הודעהעל ידי מלח הארץ » ד' אוקטובר 22, 2014 11:22 am
קטע ממאמרו של הרב אלחנן סמט על סיפור קין והבל ובו תמצא תשובה לשאלתך.
ו. החיסרון בעבודת האדמה
ובכן, מהו החיסרון בעבודת האדמה שאליו רומז סיפורנו? שניים הרגישו, בעקבות סיפורנו, כי יחס המקרא אל עבודת האדמה הוא אמביוולנטי, בעוד שיחסו לרעיית הצאן הוא חיובי: צייטלין, שבעקבותיו צעדנו עד כה, ועוד לפניו הרב הירש בפירושו לסיפורנו. רב הדמיון ביניהם, ובכל זאת הדגיש כל אחד מהם זווית ראייה שונה במקצת. הנה דברי הרב הירש (בהשמטות):
"החקלאות דורשת את כל כוחותיו הגופניים של האדם... עליו להקדיש את כל חייו לקיומו הגופני. המושג "קין", "קנה" - ההכרה העצמית וגאוות הקניין - מתגלים ביותר אצל החקלאי. בזיעת אפיו הוא הרווה את אדמתו, וזו נעשית לו לערך עליון: היא הופכת לחלק של אישיותו, הוא נאחז בה ומתיישב...
"האיכר הוא עבד לשדהו, ואדמתו מושכתו אליה. משנתן את צווארו בעול רדיפת הקניין, גם רוחו נעשית כפופה... דבר זה מביא לידי עבדות... זאת ועוד: בנקל יבוא לידי הערצת כוחות הטבע, שבהשפעתם תלוי שגשוג שדהו. האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים חקלאיים. שם התפתחו לראשונה עבדות ואלילות.
"כנגד זה, מעלה יתרה נודעת לחיי הרועה. עיקר עיסוקו ביצורים חיים. הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות. קניינו הוא נייד. המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת הפרזה בערך עצמו ורכושו. משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו. אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים א-לוהיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר. וכנגד זה אנו מוצאים "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (בראשית מ"ו, לד).
"כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים. תרבות מצרים הייתה תלויה בחקלאות. היא התבטאה באלילות מחד, ובשעבוד האדם מאידך. האמונה בה', חירות האדם וצלם הא-לוהים, נשתמרו רק בלב אבותינו הרועים."
והנה דבריו של צייטלין (אף הם בהשמטות):
"התבוננתי היטב בדבר וראיתי: בכתבי הקודש מבכרים כמעט תמיד את הרועה על פני עובד האדמה. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן; מנחתו של הבל נתקבלה ברצון, ומנחתו של קין לא נתקבלה ברצון. על נח מסופר שהיה "איש אדמה" ולא לשבח, שהרי הכתוב מסיים (ט', כא): "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה". האבות היו רועי צאן; יעקב היה "יושב אוהלים", ועשו "איש שדה"; השבטים היו רועי צאן; "משה היה רעה" (שמות ג', א); דוד היה רועה צאן אביו. בשבח מרעה הצאן נאמר במשלי... (ראה כ"ז, כג-כז); עמוס היה מן הנוקדים אשר בתקוע (עמוס א', א); יונדב בן רכב ציווה לבניו לאמור... (ראה ירמיהו ל"ה,ו-ז).
"אבל מדוע מבכרים כתבי הקודש את מרעה הצאן על עבודת האדמה? הלא ה' הניח את האדם בגן העדן "לעבדה ולשמרה"? הלא "לא תהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ה, יח)?
"את המפתח להבנת העניין צריך לבקש... בנימוקים סוציאליים-מוסריים ... עבודת האדמה קשורה במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לאדם פרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים."
גם הרב הירש וגם צייטלין חשו בקושי הגדול על דבריהם, ונביאנו בלשון הרב הירש:
"עבודתו הטבעית של האדם הייתה החקלאות. האדם היה זקוק "לעבד את האדמה" כדי למצוא לו מזון למחיה... וזה גם ייעוד ישראל על פי התורה."
