אני לא חושב כך, הוא מבחין הבחנה חדה בין סכנה של פרטים לסכנה של ציבור, רק זו האחרונה היא בעיניו סיבה לדחיית מצוות יישוב א"י. כך הוא חוזר ואומר (בעמ' 317) ששיקול היקף האבדות אינו לגיטימי כסיבה להמנע ממלחמה. זו טעות גמורה, כמובן. קשה לי להאמין שאיזה שהוא בר דעת יסכים למה שכתב בפירוש הר"ס, שלחיי יחידים ולהיקף האבדות אין שום משקל בהכרעה אם לסגת מיישוב, כל עוד היישוב בכללותו ישרוד. שורש הטעות הוא בהעמדת הענין, בצורה פשטנית להחריד, כחלוקה בינארית בין סכנת היחיד לסכנת הציבור, בשעה שכל אדם מבין שיש ספקטרום שלם של מצבים, וצריך, גם בהסתכלות ציבורית, לשקול את ההפסד ובכללו איבוד נפשות של "יחידים" כנגד הרווח או מחיר הויתור (ולא חלי ולא מרגיש שהוא עצמו הביא את סברת האחרונים שלא תחנם מוגדר לפי טובת היישוב, וכי מניעת אסון רב נפגעים אינה טובת היישוב?).אוצר החכמה כתב:ברזילי כתב:עמוד 301: "מצות ישוב וכיבוש א"י תלויה ועומדת גם במקום סכנה ליחידים כל עוד אין מדובר במצד של פיקוח נפש ודאי לכלל". היה אפשר לחשוב שיש כאן רק ניסוח לא ברור, אבל בעמוד 308 העיר על דבריו הללו, ובעמוד 315 הרב סילבצקי חוזר ומאשר שרק סכנה לכלל מצדיקה דחיית מצוות יישוב א"י, והריגת יחידים (ללא חשיבות למספרם) אינה עילה מוצדקת לכך. אמנם, הוא מסביר שבאומרו "פיקוח נפש ודאי" לכלל, הוא לא התכוון לודאי-פיקוח-נפש לאפוקי ספק-פיקוח-נפש, אלא לרמות שונות של סיכון (ולכן מה שכתבתי לעיל לגבי ספק שקול לכלל היישוב מבוסס על הבנה שטחית בדבריו בעמ' 301, ואני חוזר בי מזה), אך עדיין הדברים מנוגדים לשכל הישר, והשווה viewtopic.php?f=7&t=16080&p=176099#p176099 ).
לא נותר אלא לקוות שאדם שזו היא מערכת שיקוליו יישאר ספון בבית המדרש ולא יגיע לעמדות החלטה בנושאי סכנה לכלל.
נראה לי שאתה ממש נטפל אליו. הוא הבהיר בצורה ברורה שהוא מתכוון ליחידים. וקשה לי להאמין שבזה אתה חולק עליו כלומר שאם עלול להפגע אפילו אדם אחד כתוצאה מהחלטה מסויימת של המדינה שעל המדינה להמנע למלהחליט כך משום פיקוח נפש. ובעמוד 316 הוא מבהיר בפירוש שהוא מדבר על המקובל במדינות שבשביל ערכים מסכנים חיי יחידים. לבא ולומר שלדעתו אפילו אם וודאי ימותו מאה אלף איש אין לפנות יישוב ובגלל זה ל"אסור עליו" להשתתף בהחלטות זה כבר גובל בעלילה.
אם שאלת על דעתי - לענ"ד גם בשביל צורך הרשות מותר למדינה להחליט לסכן חיי יחידים (וכן הוא מעשים שבכל יום שמקצים משאבים ציבוריים לצרכי הרשות לרוב ולא משקיעים את כולם בצרכי פיקו"נ. לגבי ההגדרה המדוייקת להיתר הזה כבד דברנו במק"א כמדומני, ואכ"מ), וק"ו שמותר לעשות כן לצורך מצוה (והעמדה ההפוכה, שגם היא הוזכרה לעיל, אף היא מנוגדת בעיני לשכל הישר, עוד לפני הדיון בראיות, שאם כן לא שבקת חיי לכל שלטון שבעולם). כדברי הר"ס, מלחמה אינה נדחית מפני פיקו"נ של יחיד, אבל היא כן נדחית מפני סכנה של המדינה כולה. אבל סכנה כזו אין פירושה רק חיסול מוחלט של היישוב כולו, אלא כל נזק משמעותי הנתפס בעיני הציבור כסכנה חמורה (אני מסכים שהניסוח ההלכתי של זה טעון חידוד ואכ"מ, ואם נרצה לנקוט הסברה שמרנית נאמר שאסון של אלפי הרוגים מערער את עצם קיומה של המדינה, ולכן נכנס גם הוא בגדר ספק פיקו"נ. דומני שבספרו של הרב ברה"מ הביא מקורות באחרונים שבציבור מחשיבים ספק פיקו"נ גם מצבים של ערעור הסדר הציבורי בלי שום איבוד נפשות).
לכן, לגיטימי (וגם מוצדק) לומר שויתור על כפר קטן בספר הוא סביר כדי להציל חמשת אלפים נפשות, אבל נסיגה מירושלים לא. אי הבנה של דבר פשוט זה היא העומדת מאחורי מרבית הטיעונים של הר"ס בנושא זה (כולל ההתעקשות המגוחכת על משמעות הביטוי reductio ad absurdum). מבלי לדון על עצם הערכת המציאות (שבזה אני דווקא נוטה יותר לדעתו של הר"ס), לו יצוייר שנסיגה מגוש קטיף היתה מצילה אלפי חיי אדם בלי שום נזקים עקיפים מלבד עצם הנסיגה, אין שום ספק קל בעיני שכך היה צריך לעשות, ומי שמעלה על דעתו אחרת באמת מופקע בעיני מכל חשיבה הגיונית בעניני ציבור. בין מי שחשב בזמנו שהמהלך הזה מוצדק היו שחשבו שהוא ייתן פתרון לטווח ארוך לבעיית ערביי עזה, שאכן משמעותו חסכון של אלפי חיי אדם. בעיני זה היה גם אז חזיון תעתועים, וכ"ש לפי מה שנתברר מאז, אבל זה לא משנה את ההערכה שלי שהבנתו של הר"ס את הנושא היא שטחית וגם מסוכנת.
