתבר לומר שמה לי כנעני או פולני, אבל הכוונה רק לעממין עע"ז).אוצר החכמה כתב:ב. גם לא תחנם ברור שהוא משום עבודה זרה, כפשטיה דקרא - כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים (*). לכן אומר הרשב"א כלפי הטענה שאולי יש לאסור יינו ושמנו כל עוד לא קבל בפני בי"ד (למשל מחמת שאין אנו בטוחים בקבלתו, כדברי החזו"א, ואולי היה מקום לומר שלענינים שונים רמת הודאות הנדרשת שונה) שמלשון הגמרא משמע שאין חילוק כזה: רק להחיותו צריך קבלה, ולשאר דבריו כולם הדבר תלוי אם עע"ז בפועל ואין צורך בקבלה, ואין כאן כל רמז לחילוק בין דינים דאורייתא לדינים דרבנן.
אני לא מבין? מה ברור בזה? אתה דורש טעמא דקרא?
לדברי, הגמרא פשוטה, להחיותו הוא הגדרה לעניין מה שתורה קובעת בדיני גוי, כלומר יש לנו שני מצבים גוי וגר תושב, גוי אסור לתת לו מתנת חינם, וגר תושב לא רק שמותר מצווה גם לתת לו דבר מועט אליבא דר"י ולהחיותו.
אבל הגמרא דנה לגבי הגזירות דרבנן אם הם תלויות בשם גוי ורק גר מוצא מהם, וא"כ בעי קבלה כמו בדאורייתא או שרבנן קבעו לפי עניין הע"ז וזה מסקנת הגמרא. וע"ז בא הרשב"א ואומר שמעתה כל האיסורים שתלו חז"ל בע"ז בכלל ולא רק יום אידם.
החזו"א (שביעית כד,ג) טוען שזו מחלוקת רמב"ם-ראב"ד, אבל (כנ"ל) דברי הרמב"ם סובלים פירושים לכאן ולכאן (למשל הכס"מ הבין בדעתו שאם קבל מעצמו שלא בפני בי"ד יכול לשבת בארץ), ומ"מ גם לפי החזו"א שוב יש עוד שיטת ראשונים לצרף לקולא.אוצר החכמה כתב:אגב בעניין אחר מאותו עניין, לגבי הטענה שהיום מכרו למי שקבל עליו ז' מצוות ב"נ ברור שזה מעלה אבל כמדומני שהחזו"א טוען שהיום אי אפשר שיהיה בכלל גר תושב שמקבל עליו.
אוצר החכמה כתב:גבי מה שהבאתי שביבול נוכרי יש בפועל "לא תחנם" לא פחות ממה שטוענים נגד היתר המכירה, זה לשיטת אלו הטוענים שיש בהיתר המכירה איסור לא תחנם, אך כמובן שסבפועל אין בכל מקרה לא תחנם שאין איסור זה חל בנוכרים שאינם עובדי ע"ז ולא כשהמכירה נעשית לטובת ישראל.
ומבחינת העיקרון מפני שקניית הפירות מהגויים מחזקת את אחיזתם בארץ לכן אפשרי שיהיה איסור לא תחנם במסחר עם הגויים (כפוף לתנאי האיסור).
הרעיון שאין איסור זה חל בנכרים שאינם עובדי ע"ז היינו במוסלמים, הוא הסתמכות על ספק דעה אחת, ולכתוב את זה כדבר פשוט הוא קצת עזות ועיין בחזו"א.
צריך להביא מקור שגוי הגר בא"י אסור לסחור איתו בכל עניין כי זה מחזק את אחיזתו בארץ, ובעיני זה ממש אזיל בתר איפכא, שאיסור גמור שאין בו ספק של לא תחנם אתה מתיר בקלות ומצד שני ממציא איסורים חדשים.
מחולת המחנים כתב:אפשר אולי להסביר להם שהיתר המכירה לא התקבל כלל וכלל בכל קהל ישראל החרדים לדבר ה', ואף הפוסקים שדנו בזה להיתר כהגרשז"א והגרע"י, היה זה רק בצד ההלכה או שרצו להליץ זכות על הנוהגים בהיתר מכירה, אך הם לעצמם הקפידו והחמירו על עצמם בזה, וכפי שראיתי לאחרונה שבנו של הגרע"י סיפר שאביו זצ"ל לא השתמש ביבול של היתר מכירה.
