הוא עושה שהפירות יהיו מותרים גם לדעות חולקות (ועל עצם העבירה דלא תחנם - לדידיה אין זו עבירה כלל).אוצר החכמה כתב:הוא לא עושה שזה יהיה מותר גם לדעות החולקות שזה דבר מצוי וסביר. הוא לוקח על עצמו את העבירה וזה המוזר בעניין אבל כאמור זה עניין של תחושה ולא של טיעון הלכתי. וכיוון שברור שהעניין תיאורטי בלבד כדבריך זה מעצים את מוזרות העניין.
ברזילי כתב:הוא עושה שהפירות יהיו מותרים גם לדעות חולקות (ועל עצם העבירה דלא תחנם - לדידיה אין זו עבירה כלל).אוצר החכמה כתב:הוא לא עושה שזה יהיה מותר גם לדעות החולקות שזה דבר מצוי וסביר. הוא לוקח על עצמו את העבירה וזה המוזר בעניין אבל כאמור זה עניין של תחושה ולא של טיעון הלכתי. וכיוון שברור שהעניין תיאורטי בלבד כדבריך זה מעצים את מוזרות העניין.
מה בין הפקעה זו לעקירה המוחלטת של שמיטת כספים ודומותיה?
ברזילי כתב:מענין לענין - כידוע מצדדי המכירה (או לפחות רובם), וגם רבים ממתנגדיה היום, סבורים שלא אמרו פתרון זה אלא בשעת הדחק\הצורך, אבל לכשיכשר דרא ראוי לנהוג באופן אחר ולקיים שביעית "כהלכתה" (ועל זה יש שטוענים שבזמננו כבר אין צורך, ולא על זה באתי לדון כעת).
למה בדיוק הכוונה "כהלכתה"? האם החסרון לדעתם הוא מחמת הפקפוקים ההלכתיים שיש במכירה (כלומר, אף שהכריעו לדינא שיש להקל במקום הצורך, כשיתאפשר הדבר בשופי ראוי שלא לסמוך על שיטות מקלות ולהחמיר בכמה ספקות שענין המכירה תלוי בהם), או שהם סבורים שגם אם המכירה היא "חלקה" מבחינה פורמלית, או שישפרו אותה עד שתהיה "חלקה", אין זה ראוי להפקיע את קיום המצוה לגמרי ויש לשאוף לקיום שמיטה כצורתה הכתובה בתורה?
דומני שגם האמירה השניה נאמרה מפי רבים וגדולים, ועל זה אני שואל - האם זו טענה מוסכמת? מה בין הפקעה זו לעקירה המוחלטת של שמיטת כספים ודומותיה?
ברזילי כתב:כמדומה שכל מה שכתבת אינו אלא לחלק בתוקף התקנה, אבל אני שואל על עצם ענין הפקעת המצוה שכמה וכמה (ממצדדי ההיתר וממתנגדיו) העלו כסיבה שלא להשתמש בהיתר (בכלל, או לכשירחיב) גם לו יצוייר שתסודר מכירה באופן שאין בו שום חשש הלכתי ולא הערמה וכו'
מחולת המחנים כתב:ברזילי כתב:כמדומה שכל מה שכתבת אינו אלא לחלק בתוקף התקנה, אבל אני שואל על עצם ענין הפקעת המצוה שכמה וכמה (ממצדדי ההיתר וממתנגדיו) העלו כסיבה שלא להשתמש בהיתר (בכלל, או לכשירחיב) גם לו יצוייר שתסודר מכירה באופן שאין בו שום חשש הלכתי ולא הערמה וכו'
על זה ניתן להשיב שמצות שמיטה היא מצוה חמורה הנוגעת בעיקרי האמונה כבריאת העולם ובטחון (כמבואר ברמב"ן פר' בהר), והיא תנאי בישיבת הארץ ושקלוה חז"ל כשלוש עבירות חמורות ובעוון חילולה גלינו מארצנו, ולכך חמור יותר הרצון להפקיעה.
