אוצר החכמה כתב:. נושא הסמכות אינו ענין לכאן. השאלה היא אם אחרי שמצאנו דרך להפקיע מצוה שתקפה הלכתית לפי כח חכמים של אותו הדור, יש לעשות זאת בלב דווי ובדאבון נפש. או שמא אם לפי הדין הכל כשר אין שום סיבה להצטער אלא לשמוח שקיימנו את חובתנו ללא מכשול. אפשר לטעון אולי שחז"ל ברוח קדשם ידעו לומר באלו מצוות ניתן להפקיע ואין ענין שייתקיימו כצורתן, ובאלו מצוות התורה הקפידה על קיום כפשוטו, אבל כל זה דבר נביאות - בשום מקום בחז"ל (כמדומני) אין דיון בשאלה הזו. כשדנו על תוקף הפרוזבול דנו רק על המבנה הפורמלי המאפשר עקירת המצוה, ולא על השאלה המקדימה אם מצוה זו שייכת לקטגורית המצוות שאפשר להפקיען.
נושא הסמכות, לא הפורמלית אלא האמיתית, עניין גם עניין הוא. אף אחד מאיתנו לא יושב ומצטער ודוה לבו על שאינו תוקע בשופר בשבת. וזה כי מלבד שלחז"ל היתה סמכות שאין לנו לעשות דברים, הרי שגם מעשיהם תורה, וזה כי כל דבריהם האמת וצדק ואם הם ראו שראוי שדבר ייעשה הרי שכך ראוי שייעשה וזה רצון הבורא. אבל אנחנו בעניותינו אין לנו סמכות באמת, היינו שמלבד העובדה הפורמלית שאין ביכלתינו לעשות דברים כגון לבטל תקיעת שופר בשבת, גם אין החלטתינו בעניין הזה בעלת ערך, כלומר שלא המצב הוא שראוי שנעשה רק אין לנו סמכות פורמלית לעשות, אלא שאין שיקול הדעת שלנו ראוי להחשיב את התיקון שאנו עושים באי הטלטול כנגד לבטל מצווה מן התורה, וזה חלק מהסיבה שאין לנו סמכות.
זה המשל וכן הוא בנמשל, כשהלל מחליט שיש לתקן פרוזבול הרי שמלבד הכוח לעשות (שכאן אין כ"כ בעייה הלכתית נטו שהרי מוסרים לבי"ד) יש גם שיקול דעת של הלל ש"שווה" לבטל קיום מצווה מן התורה כדי להרויח את מה שרצה, והלל יש לו שיקול דעת להחליט כאלה החלטות (כשם שיכול לעקור בשב ואל תעשה) כי הוא באמת יודע חשיבות של דבר כנגד דבר. אבל אנחנו אין לנו את היכולת לשקול את המעלה והכל דמיון שלנו, ולכן לבנו דוי על ביטול מצווה מן התורה מתוך ההכרח כנגד דבר שאין אנו יודעים מעלתו.
אתה מניח את המבוקש - רק אם נניח שמלבד השאלה של הסמכות והביסוס ההלכתי לעקור או להפקיע מצוה (שבזה כמובן יש הבדל בין תקנת חז"ל לבין הפקעה של פוסקים אחרונים בדרכי ההפקעה) יש עוד נידון אחר של עצם ביטול המצוה כצורתה, אז נצטרך להסיק שמן הסתם שאלה זו עלתה על דעתו של הלל והוא הכריע שדווקא בשמיטת כספים אין חסרון כזה. כפי שאמרתי בדברי הראשונים - זה אפשרי, אבל מדי הנחה חסרת בסיס לא יצא, אחר שלא מצאנו שום רמז לדיון מסוג זה לא בענין פרוזבול ולא בשאר מקומות.
גם אם נקבל את ההנחה שיש איזו סיבה שלא נתפרשה בדברי חז"ל לכך שבשמיטת כספים אין מניעה מלהפקיע המצוה לגמרי, יש לדון בדבר מהי באמת אותה סיבה ומה יהיה לפי זה במצוות אחרות.
(ביטול תק"ש בשבת אינו דוגמא טובה כל כך, כי שם יש לומר שחכמים אכן הפקיעו את המצוה לגמרי, ותלוי בדיון בזה בין האחרונים. בפרוזבול לית מאן דפליג שהמצווה כדקיימא קיימא, ומי שלא יעשה פרוזבול יקיים את המצוה כצורתה גם אחרי תקנת הלל)אוצר החכמה כתב:ד. השאלה מדוע לא מצאנו בחז"ל מכירה בשמיטה היא שאלה רלבנטית למישור תקפות המכירה (כהוכחה עקיפה שאי אפשר להפקיע שמיטה בכך, ועל מידת חוזקה של ראיה עקיפה זו יש לדון). אבל, אם נכריע שמצד הדין המכירה מועילה אינני רואה כיצד היא מהווה סיבה שלא לנהוג במכירה כל עוד לא אמרו חז"ל בפירוש שאין לעשות כן (וזה עוד גרוע מלימוד מפי מעשה, כי הוא לימוד מהעדר מעשה), כשם שנהגו במכירת חמץ והיתר עסקה שלא נמצאים בחז"ל (לפחות לא בצורתם הנהוגה היום), וכל הדיון הוא רק על תקפותם ההלכתית.