ארי כתב:איש רגיל כתב:אוהב אוצר כתב:עוד דבר קשור או לא, [לכותרת כן] כיצד ניתן להסביר בשיעור שבועי למתקרבים ליהדות, יותר נכון שומרי מסורת, שרצוי ונכון לא להסתמך על המכירה, עצם הרעיון: כיצד ניתן להסביר שיש מח' בהלכה וישנם הלכות שבעקבות כובד המשקל ראוי לעשות כדעת המחמירים בענין, "וכי הם לא רבנים"??? "א"א לסמוך על מה שהם פסקו"??? "זה פסק או לא"???
תתחיל עם מחלוקת בין הגרשז"א להגריש"א בהלכות שבת, שם תסביר שירא שמים ראוי לו להחמיר, וכדוגמא נוספת תביא את היתר מכירה.
ומה עם הכלל שמובא בהרבה הראשונים וכן פסק הב"י בכמה מקומות ומקורו בגמרא (ע"ז ז.) רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
היום כנראה שכחו מהכלל הזה, ועשו כלל חדש בכל מחלוקת הלך אחר המקיל דכל המחמיר הרי זה משובח.
ההערה הנ"ל נכתב לאור הערה שקבלתי ממו"צ על כמה בירורי הלכות שערכתי וצדדתי להחמיר דיש מגדול"י שאסרו, והוכיחני שלא היה כך בדורות שלפנינו והאריך בראיות לדבר.
יודגש: ההערה אינו על ענין כלל לגבי היתר מכירה שיכול להיות שזה בגדר של תורה וצריך להחמיר, ולכן לענ"ד העצה להראות בהלכות שבת שצריך להחמיר אינו נכון.
גם זו לטובה כתב:פנימי כתב:אוהב אוצר כתב:לפני מס' שנים התפרסמה ידיעה קטנה אולם מרעישה ביותר בגליון הלכה למעשה הנתלה בבתי הכנסת ושם נכתב כי סעיף מסוים ב'מנהל מקרקעי ישראל' במכירת קרקע ממש מפיל יסוד במכירה הזאת, מישוה זוכר משהו מזה?
מעודי תמהתי על הויכוחים בהיתר מכירה
שיש כמה וכמה נושאים שבהם זה נראה שהויכוח הוא לא על אותה מציאות!
יבאחת התשובות ביביע אומר על הנושא הוא מביא טענה של החזו"א נגד ההיתר שיש מהרי"ט אלגאזי שלגבי קדושת בכורה צריך למכור לגוי בצורה שמועילה לפי החוק, שאם לא כן יוכל המוכר לומר לגוי "כך דינכם" ולקבל את הקרקע בחזרה
וכתב החזו"א ע"ז שלפ"ז המכירה בטילה כיון שעפ"י חוק אין המכירה חלה אם לא העבירו את הרישום בטאבו
ולאחר שהרגע"י זצ,ל מתווכח הלכתית הוא כותב שמהיות טוב העבירו בכנסת חוק מיוחד שהמכירה של הקרקע בשמיטה תחול גם על פי חוק אע"פ שלא מעבירים בטאבו
ולאחר שנים שוב ראיתי את הטענה שאין טאבו. על מה הויכוח? יש ויכוח על העובדות - מה קרה כאן?
לא ברור לי!
וכנ"ל על הטענה שלך - לכאורה הסעיף הזה הוא סעיף חוקי, לא? אם יש חוק נפרד על היתר המכירה, מה אכפת לנו מבעיות חוקיות אחרות ששייכות במכירות רגילות ולא כאן?
שמעתי פעם מת"ח אחד, שמקובל בעולם הישיבות שאין מחלוקת במציאות, ואמר ע"ז החכם הנ"ל שרוב המחלוקות במציאות...[כמובן דרך גוזמא]
ולגופו של עניין, מלבד הבעייה הקבועה של קיבעון, עיין גם בקובץ בית אהרן וישראל שדנו בזה בהרחבה, כמה רצינות יש לחוק שהעבירו בכנסת, דהאווסר טען אדרבה עצם קיום החוק מראה שכל הייחס של המדינה למכירה הוא רק כעניין דתי עד כדי שמסכימים שאינו צריך טאבו.
