תיבות דו ותלת משמעיות

[אוצר החכמה]

הרד"ק בשרשים כתב שבצורת היחיד לשון חיסור בגדים מנוקד כשהריש בחולם והעין או בצרי או בקמץ.

(ברבים הוא בשורוק כמו ויהיו שניהם ערומים)

[ישבב הסופר]

ערום
1. חכם, כאותה שנאמר 'והנחש היה ערום מכל חית השדה'.
2. ללא בגדים או בבגדים קרועים.

בלשון תורה הערטילאי הוא עירום ולא ערום.

אם תצליח להוכיח לי זאת, אטול כליך הווירטואליים אחריך לבית המרחץ.
לגופו של ענין, אני בבורותי או אולי בשכחתי לא הצלחתי לאושש טיעונך, שבעיני הוא מופרך ובלתי נכון.

"ואירא כי עירום אנוכי" "מי הגיד לך כי עירום אתה" (בראשית ג י' - י"א)
נו, יאללה לבית המרחץ...

[זקן ששכח]

[quote="ישבב הסופר
"ואירא כי עירום אנוכי" "מי הגיד לך כי עירום אתה" (בראשית ג י' - י"א)
נו, יאללה לבית המרחץ...[/quote]

לפני שאתה מכין את השמפו:
יש עשרות פסוקים שבהם נאמר 'ערום'. לדוגמא 'כי תראה ערום וכסיתו' ועוד כהנה רבות. אכן משמע שנקרא גם 'עירום', אבל מכאן ועד לקביעה הנחרצת שערטילאי הוא 'עירום', יש מרחק מסויים.

[חנבין]

ובכן, בכל מה שראיתי ממנחם והלאה בתורת הראשונים וגם לרבות קדמוני האחרונים שדנו בזה, לא מצאתי מקום אחד שנלאו לבאר מדוע יש שני שרשים זהים שלכאורה אין להם שום קשר הדדי במובן, ולחברם יחד. יש מהם שטענו על מנחם למשל שהכביר שרשים ללא הועיל והיה לו לחבר כמה מהם ולאחדם בידו. אבל מעולם לא עלה על לבותם לחבר "ערום" בדעת ו"ערום" ערטילאי ולבאר איך הם שורש אחד בל יפרד. (ועיין פירוש הראב"ע בבראשית בד"ה ויהיו שניהם עירומים שפי' שהתורה קראה לנחש ערום ולא חכם מפני שלשון נופל על לשון הוא).

הבאת דברי האבן עזרא, ולא ראית שהוא עצמו כותב שם בפסוק כה שיש אומרים כי ערום בחכמה הוא מאותו שורש, שחכמתו גלויה ללא כיסוי.

ערומים שם התואר, וכן ובגדי ערומים תפשיט (איוב כב, ו). וי"א כי גם ערום ראה רעה ויסתר (משלי כב, ג) כמוהו. וטעמו שהרוח ערום בלי מכסה כדמות העי"ן.

[זקן ששכח]

דברי כבושין:
בריש פרשתן ברש"י משמעות הדבר דברים נעימים וערבים הכובשים את הלב.
ויש מקומות שמשייכים אותם עם תוכחות ומוסר.
הא כיצד?

[יאיר]

נלע"ד דשניהם ל' כיבוש אך או שכובשים את הלב ואז נאים, או ש"כובשין את האדם" והינם תוכחות מוסר.

[נוטר הכרמים]

נלע"ד דשניהם ל' כיבוש אך או שכובשים את הלב ואז נאים, או ש"כובשין את האדם" והינם תוכחות מוסר.

ראה רש"י תענית טו,א ד"ה דברי כבושין: לשון עצירה כמו מכבש בלע"ז פריש"א שכובשין את הלבבות להחזירן למוטב וכו'.

[זקן ששכח]

שכיר
1. במשמעותו הרגילה הכוונה היא לאדם שנשכר למלאכה מסויימת וכדומה. אמנם יש משמעות נוספת, אף שהיא חריגה:
2. גדול. ראה רש"י ירמיה (פרק מו פסוק כא) "שכיריה - שריה כמו בתער השכירה (ישעיה ז)". וכן הוא בת"י רברבהא.
אלא שלא ידעתי מה הוא שורש תיבה זו בכוונת גדול.
אשמח אם יאירו עיני בתיבה זו. ושכמ"ה.