זה לא ברור בכלל. בבכור יש צד של קדושה למזבח אבל גם צד של מתנת כהונה. גם על עצם קדושת הבכור יש לשאול אם היא מצוה לעצמה, או רק נגזרת מהיותו עומד למזבח. מכל מקום, על ידי ההפקעה ודאי מבטלים את מצוות הנתינה לכהן שיאכל במומו. אפשר לטעון אחרת, שכנגד הפסד הפקעת המצוה יש רווח של הסרת מכשול אפשרי של גיזה ועבודה וכו' (אבל גם בהיתר מכירה יש הסרת מכשולות חמורים של איסורי שמיטה)אוצר החכמה כתב:בבכור זה באמת לא מובן מה אתם שואלים, כפי שהוזכר כאן למעלה, בבכור מה שרצתה תורה הוא שיקריבו אותו לא שירעה עד שיסתאב וכיוון שבעונותינו חרב בית מקדשינו הרי שעיקר כוונת התורה בלאו הכי לא מתקיימת. משא"כ בדוגמאות האחרות השאלה היא מדוע לא נקיים את עיקר כוונת התורה.
ד. טעם נוסף הקשור לטעם הקודם, דבמכירת חמץ יש למוכר גמירות דעת שלמה במכירה, שהרי על ידי קיום המצוה הוא מקיים את ציווי התורה ולא יראה לך חמץ, אבל בהיתר מכירה בשמיטה איך נוכל לומר דגמר ומקני כדי להפקיע מצות שביעית?
ברזילי כתב:זה לא ברור בכלל. בבכור יש צד של קדושה למזבח אבל גם צד של מתנת כהונה. גם על עצם קדושת הבכור יש לשאול אם היא מצוה לעצמה, או רק נגזרת מהיותו עומד למזבח. מכל מקום, על ידי ההפקעה ודאי מבטלים את מצוות הנתינה לכהן שיאכל במומו. אפשר לטעון אחרת, שכנגד הפסד הפקעת המצוה יש רווח של הסרת מכשול אפשרי של גיזה ועבודה וכו' (אבל גם בהיתר מכירה יש הסרת מכשולות חמורים של איסורי שמיטה)אוצר החכמה כתב:בבכור זה באמת לא מובן מה אתם שואלים, כפי שהוזכר כאן למעלה, בבכור מה שרצתה תורה הוא שיקריבו אותו לא שירעה עד שיסתאב וכיוון שבעונותינו חרב בית מקדשינו הרי שעיקר כוונת התורה בלאו הכי לא מתקיימת. משא"כ בדוגמאות האחרות השאלה היא מדוע לא נקיים את עיקר כוונת התורה.
מכם מקום, כנ"ל, אפשר לשאול מפרוזבול - האם גם שם לבנו דוי על ביטול המצוה כתיקונה?
אוצר החכמה כתב:מחולת המחנים כתב:ברזילי כתב:כמדומה שכל מה שכתבת אינו אלא לחלק בתוקף התקנה, אבל אני שואל על עצם ענין הפקעת המצוה שכמה וכמה (ממצדדי ההיתר וממתנגדיו) העלו כסיבה שלא להשתמש בהיתר (בכלל, או לכשירחיב) גם לו יצוייר שתסודר מכירה באופן שאין בו שום חשש הלכתי ולא הערמה וכו'
על זה ניתן להשיב שמצות שמיטה היא מצוה חמורה הנוגעת בעיקרי האמונה כבריאת העולם ובטחון (כמבואר ברמב"ן פר' בהר), והיא תנאי בישיבת הארץ ושקלוה חז"ל כשלוש עבירות חמורות ובעוון חילולה גלינו מארצנו, ולכך חמור יותר הרצון להפקיעה.
אם היינו מוצאים בגמרא שלא הפקיעו, זה יכול להיות ההסבר. אבל לטעון כך מלבנו? מאן יימר? גם על איסור רבית כתוב בגמרא באיזהו נשך דברים חמורים.
יש באמת טוענים את הטענה הזו שרואים בגמרא שאפילו כשהיו בעיות חמורות בשמירת שביעית (ארנונה) לא עשו היתר מכירה וא"כ זה כעין ראייה שכאן אי אפשר למכור. השאלה היא אפ אפשר להוכיח הוכוחות כאלה או שזה לימוד מפי מעשה עם כך חסרונותיו.