אולם כמובן שזה כבר נדון חדש, ואילו בספרים ממשיכים להעתיק את דברי החזו"א שהמכירה לא חלה משום שליכא טאבו.
כמד' שאת החוק הנ"ל יזם הר' גורן
עוד שמעתי שהנ"ל גם שינה את המכירה שלא כבעבר שהרבנים היו שליחים של החקלאים, אלא החקלאים מכרו לו והוא מכר לנכרי, ובזה עקף את הנידון של אין שליח לדבר עבירה.
אוצר החכמה כתב:נקול קורא הזה מזויף כי יש לי חיבור של הרב אליהו של השמיטה שבו הוא תומך בהיתר המכירה, ומכאן תלמד על הקול קורא בכללו!
מה הכוונה יש לך חיבור? כתב יד או מודפס? ואם זה כתב יד למה אתה מצפה, עם כל הכבוד ויקר לך בתור חבר הפורום, שנאמין לאדם אנונימי שטוען שיש בידו כתב יד של הרב מרדכי אליהו יותר מאשר למשהו שנמדפס בחיי הרב אליהו.
שרוליק כתב:לא יודע אם כבר הסבירו או לא - לא היה לי כח לקרוא.
האם אפשר להסביר לי מה ההבדל בין חמץ מכור לגוי להיתר מכירה?
אב בבינה כתב:א- בענין החילוקים בין ההתיר מכירה למכירת חמץ ראשית כל, כל הטענות שכתבתי הם האיסור ספיחין בדבר שנעבד ע"י ישראל בקרקע של גוי, וכן איסור לא תחנם, וע"ז פשוט שאין הנידון משום הערמה אלא משום הלכות שמיטה לחוד ולא שייכים כלל למכירת חמץ.
ואם אמנם בדיני הערמה ידוע מש"כ בזה מרן הגר"ח קנייבסקי [בדרך אמונה סוף פ"ה] לחלק עוד ג' חילוקים. ביניהם שבחמץ אמרינן מחומר איסור בל יראה גומר ומקנה החמץ לגוי, וכאן נוח יותר לקיים מצות שמיטה מבאמת ליתן את הקרקע לגויץ. עי' ב
וגם ידוע דעתהגרי"ש שכיון שאמרינן במכירת חמץ שמחמת חומר האיסור גומר ומקנה, לחילונים שבכלל לא שומרים איסור חמץ אין שום תוקף למכירתם כי אין אומדנא שגמר והקנו החמץ. וה"ה כאן לחילונים שחתמו למכור הקרקע בהיתר מכירה ובכלל לא איכפת להם האיסור אין שום אומדנא בעולם שגמר והקנה בליבו.
ב- בדעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל יש כאן שני נידונים. האחד אם כדאי להרבנות לעשות המכירה להציל את עובדי השדות מאיסור חמור. והשני הוא אם מותר לאכול מזה שמכרו. כנראה שסבר הגרש"ז בנידן הראשון שהוא כדאי לעשו המכירה על הצד כל דדהוא שהוא יציל אפי' אחד מהאיסור, אף שהודה שאינו אלא דעת יחיד בראשונים שאין איסור לא תחנם, [מ"מ אם יש איסור אולי סבר כדעת החזו"א שאין המכירה חל משום שליח לדבר עבירה, ויש לציין שכן דעת רוב מנין ובנין של האחרונים כמבואר בקה"י למס' ב"מ סי' ט"ז, ודלא כמו שכתב ביביע אומר] . ובספר שמיטה כמצותה עמוד ל' איתא בשם חותנו שדעת הגרש"ז היה שלהחילונים המכירה לא חל כלל וכלל, רק לאלו ששומרים מצות יש מקום לומר שגמר והקנו. אבל לנידון ב' אם הוא מותר לקנות כתב בספר הנ"ל בשם תלמידו הגר"א נבנצל שהורה להלכה למעשה שאפילו לתלמידי ישיבת מרכז הרב אסור לאכול מההיתר מכירה מאיסור ספיחין, וכ"כ בספרו מעדני הארץ סי' ט'.