[מעיין]

בשרשים לר"י גנאח ובשרשים לרד"ק משמע שאכן היא ענין אחר לגמרי, ועיין שם בשרשים לרד"ק שמפרש גם פסוקים אלו מלשון שכירות, וכן ברד"ק על נ"ך מביא ב' הפירושים
אבל ראה זה מצאתי בהכתב והקבלה על דרך אחרוני המדקדקים
בראשית ל טז
ולשון שכר לא הונח על תשלום מלאכת הפועל בלבד (לאהן) אבל גם על כל מין הרווחה (געווין) כי הרבית הבא מיד לוה למלוה נקרא שכר המתנת המעות, ולכן ישמש על כל דבר חשוב, החשובים והגדולים שבעם נקראו שכירים (ירמיה מ"ו) שכירים בקרבה, וכן תער השכירה (ישעיה ז') כלומר החשוב, וכן הונח שם שכר על הנאה הנפשיות לבד (גענוסס) כי הטובה הגדולה הצפונה לצדיקים בחי' עוה"ב ומה שנהנין בו מזיו שכינתו ית' נקרא שכר, שכרך הרבה מאוד (לך לך) וכן ישמשו שם שכר על כל מין הנאת הגוף (כבאבות פ"ב) שכר עברה כלומר ההנאה שנהנה מעברה.

[מעיין]

כי חיות הנה וברש"י שם
חיה שם משותף ליולדת ומילדת
כן הוא לשון מלאכת שלמה ביומא פ"ח מ"א על המשנה והחיה תנעול את הסנדל
וציין לדוגמא לפירוש 'מילדת' הגמ' ג' נאמנין על הבכור חיה אביו ואמו והוא בקידושין עד א - ובאמת מצינו כן גם במשנה חולין פ"ד מ"ג האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה
[יש לציין לדברי האור שמח פ"ג משביתת עשור ה"ח, בדעת השאלתות שלדעתו פי' משנה דיומא והחיה תנעול היינו המילדת... והוא פירוש מחודש יעיי"ש]

[ישראל הר כסף]

שרשים הפוכים.pdf

(6.58 MiB) הורד 731 פעמים

[נוטר הכרמים]

איתא בסנהדרין (קה, א), וילכו זקני מואב וזקני מדין תנא מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם. משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד, אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג אותו, ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו הזאב.

ופירש"י, צהובין - כעוסין, כאדם שכועס פניו צהובין.

ובהגהות הרש"ש, ומזה תמהתי על לשון רש"י בפירוש התורה פר' נשא בפסוק יאר ד' פניו אליך, יראה לך וכו' פנים צהובות, אכן גם בגמ' מצינו לשון זה לשמוש שמחה בחולין (ז ב) ובנדרים (מט ב) ובשאר מקומות, ועי' בערוך.

ובתורה תמימה בפר' נשא (הערה קמו) כתב על דברי רש"י הנ"ל, וז"ל, ולכאורה הוא פלא, שהרי הלשון צהובות מצינו שהוא לשון סתירה וכעס, כמו בסנהדרין ק"ה א' משל לשנים שהיו צהובין זה לזה, ופירש"י צהובין כועסין, כאדם שכועס פניו צהובין, וכן בתנחומא פ' וארא סי' י"ד אש וברד צהובין זה עם זה, וכן מתרגמינן וכעסתה צרתה (ש"א א') ומצהבא לה. אמנם אמיתת הענין הוא, כי שורש צהב פירושו מאירת הפנים, ויש שמאיר הפנים מתוך שמחה, ויש שמאיר מתוך כעס, וכמ"ש בנדרים מ"ט ב' היום פניך צהובים, כלומר ניכר שלבך טוב עליך, וכן בכתובות ק"ג ב' פניו צהובין סימן יפה לו, ולכן בכל מקום בוא הפעל הזה צריך לפרשו לפי ענינו, וכאן פירושו פנים צהובות, פנים מאירות מתוך שמחה ורצון.