זכורני איזה תשובה של אחד האחרונים על אנשים שלא היו מכרים בהמותיהם ונותנים את הבכור לכהן כדי לצערו.ברזילי כתב:א. גם בבכור תם יש מימד של זכות הכהן, ולכן מחכים שיפול בו מום וינתן לכהן במומו, ועדיין שייך לשאול איך אנו מתקנים לבטל דבר זה, ויש ליישב, וכנ"ל
חשבונות רבים כתב:זכורני איזה תשובה של אחד האחרונים על אנשים שלא היו מכרים בהמותיהם ונותנים את הבכור לכהן כדי לצערו.ברזילי כתב:א. גם בבכור תם יש מימד של זכות הכהן, ולכן מחכים שיפול בו מום וינתן לכהן במומו, ועדיין שייך לשאול איך אנו מתקנים לבטל דבר זה, ויש ליישב, וכנ"ל
. נושא הסמכות אינו ענין לכאן. השאלה היא אם אחרי שמצאנו דרך להפקיע מצוה שתקפה הלכתית לפי כח חכמים של אותו הדור, יש לעשות זאת בלב דווי ובדאבון נפש. או שמא אם לפי הדין הכל כשר אין שום סיבה להצטער אלא לשמוח שקיימנו את חובתנו ללא מכשול. אפשר לטעון אולי שחז"ל ברוח קדשם ידעו לומר באלו מצוות ניתן להפקיע ואין ענין שייתקיימו כצורתן, ובאלו מצוות התורה הקפידה על קיום כפשוטו, אבל כל זה דבר נביאות - בשום מקום בחז"ל (כמדומני) אין דיון בשאלה הזו. כשדנו על תוקף הפרוזבול דנו רק על המבנה הפורמלי המאפשר עקירת המצוה, ולא על השאלה המקדימה אם מצוה זו שייכת לקטגורית המצוות שאפשר להפקיען.
ד. השאלה מדוע לא מצאנו בחז"ל מכירה בשמיטה היא שאלה רלבנטית למישור תקפות המכירה (כהוכחה עקיפה שאי אפשר להפקיע שמיטה בכך, ועל מידת חוזקה של ראיה עקיפה זו יש לדון). אבל, אם נכריע שמצד הדין המכירה מועילה אינני רואה כיצד היא מהווה סיבה שלא לנהוג במכירה כל עוד לא אמרו חז"ל בפירוש שאין לעשות כן (וזה עוד גרוע מלימוד מפי מעשה, כי הוא לימוד מהעדר מעשה), כשם שנהגו במכירת חמץ והיתר עסקה שלא נמצאים בחז"ל (לפחות לא בצורתם הנהוגה היום), וכל הדיון הוא רק על תקפותם ההלכתית.
מלח הארץ כתב:אוצר החכמה כתב שאין אף אחד שליבו דווי על ביטול שופר בשבת.
ומה עם האדר"ת שרצה מאד למצוא דרך לקיום מצוה זו.
גם אני הקטן מכיר רבים שמצטערים כשר"ה חל בשבת ומפסידים שופר ולולב דאוריתא.
לענד"נ שאם מברך כי סובר שצריך לברך שהחינו לא חשיב הפסק אפילו להסוברים שא"צ לברך דכיוון שהוא עושה מחמת הקידוש לא חשיב הפסק לדידיה.מלח הארץ כתב:בקשר לדיון בראש האשכול על כך שמוזר שמצדי המכירה עושים באופן שתחול המכירה הגם שהיא דבר עבירה,
הנה מצאתי דוגמא אקטואלית מאד לזה, והיא מה שנוהגים ביום ב' דר"ה לברך שהחיינו על פרי חדש, ובפשטות אין בזה רווח של כלום שהרי על הצד שא"צ שהחיינו נמצא הקידוש לבטלה מחמת ההפסק בין הברכה לשתייה וכן בשופר, ועל כרחך שהתועלת היא רק על השהחיינו שלפחות הוא לא יהיה לבטלה [שהרי אף בלא פרי חדש מברכים שהחיינו ונמצא שהקידוש בכל מקרה יהיה לבטלה ועל כן באו להרוויח עכ"פ את השהחיינו ודו"ק]
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 2 אורחים