אב בבינה כתב:אם היה לי זמן פנוי הייתי משיב על הדברים, אבל באמת אין שום תועלת. המבקש יכול למצוא תשובה על כל דברי היביע אומר כפי סדר התשובה בקונטרוס "איסור מכירה" וכן בספר "שמיטה כמצותה", הספרים נמצאים באוצר. דברי השמיטה כמצותה באיסור לא תחנם הם ברורים מאוד לענ"ד.
הנה יש פירכא פשוט לכל ההיתר שאין עליו שום תשובה. היום בעוה"ר יהודים ש"מוכרים" הקרקע עדיין עובדים הקרקע בשמיטה. כל אלו שהביאו שהתירו היתר המכירה לשעבר התירו בתנאי מפורש שלאחר המכירה שישראל עצמו לא יעבוד האדמה [כן איתא בבית הלוי בשם הגרי"א ספקטור]. זה מפורש בכמה מקומות באחרונים שדנו בזה.
ידוע דברי הכס"מ [פ"ד משוי"ו הכ"ט] שפסק שאין קדושת שביעית בפירות נכרים. היביע אומר כתב על קטע זה שההלכה כמרן הב"י נגד אפי' אלף אחרונים... ולכן לכאו' דברי הכס"מ תקיפים מאוד להלכה. יסוד דבריו הם לחלוק על הכפתור ופרח באריכות, ולבסוף כתב שכוונת הרמב"ם שם ש"עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם " וכתב הכס"מ : "פירוש דברי רבינו כך הם עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל הלכך מותרים..." ומבואר שאם היה קרקע של גוי ונעבד ע"י ישראל יהוי הפירות אסורים משום ספיחים אע"פ שהוא קרקע של גוי. ועי' בזה באריכות "בקונטרס בדין עבודת ישראל בקרקע של גוי בשביעית", נמצא באוצר.
ולכן עם כל ה"מכירה" עדיין יש כאן איסור גמור של ספיחין. וכל המתירים דחקו מאוד לתרץ את זה. ואין בדבריהם כלום. בילקוט יוסף מהדורה חדשה [אנו תח"י כעת, ואני כותב מזכרון] כתב ששאל על זה לאביו ז"ל, וענה שאה"נ יש הידור גדול שלא להשתמש בירקות משדות שעבדו בהם ישראל. ואמנם למעשה א"א להחמיר כיון שההכשרים לא משגיחים בדבר זה כלל. וכתב שם שאמר הרב עובדיה שלמעשה יש להתיר הדבר כיון שיש דעות בפוס' שאין שמיטה בזה"ז, וגם יש מח' במנין השנים, וכיון שהמהר"י קורקוס שם נסתפק אם עבודת ישראל בקרקע של גוי גורם איסור ספיחים... יש להקל. כלומר עם כל האריכות ביביע אומר עדיין ההיתור תלוי אך ורק בצירוף זה.
וכאן הבן שואל, הלא הכס"מ ראה את דברי המהר"י קורקוס שנסתפק בזה, ואעפ"כ כתב כמו שכתב, ומה היה להכלל "שקי"ל כדברי מר"ן נגד אלף אחרונים?"
כל דצריך כתב:אשאל דבר אחד: מה יש לך להגיב על הדברי הרב עובדיה שלרוב מניין ובניין של הפוסקים השמיטה בזמננו היא מדרבנן ובמצוות דרבנן יש ללכת אך המקל ובנוסף לכך שיש מחלוקת במניין השנים והשמיטות?
סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:אשאל דבר אחד: מה יש לך להגיב על הדברי הרב עובדיה שלרוב מניין ובניין של הפוסקים השמיטה בזמננו היא מדרבנן ובמצוות דרבנן יש ללכת אך המקל ובנוסף לכך שיש מחלוקת במניין השנים והשמיטות?
עיין בירחון אור תורה, כרך מו (התשע"ד) סי' קיט, וכרך מז (התשע"ה) סי' ל, ושם גיליון תשרי מדור מכתבי תורה מכתב ד, שהאריכו הכותבים שם לדון בדברי הגרע"י, ולהוכיח שאדרבא: רוב מניין ורוב בניין של הראשונים (כולל הרמב"ם עצמו בארבעה מקומות שונים) ס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא.