ואכן, רוב הדוגמאות שהביאו שניהם לאישים גדולים שהיו רועי צאן, לקוחות מן התקופה שלפני התיישבות עם ישראל בארצו. על שאלה זו תשובה דומה לשניהם. הרב הירש עונה:
"התורה הקדימה רפואה לסכנות הכרוכות בחקלאות, והתקינה תקנות כנגד האלהת הרכוש. השבת והשמיטה מעידות לעד, כי לה' הארץ, והאדם הוא עבדו. חוקי החקלאות, כדוגמת כלאיים וערלה מחד, ולקט שכחה ופיאה מאידך, מזכירים לאדם את מציאות ה', ומזהירים על אחווה וריעות. כך פותרת התורה את הבעיה הרוחנית של החקלאות; כך היא מקימה מדינה של חקלאים עובדיה', שכולם חברים באחווה ושוויון. אך מחוץ לתחום התורה נשקפת סכנה לאמונה בה' ולחירות ולשוויון של כל בני האדם."
וצייטלין, על פי תפיסתו בדבר החיסרון העיקרי בעבודת האדמה, מבליט דווקא את מצוות היובל:
ויקרא כ"ה, י וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו.
כג-כד והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ.
וכמו הרב הירש, אף הוא מביא את מצוות שבת הארץ ומתנות עניים, ומסכם:
"כל המקומות הנזכרים ועוד רבים כמוהם, מלמדים לאדם שהארץ כולה לה' היא, והאדם הפרטי, אם גם קונה הוא את יבול אדמתו בזיעת אפיו, הנה צריך הוא להניח אותה הפקר לכול בשביעית, להשיבה לבעליה הראשונים ביובל, להפריש ממנה תרומות ומעשרות ומתנות עניים, ולזכור תמיד, כי לא הוא האדון עליה, כי אם שכירה או אריסה הוא, אשר ממנה יאכל כפי עבודתו."
קין הוא אפוא, על פי שניהם, נציגה ומייסדה של תרבות עובדי האדמה הגולמית, בטרם הומתקה זו ונרפאה על ידי מצוות התורה. אשר על כן, עצם בחירתו באורח חיים שלילי זה, כמו גם השפעתו של אורח החיים הזה על אופיו, הם שגרמו לכך שה' לא שעה אל מנחתו, והם שעומדים ביסוד הידרדרותו אל רצח אחיו.
בשולי דבריהם נעיר שתי הערות תוספת והבהרה:
א. כבר ציינו לעיל כי רוב הדוגמאות שהובאו לאישים גדולים שהיו רועי צאן קדמו להתיישבות עם ישראל בארצו. ואכן, אבותינו, החל מאברהם, אבינו הראשון, ועד לבני בניו יוצאי מצרים, רועים היו. לכך ישנה משמעות ביחס לשאלה שנידונה לאחרונה: לא רק מצוות התורה נועדו להגן על עם ישראל היושב על אדמתו מפני אותה הידרדרות מוסרית המאפיינת תרבות חקלאית שבעה ומדושנת; אף הזיכרון ההיסטורי בנוגע לחוויית התשתית של קיומנו כעם נועד להזכיר לנו ללא הרף, כי מוצאנו משבט רועים נודד וחסר ארץ, אשר בחסד ה' הפך לעם בעל נחלה העובד את אדמתו. אף תודעה היסטורית זו אמורה להגן על ישראל מאותה הידרדרות.
ב. מדברי ה' לקין יש להסיק את מה שעתיד להתגלות מאוחר יותר במצוותיה של תורה לעם עובד אדמתו, כי אין העיסוק בעבודת האדמה כרוך בהכרח בחטא. החטאת אמנם רובץ "לפתח" - לשדה החרוש של עובד האדמה - אך בכל זאת "ואתה תמשל בו". הבחירה החופשית והחירות המוסרית של האדם נותנות בידיו את האפשרות להיות עובד אדמה ישר דרך ובעל הכרה דתית נאמנה. מצוות הבאת הביכורים, כולל ההגדה שבפי מביא הביכורים (דברים כ"ו, א-יא), היא תשובת המשקל לחטאו של קין, והיא נעשית במאור פנים של המביא, ומתקבלת ברצון מאת ה'.