א. גם הגאון לא פקפק בתוקף המכירה מדינא, אלא חשש לחילול השם (שו"ר שקדמני אחימעץ)עדיאל ברויאר כתב:ברזילי כתב:המקור הלא-ידוע אכן מעניין מאד, וייש"כ, אבל לעצם הענין יותר היה לך להביא תוספתא מפורשת "אין מוכרים חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכל עד שלא הגיע שעת ביעור".עדיאל ברויאר כתב:מקור חד ומזעזע (וכ"כ אמיתי וישר, בעיניי הקטנות) מהגאונים שמחזק את האוסרים (עוסק בהקניית בהמה לגוי בשביל מלאכת שבת. יעוי' בתוס' שבת יח ע"ב) -
תשובת גאונים שהובאה בסידור המיוחס לר' שלמה מגרמייזא (סי' קטז אות יח), וז"ל: "אפילו מוכר לו מכירה בעדים ואינו מתנה עמו על מנת שיחזירם לו אחר השבת, וקונה אותם גוי קיניין גמור, כיון שיצאת שבת וחוזר ישראל כמנהגו, הוכר הדבר, ויודעין הכל שמתנה עמו להתערם במצות [ולגנוב] דעת שמים ודעת הבריות, ויש כאן בדבר איסור וחילול השם בפני גוים וישראל, אפילו הערמה בדרבנן, אפילו בדבר שבות, איסור לעשות לכתחילה, וכל שכן הכא בדבר מלאכה", עכ"ל.
הדברים הובאו בשינויים קלים גם בגאוניקה (ח"ב עמ' קצו-קצז).
אלא מאי, תנאים אחרונים נחלקו על דברי התוספתא הללו, וא"כ הם דחויים להלכה. ה"ה לדברי הגאון שצטטת - אחר שמאות בשנים הסכמת רוב מכריע של הפוסקים היא שניתן למכור חמץ גם באופן קבוע מדי שנה בשנה, וגם כשברור לכל שיש כאן הערמה, וכן עמא דבר דורות רבים, דברי הגאון הנ"ל (וכן דברים מפורשים יותר של רב עמרם גאון ועוד) לא נפסקו להלכה ותו לא (יש מקום לדון באופני המכירה השונים, ועד כמה המכירה של זמננו טובה יותר או פחות מזו של הפוסקים לדורותיהם, אבל כל זה איננו נוגע למקור שהזכרת ששולל הערמות באופן כללי, וזה נגד הסכמת הפוסקים בכ"מ).
אמנם, יש בהחלט מקום לחלק מבחינת הסמכות, בין הכרעת התלמוד (או התוספתא) להכרעת פוסקים ראשונים ואחרונים, אבל מי שבעיניו רק דברי התלמוד מחייבים, והכרעת הב"י (למשל) להתיר מכירת חמץ אינה בעלת משקל בעיניו, למה יסמוך דווקא על תשובה של גאון עלום-שם?
מהתוספתא היה ניתן לטעון רק לגזירה דרבנן. אם המכירה לא תקפה כלל מדינא, לכאורה עובר המשהה על ב"י וב"י.
לגבי ההשוואה בין דחיית דברי התנאים להכרעת הפוסקים - ודאי גם זה תלוי בהבנת שרשרת הפסיקה ומעברי הדורות וסמכויותיהם. שנינו יכולים לשער שהגר"א היה יכול לשנות דעתו בעיקר הדין בעקבות מקור שכזה, ויתכן שגם המשנה ברורה היה מחמיר יותר (דקדקתי בלשוני מצד האופי השונה של הכרעותיהם). זאת משום שנתנו לעיתים משקל לדברי הראשונים גם נגד הכרעת בעלי השו"ע.
לגבי שאלת הסמכויות, יש מקום רב לחלק בין מרן הב"י ובין ראשונים וגאונים. חרף גדולתו וקדושתו הנוראיים של מרן הב"י, לא היו בידיו המסורות הפרשניות וההלכתיות שהיו בידי הגאונים והראשונים. ועל אף שלדעת מו"ר (שהתבארה בספר טל חיים כללי הוראה), הסמכות האחרונה המחייבת את כל ישראל היא הגמרא, מכל מקום חכם עיניו בראשו שלא ניתן לעמוד על אמיתהּ בלי דברי הראשונים והגאונים, משא"כ רבותינו האחרונים זצוק"ל.
ספציפית בסוגיה הזו, איני בטוח שמו"ר מבין שהב"י היה מתיר את המכירה כיום. אך באמת שכבר איני זוכר פרט זה כלל.
חשוב לי לציין, שמו"ר פסק לאסור מדינא עוד הרבה לפני שראה את המקור הזה. וכאמור, בע"ה יתבארו הדברים באריכות כראוי, על מקומם בבוא העת.
ב. הב"י לא המציא את מכירת חמץ, היא נהגה בזמן הראשונים.
ג. כפי שאמרת, שאלת המשקל להכרעה בהלכה איננה מוסכמת בין הפוסקים, ומ"מ לית דין צריך בשש שאצל רוב ככל ישראל הכרעת הב"י (שאיננה חידוש שלו, אלא אישור של נוהג שנהג מאות שנים לפניו) היא משמעותית לדינא הרבה יותר מתשובת גאון שלא נודעה למי, ולא בא זכרה בפוסקים (למעט הציטוט שהזכרת). אין לדבר זה שום קשר למדרג קדושתם וגדולתם כמובן, ואכמ"ל.
ד. בשום אופן לא ניתן לראות בתשובת הגאון שהזכרת מסורת פרשנית. יש כאן חידוש מסברא, שצריך לחשוש לחלול השם.
ה. כמ"ש לעיל, שאלת המכירה בזמננו (ועד כמה היא בכלל מה שהוכרע להלכה להתיר מכירת חמץ) ראויה לדיון, אבל המקור שהבאת איננו רלבנטי לשאלה זו.
ו. בענין שיטת הפסק של הגר"א - הרושם שלי (ואינני מתיימר להבין בנושא יותר מדי) הוא שלא נתן משקל לשאלה איזו מסורת פרשנית קדומה יותר וכו', אלא הכריע מתוך התלמוד ותו לא, וממילא שוב אין טעם במקור מחודש מן הגאונים, וכנ"ל.