כל דצריך כתב:סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:אשאל דבר אחד: מה יש לך להגיב על הדברי הרב עובדיה שלרוב מניין ובניין של הפוסקים השמיטה בזמננו היא מדרבנן ובמצוות דרבנן יש ללכת אך המקל ובנוסף לכך שיש מחלוקת במניין השנים והשמיטות?
עיין בירחון אור תורה, כרך מו (התשע"ד) סי' קיט, וכרך מז (התשע"ה) סי' ל, ושם גיליון תשרי מדור מכתבי תורה מכתב ד, שהאריכו הכותבים שם לדון בדברי הגרע"י, ולהוכיח שאדרבא: רוב מניין ורוב בניין של הראשונים (כולל הרמב"ם עצמו בארבעה מקומות שונים) ס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא.
עם כל הכבוד אין דבריהם עומדים בפני דברי גדולי הפוסקים כמו הרב עובדיה והרב אוירבך שכתבו שלרוב המכריע שביעית בזה"ז מדרבנן.
סתם יהודי כתב:תסלח לי, אבל אני בסך הכל הגבתי על שאלתך שהופנתה אל אב בבינה: "מה יש לך [כלומר ל"אב בבינה"] להגיב על דברי הרב עובדיה וכו", כלומר אתה ("כל דצריך") חיפשת תגובות ענייניות (תוך שאנחנו מתעלמים לרגע מאישיותם המכובדת של המתווכחים), אז על כך עניתי לך, ש"אב לבינה" יוכל לענות לך את אותן תגובות ענייניות שניתנו ע"י הכותבים בירחון הנ"ל.
ופשיטא שבזה לא ניסיתי לטעון שסמכותם של הכותבים הנ"ל היא כסמכותו של הרב עובדיה, שהרי הדיון כעת הוא בתגובות ענייניות ולא באישיותם של המידיינים.
אבל אילו מלכתחילה סברת, שאסור לנו הקטנים לחלוק (כמובן רק להלכה ולא למעשה) על סברת הרב עובדיה, אז כיצד עלה על דעתך להזמין את "אב בבינה" להגיב לדברי הרב עובדיה, אתמהה...
כל דצריך כתב:סתם יהודי כתב:תסלח לי, אבל אני בסך הכל הגבתי על שאלתך שהופנתה אל אב בבינה: "מה יש לך [כלומר ל"אב בבינה"] להגיב על דברי הרב עובדיה וכו", כלומר אתה ("כל דצריך") חיפשת תגובות ענייניות (תוך שאנחנו מתעלמים לרגע מאישיותם המכובדת של המתווכחים), אז על כך עניתי לך, ש"אב לבינה" יוכל לענות לך את אותן תגובות ענייניות שניתנו ע"י הכותבים בירחון הנ"ל.
ופשיטא שבזה לא ניסיתי לטעון שסמכותם של הכותבים הנ"ל היא כסמכותו של הרב עובדיה, שהרי הדיון כעת הוא בתגובות ענייניות ולא באישיותם של המידיינים.
אבל אילו מלכתחילה סברת, שאסור לנו הקטנים לחלוק (כמובן רק להלכה ולא למעשה) על סברת הרב עובדיה, אז כיצד עלה על דעתך להזמין את "אב בבינה" להגיב לדברי הרב עובדיה, אתמהה...
לא מדובר כאן בעניין של סברה, אלא בבקיאות בדברי פוסקי הדורות ואין בקי כרב עובדיה, ואותם כותבים, במחילה רבה, אינם ברי השוואה לרב עובדיה בבקיאות.
סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:סתם יהודי כתב:תסלח לי, אבל אני בסך הכל הגבתי על שאלתך שהופנתה אל אב בבינה: "מה יש לך [כלומר ל"אב בבינה"] להגיב על דברי הרב עובדיה וכו", כלומר אתה ("כל דצריך") חיפשת תגובות ענייניות (תוך שאנחנו מתעלמים לרגע מאישיותם המכובדת של המתווכחים), אז על כך עניתי לך, ש"אב לבינה" יוכל לענות לך את אותן תגובות ענייניות שניתנו ע"י הכותבים בירחון הנ"ל.