ונראה לסייע דבריו מלשון רש"י בישעיהו (יג, ח), ופני להבים פניהם - אומר אני שפניהם צהובים ומאויימין מאד.

[מצפה לרחמי שמים]

וכמה משמעויות למילה 'עד'?
1. ויצא יצא ושוב עד יבושת המים.
2. בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד - לשון ביזה ושלל.
3. אבד חשבון עד דיבון - סר מלכות ועול שהיה בדיבון.
4. לעולמי עד.
ויש לעיין במשמעות "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד".
וכן "עד האלקים יבוא דבר שניהם".

[יאיר]

יובל - שנת החמישים ושופר.

[נוטר הכרמים]

הפטרה - סיום או התחלה?

ספר אבודרהם שחרית של שבת

ולכן נקראת הפטרה, לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר. למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה, שנא' ובפתחו עמדו כל העם. ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה, ומלשון פטר רחם, פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח, לשון סלוק מן הדבר. כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפלת יוצר ומתחילין בתפלת מוסף. וקודם שקורא ההפטרה מברך.

[יאיר]

הפטרה - סיום או התחלה?

ספר אבודרהם שחרית של שבת

ולכן נקראת הפטרה, לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר. למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה, שנא' ובפתחו עמדו כל העם. ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה, ומלשון פטר רחם, פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח, לשון סלוק מן הדבר. כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפלת יוצר ומתחילין בתפלת מוסף. וקודם שקורא ההפטרה מברך.

יפה. אגב אורחא אשאל, האם מישהו יודע סיבה כלשהי לשם מה קורא וחוזר המפטיר שוב על סיום הפרשה? לצורך מה ומאיפה נובע המנהג? לדעת אלו הסוברים שקריאת הפטרה היא משום הגזירה שלא לקרוא בתורה, א"א לומר שמנהג המפטיר התחיל עם קריאת ההפטרה שהרי היה אסור לקרוא בתורה...

אך לדעת האחרים ניתן לקשר זאת ולומר ששני המנהגים החלו יחד:
מקור קריאת ההפטרה, מובא ב"אבודרהם" (בסדר שחרית של שבת, ובלבוש ובב"ח או"ח ס' רפ"ד וב"משנה ברורה" שם) שבאחת התקופות גזרו האויבים שאסור לקרוא בתורה. וכן היא הדעה הרווחת, שמסורת זו הונהגה לאחר שנגזר על היהודים שלא יקראו בתורה בימי השלטון הסלאוקי ביהודה. בעקבות כך הנהיגו היהודים את ההפטרה כתחליף לקריאה בתורה. זהו, ככל הנראה, מקור שמה - השורש פט"ר - כלומר, שחרור מחובה. גם כאשר בוטלו הגזרות, נשמר הנוהג לקרוא בהפטרה. בספר "המכריע" לרבי ישעיה די טראני (סימן ל"א) כתב, כי עזרא הסופר כלל את קריאת ההפטרה, בצד תקנתו לקרוא בתורה.

השערה חלופית הוצעה על ידי הרבנים ראובן מרגליות ושמשון רפאל הירש, ולפיה ההפטרה הונהגה כדי להיאבק בזרמים ביהדות שראו רק את חמשת חומשי התורה ככתבי קודש (כדוגמת השומרונים).

כך או כך, הסיבה לא ברורה בוודאות, וכל השערה מותירה שאלות לא פתורות אחרות.

ידוע שההפטרה נקראה - ייתכן שלא כחובה או שלא בכל הקהילות - כבר לפני חורבן בית המקדש, בשנת 70 לספירה...

ההמשך כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7% ... 7.99.D7.94

בכל אופן, מה הצורך בקריאת המפטיר?

[צופר הנעמתי]

מגילה כג א
אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד תורה


כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי. וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה

[יאיר]

יישר כח!

