הכהן כתב:והטעמים מוכיחים
ישבב הסופר כתב:הכהן כתב:והטעמים מוכיחים
כוונתך שאם היה פירושו ממעל-לו = מעליו, היה צריך להטעים את הכתוב ביתיב פשטא מונח זקף קטון?
ישבב הסופר כתב:דבריו הגר"ש קוסובסקי זצ"ל קרובים לביאורו של רש"י לפסוק זה, שניכר שבא מכח קושיא זו.
רש"י ישעיהו פרק ו ב
"שרפים עומדים ממעל - בשמים:
לו - לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי:"
ולגבי זה שהשרפים מכונים עומדים, הרי כן מפורש בזכריה ג ז, "בין העומדים האלה", ובדניאל ז ט "חד מן קאמיא", וכן כתבו המפרשים שם. וכן אמרו ז"ל בב"ר פרשת תולדות פרשה סה "א"ר שמואל אין ישיבה למעלה, שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, אין להם קפיצים (דניאל ז) קרבית אל חד מן קאמיא מה הוא דין לשון קאמיא קיימיא, (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו, וכל צבא השמים עומדים"
אשר לקלירי: הקלירי משתמש בכינוי זה לשרפים, והביא את הביטוי המקראי בדרך המליצה. אבל נראה דאין להביא ראיה מהקלירי לביאור הכתוב כאן, כי אף אם הכוונה שם 'עומדים' בפועל, מדרך המליצה השירית להביא פעולות ככינויים, והיא תפארתה.
ישבב הסופר כתב:סליחה, התכוונתי מהפך וכתבתי יתיב.
למה שרפים ברביעי? [בתיאוריה]. למה לא שרפים במהפך, עומדים בפשטא, ממעל במונח, ולו בזקף קטון?
[גילוי נאות, אינני בקי בכללי ופרטי דרכי הטעמים, ועל כן אני שואל.]
צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות... כגון בכל לבבך, קורא 'בְּכָל' ושוהה, וחוזר וקורא 'לְבָבְךָ'",
א. לפי הפירוש בישעיהו, צריך להטעים את הפסיק לאחר תיבת 'ממעל', ובאופן זה: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל, לוֹ", שהרי כאמור, השרפים עומדים בשמים ממעל, "לוֹ" - כדי לשמש לפניו,
ב. ולפי הפירוש במשלי, יש לכאורה לקרוא את הלשון כאחד, ובאופן זה: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" – כלומר, השרפים עומדים מלפניו.
ויש לדון, אם נכון הדבר להכריע ולהעדיף את אופן הקריאה, כפי פירושו של רש"י על אתר, ולא כפי שפירש במקום אחר.
אך מכל מקום זו הערה נכבדה, לכל יראי ד' המבקשים לברר ולדייק בקריאתם על פי הביאור הנכון.
ציין אחד המדקדקים שיחי', כי אמנם את שני הפירושים ניתן לקיים בקריאה לפי 'טעמי המקרא', אולם לפי משפט הטעמים, מאחר ותיבת 'מִמַּעַל' מוטעמת ב'פשטא' שהוא טעם מפסיק, משמע לכאו' כפירוש הראשון.
נוטר הכרמים כתב:מן ההפטרה
ישעיהו ו – ב "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ"
...
נמצא איפוא, כי כל המבואר לעיל ניחא לפי המובא ה'משנה ברורה' (סי' סא ס"ק לג) בשם ה'מגן אברהם', שבאותיות זהות הסמוכות זו לזו, כגון "בְּכָל לְבָבְךָ" או "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה", אין צריך לעשות הפסק גמור ביניהם, אולם צריך לקרוא באופן שישמעו בבירור שיש כאן שני למדי"ן.
כח הטענה כתב:נראה שנשמט מן המגיבים שבין תיבת עומדים לממעל יש פסק
חברא כתב:בכתר ארם צובה אכן יש פסק, וכן הוא בברויאר וקורן
צופר הנעמתי כתב:וזה אכן נשמט מן התנ"ך שלנו.
לענ"ד אינו מוכרח.צופר הנעמתי כתב:כיוצא בזה בקורא בפס' יושב על כסא יושב בטפחא, כי לפי הטעמים רם ונשא חוזר על הקב"ה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 171 אורחים