ופשיטא שבזה לא ניסיתי לטעון שסמכותם של הכותבים הנ"ל היא כסמכותו של הרב עובדיה, שהרי הדיון כעת הוא בתגובות ענייניות ולא באישיותם של המידיינים.
אבל אילו מלכתחילה סברת, שאסור לנו הקטנים לחלוק (כמובן רק להלכה ולא למעשה) על סברת הרב עובדיה, אז כיצד עלה על דעתך להזמין את "אב בבינה" להגיב לדברי הרב עובדיה, אתמהה...
לא מדובר כאן בעניין של סברה, אלא בבקיאות בדברי פוסקי הדורות ואין בקי כרב עובדיה, ואותם כותבים, במחילה רבה, אינם ברי השוואה לרב עובדיה בבקיאות.
תסלח לי, אבל אני בסך הכל הגבתי על שאלתך שהופנתה אל אב בבינה: "מה יש לך [כלומר ל"אב בבינה"] להגיב על דברי הרב עובדיה וכו", כלומר אתה ("כל דצריך") חיפשת תגובות ענייניות (תוך שאנחנו מתעלמים לרגע מדרגת בקיאותם של המתווכחים), אז על כך עניתי לך, ש"אב לבינה" יוכל לענות לך את אותן תגובות ענייניות שניתנו ע"י הכותבים בירחון הנ"ל.
ופשיטא שבזה לא ניסיתי לטעון שבקיאותם של הכותבים הנ"ל היא כבקיאותו של הרב עובדיה, שהרי הדיון כעת הוא בתגובות ענייניות ולא בדרגת בקיאותם של המידיינים.
אבל אילו מלכתחילה סברת, שאסור לנו הקטנים לחלוק (כמובן רק להלכה ולא למעשה) על דעתו של הרב עובדיה, אז כיצד עלה על דעתך להזמין את "אב בבינה" להגיב לדברי הרב עובדיה, אתמהה...
כל דצריך כתב:מה ששאלתי את "אב בבינה" הוא ביחס לדבריו שיש מה להשיב על דחיות הרב עובדיה כנגד טענות הערערים של היתר המכירה, אז כמענה לדבריו אלו שאלתיו מה יש להשיב על דברי הרב עובדיה שרוב בניין ומניין של פוסקי הדורות דעתם ששמיטה בזה"ז מדרבנן.
כל דצריך כתב:אך מבחינת האמת א"א לחלוק על הרב עובדיה בבקיאות, כשעוסקים בקשר לבקיאות בדבריהפוסקים, אז בוודאי שזה שייך לדרגת בקיאותם של המתדיינים, כי מה שייך לקבל דברים של אנשים שלא כ"כ גדולים בבקירות ובתורה בכלל לעומת אחד מגדולי הבקיאים בדורות האחרונים ומגדולי הפוסקים?
סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:מה ששאלתי את "אב בבינה" הוא ביחס לדבריו שיש מה להשיב על דחיות הרב עובדיה כנגד טענות הערערים של היתר המכירה, אז כמענה לדבריו אלו שאלתיו מה יש להשיב על דברי הרב עובדיה שרוב בניין ומניין של פוסקי הדורות דעתם ששמיטה בזה"ז מדרבנן.
מה פירוש "כמענה לדבריו"? האם התכוונת לשאול שאלה רצינית שכלפיה ציפית ממנו למענה ענייני, או שסתם התכוונת לשאול שאלה רטורית (כלומר מראש לא התכוונת שישיב)? כי אם זה היה שאלה רטורית, אז מראש היית צריך לרמוז שזו שאלה רטורית, כדי לא להטריח סתם את הנשאל שעוד עלול לחשוב שזו שאלה רצינית.כל דצריך כתב:אך מבחינת האמת א"א לחלוק על הרב עובדיה בבקיאות, כשעוסקים בקשר לבקיאות בדבריהפוסקים, אז בוודאי שזה שייך לדרגת בקיאותם של המתדיינים, כי מה שייך לקבל דברים של אנשים שלא כ"כ גדולים בבקירות ובתורה בכלל לעומת אחד מגדולי הבקיאים בדורות האחרונים ומגדולי הפוסקים?