[עושה חדשות]

וכאותה שאמרו, שאם ה'חמרא' נמצא במרתף הרי הוא יין, אבל אם נמצא את ה'חמרא' בסמוך למרתף נדע נאמנה שהוא חמור העומד וממתין שיעמיסו על גבו את החמרא שבחביות המרתף.

יש להעיר על דוגמא זו כי מדובר בשני מילים בניקוד שונה, וכמו שכתב בליקוטים בסוף ספר מהרי"ל:

[ל] חמרא שהוא לשון יין קרא מהר"י סג"ל חמרא המ"ם בשב"א כגון כסא דחמרא. וכשהוא לשון חמור קרא חמרא המ"ם בקמ"ץ.

נזכרתי בדבר מעניין...

הרד''צ הילמן - ישורון כה.png (43.54 KiB) נצפה 12376 פעמים

[לייטנר]

קשה להבין בירושלמי הנ"ל לשון 'חמרו'.

[עושה חדשות]

צנזורה באוצר החכמה? (אני מסכים שיש בזה צדק).

המשך מכתב הרדצ"ה מתוך עותק ישורון באתר היברובוקס -

ישורון - מתוך ה''ב.png (69.35 KiB) נצפה 12327 פעמים

[איש גלילי]

ובכן, בכל מה שראיתי ממנחם והלאה בתורת הראשונים וגם לרבות קדמוני האחרונים שדנו בזה, לא מצאתי מקום אחד שנלאו לבאר מדוע יש שני שרשים זהים שלכאורה אין להם שום קשר הדדי במובן, ולחברם יחד. יש מהם שטענו על מנחם למשל שהכביר שרשים ללא הועיל והיה לו לחבר כמה מהם ולאחדם בידו. אבל מעולם לא עלה על לבותם לחבר "ערום" בדעת ו"ערום" ערטילאי ולבאר איך הם שורש אחד בל יפרד. (ועיין פירוש הראב"ע בבראשית בד"ה ויהיו שניהם עירומים שפי' שהתורה קראה לנחש ערום ולא חכם מפני שלשון נופל על לשון הוא).
וכן בכל השרשים הללו שמורים לכמה משמעויות, בתורת הראשונים אין שמץ דבר מהסוגיא הזאת החביבה כ"כ על כל בעלי "מחשבה" שבדורנו, שכאו"א יודע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ.
אי לכך, יבואו כל המחדשים וישמיעו לאזנינו חידושיהם בסוגיא הזאת, ואם נמצא בם דבר מועיל נשבחהו. אך ידעו כולם שאין הללו אלא דברי אגדה שמושכין את הלב, ולידי פשט לא יבוא כל אלה. (וכדרך הפשט שנעזב לאנחות והאמת נעדרת והכל חובבין פילפולי חריפי.)
מעניין להעיר שגם תורת השמות הנרדפים כמעט ואינה נזכרת בתורת הראשונים! הראב"ע לפעמים וגם הרד"ק במקומות ספורים מבארים הבדל מה בין שמות נרדפים. אבל למנחם ודונש וסייעתם אין נראה שאחזו שחייב להיות הבדל ופירוד בין שתי שמות שמשמעותם זהה. בימות ר' אליהו בחור נראה שכבר נלאו לתרץ שמות נרדפים ומעניין מתי החלו לדרוש זאת.

כמובן שאם נרד לעומק הענין שכל דבר יש לו אתוון שחייות אותו כדאיתא בספר יצירה, ברור שכל אות פועל דבר מסויים ולפי"ז יש צורך לתרץ מדוע נפרדו הדבקים והיו הרכסים לבקעה, וכן שרשים עם יותר ממשמעות אחת צריכים ביאור. וכל זה דרוש וסוד, והפשט במקומו עומד.

במחילת כבודך, הראב"ע בעצמו כבר התעסק עם חיבור שרשים.
בפר' בראשית פירש את תיבת בקר על שם שכשמאיר הבקר אפשר לבקר ולהבחין בין דבר לדבר, ותיבת ערב על שם שמתערבים הצורות כשמחשיך.

