תוך כדי אכילת פרס כתב:איש_ספר כתב:האם מאז ומעולם היו חרדים שהוציאו כתבי ראשונים, עם הערות המפנות למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש?
אכן כדבריך. מאז ומעולם היו חרדים שהוציאו כתבי ראשונים והסתמכו ללא הרף על מחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש, אך בלי הערות המפנות לאותם המחקרים, פי שכבר כתב ר' תוכן בטוב טעם ודעת. הכותבים התורניים, למן ר' משה הרשלר ור' דוד צבי הילמן ועד יבדלו לחיים ר' דוד דבליצקי ור' יעקב ליפשיץ, כולם היו מודעים היטב למחקר ולמסקנותיו, ולא אחת פעלו על פיו. יתפלאו הקוראים לשמוע כי גם מאמריו של כותב הביקורת (איש ספר) מלאים הסתמכויות (ולפעמים גם הפניות) למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש. זו היא דרכו של עולם, ואין מנוס. אלא שפעם היו משתדלים להסתיר את הפליגאט, וכיום בדור המאגרים והמדקדקים - קשה יותר להסתיר ועדיף לפרסם מאשר לגנוב בגלוי.
כך גם הר' סטל השתמש בספרות לועזית מחקרית כבר בספריו הראשונים (ודלא כטענת הכותב הארציי שמדייקים בדבריו כבאחד הראשונים). ואילו הרמז שבספרו האחרון של הר' סטל נעשה שימוש בספר של אשה - הוא שקרי בעליל. הר' סטל ציין לעבודת הד"ר של קוזמה (גוייה הונגרייה ששקלה להתגייר וכבר נידונה בפורום במק"א; ואגב, עבודה קודמת של קוזמה זו עלתה לאוצר החכמה (http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?170936&), עבודה הכתובה בשפה שסטל אינו קורא (כפי שייווכח כל המעיין בהפניותיו שהשפה היחידה שהוא קורא היא עברית), אך ההפניות של הר' סטל מתייחסות לנספחות של העבודה - דהיינו מהדורות של כמה סדרי תשובה מחסידי אשכנז שהוהדרו מכת"י. אם כן, עדיין אין כאן "הערות המפנות למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות".
ולעיתונאי ייאמר: חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. מותר לך. מותר לך. מותר לך.
קודם כל ברצוני להביע את הערכתי (הכנה בלא שמץ של ציניות) לאלו שבחרו שלא להשתתף בכתבה (או לפחות לא בשמם). ולהיפך.
אני לא רוצה לפתוח דיון לגופם של דברים (היינו מגמת "משכיליות" בההדרות מסוימות) מכמה טעמים ולכן קשה עלי להתמודד עם הטיעונים המובאים כאן. ובכ"ז אעיר קצת.
[מן הצד, אני לא רואה שום הבדל בין איש חילוני לאשה חילונית, ואם מדובר באשה ירא"ש שכתבה משהו ראוי, אין טעם שלא להזדקק לו ובשמה ובצניעות ראויה].
שנית, מעולם לא הזכרתי (ולא זכור לי שגם גנבתי) בהערות לספר שאמור להיות תורני, מחקרים אקדמאיים וכו'. משא"כ במבוא שמוקדש לבירורים ביבליוגרפיים שבמהותו הינו חלק החולין של הספר, כאינדקס מורחב וכו', וכ"ש מאמרים בעלמא וכו'. וגם שם לא זכור לי שהזכרתי מחללי שבת.
השאלה היא כמובן איך המהדיר תופס את הספר, האם ביחס של קדושה, כחלק משרשרת מסירת התורה, או כטקסט ממאה פלונית המשתייך לחוג אלמוני ומשקף תפיסות שרווחו בפרק זמן פלמוני. אם כלשון אחרון, מדובר בממצא חילוני לגמרי שאין בעיה לעטרו מכל הבא ליד. עם יחס כזה אפשר להוציא עץ חיים לאר"י כשבשוליו "השוואות" לגנוסטיקה נוצרית (אני נוקט בדוגמאות דמיוניות כי כאמור אני לא מעונין לפתח דיון פרטני).
אחד מההבדלים הבולטים בין ההדרה של אדם ירא"ש, לההדרה בסגנון אקדמאי היא ההזדהות עם הספר. מהדיר אקדמאי, לא אמור "להזדהות עם גיבורו" הוא יכול לקשור לו כתרים, אבל היחס הכללי הוא קורקטי ונטול רגשות אישיים, ואצ"ל שאינו מזדהה עם מסקנותיו ותפיסותיו, וההיפך הגמור במהדיר ירא"ש שיש לו רגשי קודש לספר, והוא ניגש אליו בהזדהות וענווה הנובעים מיחס של קדושה לספר.
למשל בספר אחד של מהדיר חרדי (טשטשתי את פרטי הזיהוי אבל הדוגמא אמיתית) נידונה אמונה אחת המקובלת בגרסאות שונות אצל חז"ל, הכותב מרבה בקיאות של השוואות וכיו"ב, ובהערת שוליים אחת הוא מפטיר, שכיון שהמאמר עוסק באמונה זו כפי שהיא משתקפת במסורת ישראל, אין מקום להביא כאן מקורות גויים כאלה או אחרים שגם אצלם ידועה אמונה זו. עיין שם ושם. ע"כ. מה בעצם כתוב כאן: אני הכותב ממחלקת התרבות של אונסק"ו, אין לי שום יחס ושום העדפה למסורת ישראל על פני המסורת הפינית למשל, אלא שעתה אני עוסק בזה ולכן אין מקום לדון במסורת השניה. זו דוגמא מבהילה של חוסר הזדהות עם המקורות אותם מהדיר הכותב. ודעת לנבון נקל שהביטוי "חוסר הזדהות " במקרה הזה, הוא מיקל מאד.
ויש עוד הרבה מאד מה להאריך.