אבל השאלה שלך (בהנחה שהיא יועדה מצידך להיות שאלה רצינית המיועדת לקבל מענה מאת "אב לבינה"), איננה שאלה התלויה בבקיאות, שהרי הגרע"י ביביע אומר כבר עשה לנו את עבודת הבקיאות, כאשר מנה לנו אחד לאחד את כל הראשונים שלדעתו סוברים ששביעית בזה"ז מדרבנן, ואת כל הראשונים שלדעתו סוברים ששביעית בזה"ז מדאורייתא, וגם היפנה אותנו שם באופן מדוייק למראי המקומות אשר לדעתו מוכיחים שרוב מניין ורוב בניין של הראשונים סוברים ששביעית בזה"ז מדרבנן, באופן שהוא כבר חסך לכולם את עבודת איסוף המקורות על פי בקיאותו של הגרע"י, וממילא השתא הויא מילתא דעבידא לאיגלויי, שהרי כל אחד יכול כעת לעבור אחד לאחד על כל אותם המקורות המצויינים ביביע אומר כדי להתחקות אחריהם על מנת לבדוק: הן האם הגרע"י צדק במה שייחס לכל אחד ואחד מאותם ראשונים, והן האם צדק בטענתו שאכן רובם סוברים ששביעית בזה"ז מדרבנן; והרי זה בדיוק מה שעשו אותם הכותבים ההם בירחון ההוא: הם עברו אחד לאחד על כל המקורות הנ"ל, אשר הן צויינו (תודות לבקיאותו של הגרע"י) ביביע אומר, והן צויינו לבסוף גם בירחון הנ"ל, ואחר כך אותם כותבים חיוו את דעתם בשאלה האם נכונה סברתו של הגרע"י במה שייחס לאותם ראשונים שבאותם המקורות, ואחר כך אותם כותבים גם הוסיפו מקורות חדשים שלא הוזכרו כלל ביביע אומר כי טרם יצא לאור כתב היד של אותם מקורות כשיביע אומר נכתב (כגון חידושי הרמב"ם לתלמוד שהודפסו בש"ס הוצאת "המאור" אחרי פירוש המשניות לרמב"ם), ואז התברר לאותם כותבים שרוב מניין ורוב בניין של הראשונים סוברים ששביעית בזה"ז מדאורייתא.
אז מה אתה רוצה לטעון כעת? שהם לא מספיק בקיאים? זו טענה בלתי קשורה לענייננו, כפי שהיבהרתי לעיל. או שמא אתה רוצה לטעון כעת שסברתם שגויה? זו כמובן טענה אפשרית (אם כי טרם הוכחת אותה), אבל אני מזכיר, ש"הויכוח" שבין הגרע"י לבין אותם כותבים, איננו ויכוח הלכה למעשה, אלא הוא רק ויכוח על סברה: האם נכונה סברתו של הגרע"י במה שייחס הגרע"י לכל אחד ואחד מאותם ראשונים, והאם נכונה סברתם של אותם כותבים במה שייחסו לראשונים על סמך המקורות החדשים שלא הוזכרו ביביע אומר כי טרם יצאו לאור כשהוא נכתב; בעוד שברור שזכותו של כל אחד להעלות סברות, אפילו נגד גדולי הדור, כל זמן שזה נעשה בדרך מכובדת ומבלי להתכוון לפסוק הלכה למעשה. לכן, כשאתה שואל את אב בבינה מה יענה לטענתו של היביע אומר לגבי דעתם של רוב מניין ורוב בניין של הפוסקים, יוכל אב בבינה לענות כפי מה שענו אותם כותבים בירחון ההוא.
כל דצריך כתב:כל זאת אם מניחים שיכולתם להבין את המקורות טובה לא פחות מיכולת ההבנה של הרב עובדיה (והרב אוירבך).
כל דצריך כתב:הטעם המרכזי שעומד ביסודה של דעה זו הוא, שמצוות שביעית ויובל אחוזות זו בזו. לפיכך כיוון שהיובל נוהג מן התורה רק שכל עם ישראל יושב בארצו ועל נחלתו, ממילא גם חיוב השמטת הקרקע בשביעית אינו נוהג מן התורה אלא אם כן 'כל יושביה עליה' (רמב"ם הל' שמיטו"י פ"י ה"ח).
