יש להסתפק מה היא דעת התורה בהאי מילתא,
וכגון מוסד שקונים בו בקבוקי שתיה מכספי המוסד לצורך העובדים, ובגמר השתיה זורקים העובדים את הבקבוקים לפח, שמסתבר שאינם חייבים לדאוג למיחזורם, כעת בא אחד העובדים ואוסף מן הפחים את הבקבוקים ומקבל תמורתם את דמי הפקדון, הרי לכאורה ברור שהכסף שייך לו, שהרי הבקבוקים נזרקו לפח, וזכה בהם כדין אבידה מדעת וזוטו של ים.
ומעתה, לכאורה גם לכתחילה העובד השותה מבקבוקי המוסד אינו צריך לזרוק לפח את הבקבוק ואז ליטלו משם כדי לזכות בו, אלא לכתחילה יכול לטעון שהיות ואינו חייב לדאוג למיחזור ולהשבת דמי הפקדון למוסד, ממילא יכול הוא לאסוף לעצמו את הבקבוקים אחרי שהוא גומר לשתות את תכולתם, וכשיקבל תמורתם דמי הפקדון הכסף יהיה שייך לו.