אגב, זכורני שראיתי פעם חידה מהראב"ע על השורש של 'ערום' ומשמעויותיה, מי יוכל להשיב אבדתי?

[נוטר הכרמים]

שותא ד'שותא'
- שבעה פירושים למלה אחת -

איתא בשבת (קכד, ב),

והא רב כהנא איקלע לבי רב, ואמר אייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה.

ופירש"י,

שותא - מצודה.

[וכן פירש בבבא קמא (קיז, א), שותא - מכמורת לדגים או לחיות].
ובהגהות הב"ח הנדפסים על הגליון, וז"ל,

נ"ב וכן פירש בעל המאור על ההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי דפ' הגוזל ומאכיל דף קיז, אבל הכא פי' כמו שריתא דהיינו קורה כמו ההיא שריתא דבי ר' פדת דפ' המוצא תפילין דף קב ע"א.

והנה רבינו הב"ח בחדושיו על הש"ס בכתי"ק שעוד לא נדפס, וקטעים ממנו הובאו ע"י הרב דוד קמינצקי שליט"א בקובץ ישורון (כרך טו עמ' פד - פו) כתב, וז"ל,

שותא פרש"י מצודה וכן פי' הערוך על ההיא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי פ' הגוזל והמאכיל וכתב דלפי זה יהיה שותא כמו שוחתא חי"ת מובלעת, בשחתם נתפש כלומר במצודתם נתפש, גם בעל המאור בספרו העתיק כאן הגירסא אייתו ליה שוחתא, אבל בשותא דהכא פי' הערוך כמו שרותא פי' קורה, וצריך לפרש דהוה תורת כלי עליה כההוא שרות' דבי ר' פדת בפ' המוצא תפילין דף ק"ב

.
והדברים משלימים זה את זה, ועכ"פ מכלל הדברים עולה ב' פירושים למלה 'שותא', א' מצודה, לפירוש זה המילה שותא היא בעצם שוחתא, עם אות חי"ת מובלעת. ב' קורה, לפי' זה המילה היא בעצם שרותא עם אות רי"ש מובלעת.

בדברי הרד"ק בפירושו לתהילים (לה, ז) הביא ג"כ את הפירוש הראשון של שותא דהיינו מצודה – רשת, אולם הוסיף פירוש נוסף למלה שותא שאף הוא בעל אות מובלעת, וז"ל,

ויש לפרש גם כן שחת כמו רשת. וכן (איכה ד, כ) נלכד בִּשְׁחִיתוֹתָם, ובדברי רז"ל (ב"ק קיז, א), האי שתא דהוו קא מינצו עלה בתרי, ושתא רצונם לומר שיחתא, כי מנהגם להסתיר אותיות הגרון. וכן אמרו (ב"ב לט, א) לא תפוק לכו שותא, שהוא כמו שעותא. תרגום ויספר (בראשית כד, סו) ואשתעי.

ובאמת הפי' הזה ל'שותא' שהוא לשון דיבור וסיפור הינו הידוע והנפוץ ביותר, וראה לשון רש"י בסוכה (נו, ב),

שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה - משל הדיוט הוא: מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע, אף זו אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן, שותא - דיבור, כמו לא תיפוק לכו שותא (בבא בתרא לט, א), ובקדושין (ע, א) שותא דמר לא ידענא.

וראה עוד במגילה (יד, ב), בהדי שותא פילכא, ופירש"י, עם שהאשה מדברת היא טווה וכו'.

וכבר מצינו בדברי רב ניסים גאון בעירובין (סג, ב) שמביא את הדוגמא של שותא – שעותא כאחת הדוגמאות לכך ש'כן דרכו של לשון חכמים שמחסרין את העי"ן והחי"ת'.
כך גם כתב בפסקי רי"ד בבבא בתרא (לט, א) דשותא בלשון דיבור הוא לישנא קטיעא אלא שפי' שהאות המובלעת היא חי"ת והיינו כמו שחותא.

אולם מצינו פירושים נוספים למלה 'שותא', איתא בשבת (לב, א),

רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא.