כל דצריך כתב:וברור שאותם כותבים לא הבינו את דעתו בעניין זה.
סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:כל זאת אם מניחים שיכולתם להבין את המקורות טובה לא פחות מיכולת ההבנה של הרב עובדיה (והרב אוירבך).
גם אם נניח שהיכולת של הבנתם פחותה משל הגרע"י (ומן הסתם שזה אכן כך), עדין נותרים תקפים דבריי שבסוף הודעתי הקודמת, וזה לשוני שם: "ברור שזכותו של כל אחד להעלות סברות, אפילו נגד גדולי הדור, כל זמן שזה נעשה בדרך מכובדת ומבלי להתכוון לפסוק הלכה למעשה. לכן, כשאתה שואל את אב בבינה מה יענה לטענתו של היביע אומר לגבי דעתם של רוב מניין ורוב בניין של הפוסקים, יוכל אב בבינה לענות כפי מה שענו אותם כותבים בירחון ההוא".כל דצריך כתב:הטעם המרכזי שעומד ביסודה של דעה זו הוא, שמצוות שביעית ויובל אחוזות זו בזו. לפיכך כיוון שהיובל נוהג מן התורה רק שכל עם ישראל יושב בארצו ועל נחלתו, ממילא גם חיוב השמטת הקרקע בשביעית אינו נוהג מן התורה אלא אם כן 'כל יושביה עליה' (רמב"ם הל' שמיטו"י פ"י ה"ח).
מוסכם על הגרע"י ועל כותבי הירחון, שזה הטעם המרכזי העומד ביסוד הטענה ששביעית בזה"ז היא מדרבנן, אבל מקרב הראשונים, מי שנוקטים בטעם זה הם אך ורק אותם הראשונים המסוימים, אשר לדעת הגרע"י מהוים את רוב הראשונים, ואשר לדעת כותבי הירחון מהוים את מיעוט הראשונים.כל דצריך כתב:וברור שאותם כותבים לא הבינו את דעתו בעניין זה.).
לא נוכל לטעון כך, אלא אם כן נתייחס לטענותיהם המסויימות של אותם כותבים ונפריך אותן אחת לאחת (מה שטרם נעשה באשכול זה).
אבל גם אם נפריך אותן, זה עדין לא ימנע מאב לבינה (אם רק ירצה), להעלות באשכול הזה את אותן טענות, שאחר כך תופרכנה, אולי.
כל דצריך כתב:לומר שרוב הראשונים פוסקים ששביעית בזה"ז מהתורה, זה פשוט מופרך...תמוה מאוד מה הבסיס בחז"ל לסוברים ששביעית בזה"ז מהתורה.
סתם יהודי כתב:כל דצריך כתב:לומר שרוב הראשונים פוסקים ששביעית בזה"ז מהתורה, זה פשוט מופרך...תמוה מאוד מה הבסיס בחז"ל לסוברים ששביעית בזה"ז מהתורה.
זה לא יוכל להיות "מופרך" ו"תמוה", כל עוד שלא התייחסנו לטענותיהם המסויימות של אותם כותבים והפרכנו אותן אחת לאחת (מה שטרם נעשה באשכול זה).
אבל גם אם נפריך אותן, זה עדין לא ימנע מאב לבינה (אם רק ירצה), להעלות באשכול הזה את אותן טענות, שאחר כך תופרכנה, אולי.
כל דצריך כתב:שרואים במקורות כ"כ רבים שכתבו שהדעה הרווחת אצל פוסקי הדורות ששביעית בזה"ז מדרבנן.
כל דצריך כתב:ההכרעה בחז"ל לפי כללי הפסיקה היא ששביעית בזה"ז מדרבנן...ובבבלי לא הוכרע.
כל דצריך כתב:וכן הפוסקים שעליהם סומכים הלכה למעשה כמו ה"בית יוסף" פסקו ששביעית בזה"ז מדרבנן.
כל דצריך כתב:לומר שרוב בניין ומניין של הפוסקים למרות זאת יפסקו למרות זאת ששביעית בזה"ז מהתורה, זה מופרך.
כל דצריך כתב:וראה הדברים הבאים (מתוך אחד המקורות לעיל שהבאתי כקישור.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 10 אורחים