לא הבנתי למה היא רלוונטית לתוקף ולא לשאלה אם ראוי לעשות כן. אם אין להוכיח מאי המעשה של חז"ל (כי אולי היו סיבות אחרות) אזי אין להוכיח בשני הנושאים. ואם אתה סובר שיש להוכיח על אף שזה מפי (אין) מעשה א"כ יש להסתפק למה לא עשאוהו חז"ל או בגלל בעיית התוקף או בגלל שראו שאין ראוי לעשות כן.[/size]
אתה צודק, אם בכלל אפשר להוכיח משהו מזה שחז"ל לא הנהיגו היתר מכירה בשמיטה, אפשר אז להסתפק אם לא עשו כן מחמת חסרונות בתוקף המכירה או מחמת שלא רצו להפקיע את המצוה. ולאידך גיסא כשתקן הלל פרוזבול יש להסתפק אם הוא משום שלא חשש להפקעת מצוה באופן כללי, או שהיה לו טעם נקודתי במצוה זו שדווקא בה אין לחשוש.
קיצורו של דבר, לו היינו מקבלים כנתון שבהפקעת שמיטת הארץ יש חסרון של הפקעת מצוה, היה מקום לומר על הקושיה מפרוזבול שאולי יש לחלק בין מצוה למצוה, ואנחנו לא נדע מה. זו עדיין לא תשובה, אבל בהנתן ההנחה זו נראית מסקנה הכרחית. אבל אני שואל מניין בכלל צומחת ההנחה הזו? מה הראיה כנגד ההבנה הפשוטה (של תקנת הלל, ושאר דוגמאות שעלו כאן) שאין בכלל לחשוש להפקעה, ואין לבנו צריך להיות דוי כאשר מקיימים הכל כדת וכדין.
אולי יש להביא ראיה ממי שהולך בבגד בלא ד' כנפות, ודמיון קרוב יותר הוא ענין דורות האחרונים שהיו מכניסים פירותיהם דרך גגות (ושני אלה במ"ע, ואולי כן הוא לגבי העשה של שביתת הארץ, בלאוים יותר קל לקבל שאין נפק"מ באיזה אופן נמנע מהלאו, ובזה יתורץ גם ענין היתר עיסקא). אבל שני אלה מדברים על מידת חסידות וכדומה, שקל יחסית להבין כיצד במקום הצורך (כגון נמנעו העם מלהלוות) מוותרים עליה, והלשון לבי דווי נראית מעט חמורה מדי ביחס למידת חסידות כזו (
כעת ראיתי במכתבי האוסרים שבספר השמיטה לגרימ"ט שהביאו דין מכניסים נגד גגות כקושיה על עצמם, ודחו ששם לא נעשה הדבר על פי חכמים, ומ"מ ראיה משם לאיסור אין).
היה מקום גם לומר שהחסרון המדובר במכירה הוא לא משום הפקעת המצוה, אלא משום הפקעת קדושת הארץ. אבל אין זה עולה יפה בלשונם של המתירים שהעלו ענין זה.
מחולת המחנים כתב:אנו מוצאים בתוכחה (ויקרא כ"ו ל"ד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.
ובעבודה בקרקע בשנת השבע, אף בהיתר, עדיין לא מתקיים "אז תרצה הארץ את שבתותיה", "אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה".
בעבודה בקרקע חו"ל בשמיטה מתקיים "תשבת"? אם המכירה מועילה, הרי שהארץ הנמכרת שוב אינה בקדושת א"י כלל, ולא עליה מדבר הפסוק. אם רצונך לומר שעדיין לא מתקיים "תשבת" כי צריך שתהיה איזו שהיא חלקת אדמה השובתת, הלא גם אחר המכירה כל שטחי א"י שלא נמכרים נשארים בקדושתם ומתקיים בהם תשבת הארץ כפשוטו.
יותר נראה שטענות מסוג זה (שעלו מצד המתנגדים) מבוססות על ההנחה שההיתר אינו תקף, ועל זה הוסיפו ואמרו את חומר הדבר אחר שלדעתם יש כאן ביטול שמיטה (ולא רק הפקעה), ואין בהן תשובה לשאלתי שהיא בהנחה שההיתר תקף.