ופירש"י,

יומא דשותא - שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה, המפלת חומות ועוקרת אילנות.

וראה עוד בלשון רש"י בשבת (קטז, ב),

יומא דאסתנא - רוח צפונית, שהיא בינונית, לא חמה ולא צנה... יש מפרשין יומא דאסתנא - רוח דרומית, שהיא צוננת, אמת שרוח דרומית צוננת, אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא, ונוחה, כדאמר בעלמא (עירובין סה, א), צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא, ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא.

הרי שימוש נוסף ל'שותא' – דרום.

פירוש נוסף בשיטה מקובצת בבבא קמא (קיז, א), בשם הראב"ד שפירש שהיא מכתשת גדולה.

פירוש נוסף בפי' רבינו חננאל בשבת (קכד, ב),

ושיתא היא שחתא. פי' מכבדת מטאטא שמכבדין הבית בהן.

שימוש נוסף ושונה לגמרי ב'שותא', איתא בברכות (לו, א),

צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא,

ופירש"י,

לאכול את העלים ואת התמרות, שאינן ממעטין את האילן בכך.

וראה בפסקי רי"ד שם דקיבוץ מיני מאכל של צלף יקרא שותא. ויעוי' עוד בספר הערוך (ערך שת ד) שכתב, שותא כמו שותתא מל"ס פי' עלין ותמרות.

[ע. התשבי]

דוגמא מעניינת ראו במאמרו של פרופ' ברונזניק, להוראותיו של "דעת" בלשון חכמים, המעין מו, ג (תשס"ו), עמ' 48.

ישנם משמעויות נוספות (במקרא עכ"פ) על הנמנה שם.
ולדוגמא: שופטים (ח, טז): ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים, וַיֹּדַע בהם את אנשי סוכות". ותרגומו "ותבר בהון". וכן בתהלים (קלח, ו): "כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יְיֵדָע", וברד"ק: "ויש מפרשים שפירשו יידע, ישבר".

[ע. התשבי]

ובאגרות אדמו"ר הריי"צ (חלק ד' עמ' תקכד. המקור באידיש) מביא שבע פירושים בדעת:

המילה דעת מבטאת: לדעת, להעמיק, להתאחד, להתקשר, להכיר, להרגיש, לשבור, כל שבעת המילים הללו הנה שש מהם הגם שכל אחת היא משמעות שונה לגמרי, אבל בכללות הרי יש להם קשר אחד עם השני . . אך התוכן השביעי שבמילה דעת - לשבור, לכאורה אין לזה כל שייכות לששת המשמעויות הקודמות במילה דעת, רק בהתבוננות טובה במשמעות הדעה, שדעה באה ע"י הנחת כל הדברים המפריעים לדעה על הצד, וזוהי המשמעות לשבור, דעת שוברת את הדברים הללו שמפריעים לבוא לדעה.

[סעדיה]

דוגמא מעניינת ראו במאמרו של פרופ' ברונזניק, להוראותיו של "דעת" בלשון חכמים, המעין מו, ג (תשס"ו), עמ' 48.

ישנם משמעויות נוספות (במקרא עכ"פ) על הנמנה שם.
ולדוגמא: שופטים (ח, טז): ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים, וַיֹּדַע בהם את אנשי סוכות". ותרגומו "ותבר בהון". וכן בתהלים (קלח, ו): "כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יְיֵדָע", וברד"ק: "ויש מפרשים שפירשו יידע, ישבר".

גם בלשון חז"ל - עי ברמב"ן (בחידושים ובמלחמות) לב"ב דף מ' [אגב, מבואר שם (בחידושים) שככה פי' "הודע את ירושלים" (יחזקאל ט"ז ב'),האם יש עוד שפי' כך?].

[עמרם]

כדמות ראיה לקשר שבין שני הערומים (והמכוסים "מכוסה" "כסיל") נמצא במשלי י"ב כ"ג, אדם ערום כוסה דעת ולב כסילים יקרא אולת. וכן שם פסוק ט"ז,כוסה כעסו ערום

[עמרם]

באמת יש לומר שזה עצמו שגם ההפכים זהים (ערום מכוסה. ערום כסיל.) ראיה ששני השורשים יונקים מאותו מעיין.

[שמואל דוד]

הוריות ו.
מייתי מתרומת הלשכה והא מייתי להו והנך דפיישי היכי מייתי כו׳
הכוונה למיתה וגם להבאה ודו״ק

[ביקורת תהיה]

הוריות ו.
מייתי מתרומת הלשכה והא מייתי להו והנך דפיישי היכי מייתי כו׳
הכוונה למיתה וגם להבאה ודו״ק

המלים דומות בכתיב אך לא בקריאה: מביאים – מַייתי, מתים – מָייתי.
ודרך אגב, במשפט שציטטת הן 'מייתי' ראשונה והן 'מייתי' שניה נשתבשו בדפוס. בראשונה צ"ל: 'אַיְיתִי' (יעב"ץ), או 'דְּנַיְתוּ', או 'לַיְתוּ' (כת"י); בשניה צ"ל 'מִיתוּ'. (ו'מייתי' השלישית השתבשה בהעתקה שלך, והנכון 'מייתו'.)

[שמואל דוד]

יישר כח. איפה ראית שנו״ס?

[מענה איש]

מתוך הפיוט ירושלים אשריך

וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִיצִים

[הים הגדול]

ד' בדין הן:
א-מֵפֵר֙ אֹת֣וֹת בַּדִּ֔ים.
ב-וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת.
ג-וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים.
ד-הגתות והבדים.

[עזריאל ברגר]

וכמה משמעויות למילה 'עד'?
1. ויצא יצא ושוב עד יבושת המים.
2. בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד - לשון ביזה ושלל.
3. אבד חשבון עד דיבון - סר מלכות ועול שהיה בדיבון.
4. לעולמי עד.
ויש לעיין במשמעות "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד".
וכן "עד האלקים יבוא דבר שניהם".

כבר הבאתי במקום אחר, ג' פירושים בפסוק אחד:
ונירם אבד חשבון עד דיבון ונשים עד נפח אשר עד מידבא.
1. סר. 2. במשמעות של "מ... עד". 3. "הסמוכה אל" - במשמעות מושאלת מהפירוש השני.

[עזריאל ברגר]

עוד כמה מילים:

1. קמצא - נמלה/חגב/צב.
דיונים עליו:
מה שכתבתי בזה בעבר - https://www.chabad.fm/377/4821.html
http://www.haoros.com/Archive/Index.asp ... 11&haoro=4 ותגובה לכך http://www.haoros.com/Archive/Index.asp ... 11&haoro=5
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=29905

2. קומץ - יש שפירשו "קומץ - חגב" (רש"י למסכת ברכות, ע"פ הגהות הב"ח - ראו בקישור הראשון דלעיל).

3-4. פעם = רגל, בשתי המשמעויות! (שלש רגלים תחוג לי, מה יפו פעמייך בנעלים).

5. ציר (חלק מהמובא לקמן - מתוך https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A6%D7%99%D7%A8 ).
א. שגריר/נציג - וציר בגויים שולח (ובעוד מקומות בתנ"ך).
ב. הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל־צִירָהּ וְעָצֵל עַל־מִטָּתוֹ (משלי כו, פסוק יד). (ומשם בהשאלה לענינים נוספים, עיינו בויקימילון שם).
ג. הנוזל שהתבשל בו האוכל והוא ספג את טעמיו (חז"ל, בריבוי מקומות).
המשותף לשלשת הנ"ל - מחברים בין דברים (כמו "וו" שהוא מחבר כמו "וו החיבור").
ד. צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה (ישעיהו כא, פסוק ג) - אפשר לומר שזה בהשאלה מצירי הדלת, אך בויקימילון כותבים שאפשר גם לפרש "קרוב אל מיצר צרה מצור ומילים רבות המבטאות צער או דוחק".
וכל זה בלי לדבר על צַיָּר או צִיֵּר/צֻיַּר (אם כי יש המקשרים ביניהם לבין שגריר - ראו לעיל בויקימילון).