תחלה אשיב באופן כללי, שאם היה בידינו נוסח מדוייק, והיינו מוצאים בו תמיהות, היינו טורחים למצוא הסברים, וכדרך שעשה 'רב טקסט'; אבל אחרי שגם הוא מודה שנוסחתנו משובשת בהרבה מקומות [והרי לא יישב אלא
חלק מן המקומות שבפרשת ואתחנן; ועדיין נותרו עשרות עשרות שיבושים לאורך כל התרגום], ויש בידינו נוסחאות מדוייקות שאין בהם כל שיבושים אלו, ואין כלל צורך לתרצם, למה נחזיק דוקא בנוסח משובש, ונחפש לו תירוצים?
והנה הרמב"ם
(מו"נ א, מח) כתב לבאר את דרכו של אונקלוס בלשונות ראייה שבאו אצל הקב"ה (וירא ד'), אימתי מתרגם "וחזא ד'", ומתי מתרגם "וגלי קדם ד'", וביאר בזה פירוש מסויים, וסיים:
"אבל נפסד עלי זה הפירוש הטוב הנאה אשר אין ספק בו בג' מקומות, היה מחוקם לפי זאת הסברא שיפרשם, וגלי קדם ה', ואני מוצא אותם בנוסחאות, וחזא ה'... ו
הקרוב אצלי שיהיה זה טעות שנפל בנוסחאות, שאין אצלנו כתיבת אונקלוס בזה, עד שנאמר שמא יש לו בזה פירוש... וצריך שיבוקש הרבה בדקדוק הנסחאות בזה. ואם תמצא אלו המקומות כמו שזכרנו לא אדע להם כוונה בזה".
ויהיו דברי הרמב"ם אור לרגלינו: רק אחרי שנדע שהנוסח שבידינו הוא הנוסח המדוייק ("וצריך שיבוקש הרבה בדקדוק הנסחאות בזה") נֹאמר "שמא יש לו (לאונקלוס) בזה פירוש" .
ולעצם ההערות:
רב טקסט כתב:מעט דבש כתב:(ד, ה) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים
קְיָמַיָּא וְדִינַיָּא
זה תרגום של "הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" עם ה' הידיעה (כדלקמן ו, א). ובנוסחאות מדוייקות 'קְיָמִין וְדִינִין', כמו שהוא לקמן (פסוקים ח, יד).
כבר כתב הבחור שהרבה פעמים מצאנו בתרגום הסיום קמץ ואל"ף הראוי לידיעה אף בלא ידיעה, עי' בדבריו בהקדמה למתורגמן ובשרש גבר ועוד.
ועי' בספר שפה ברורה לאבן עזרא בראש הספר שכתב מן החסרונות של לשון ארמי שאין להם דבר המורה על הידיעה, עיש"ה.
נכון שמצאנו מקומות שמתרגם בצורה של ידיעה למרות שאין ה' הידיעה; אבל כאן תמוה מאד למה בפסוקים הקרובים
(פסוקים ח, יד) תרגם בלא ה' הידיעה, ומה מיוחד בפסוק כאן.
ואחרי שבידינו נוסחאות מדוייקות שיש בהם עקביות, ורק במקום שיש ה' הידיעה במלים "חוקים ומשפטים" תרגם עם ה' הידיעה, למה לחפש תירוצים?
ודברי האב"ע קשים, וכמו שכבר העיר המגיה שם, שהרי מצינו בתרגום צורה של ידיעה, ע"י א' בסוף המלה, וכמו שכתב ר' אליהו בחור. ואולי כוונת האב"ע, שצורה זו אינה בכל המלים, ובמלים שמתסיימות באל"ף אין אפשרות לעשות ידיעה, וכמו שהביא האב"ע דוגמא ממלת 'ארעא', ששם אין הבדל אם היא ידועה או לא, כי בכל מקרה יש א' בסוף המלה.
רב טקסט כתב:מעט דבש כתב:(ד, כא) וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה
וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא
(ד, כב) וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת
וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא טָבָא הָדָא
'טָבָא' הוא לשון זכר (כדלעיל ג, כה ועוד), ובכל מקום מתרגם 'אַרְעָא טָבְתָא' לשון נקבה (לעיל א, לה; ג, כה; לקמן ו, יח; ח, י; ט, ו; יא, יז) וכן הוא בנוסחאות מדוייקות גם בשני פסוקים אלו. כיון שהמלה 'אַרְעָא' ל' נקבה היא, וכמו שתרגם בפסוק כב 'אַרְעָא הָדָא' ('הַזֹּאת' - וכדלקמן כב, יד ועוד), ולא 'אַרְעָא הָדֵין' ('הַזֶּה' - לעיל ג, כה ועוד) (נתינה לגר).
כבר הקשה כן רו"ה, הובא בחומש רעדלהיים תר"ט, אבל מ"מ נמנע מהגיה אחר שראה כן גם בכ"י.
ואילו היה לו נוסחאות מדוייקות שכנגד כ"י זה, מן הסתם גם הוא היה מגיה.
רב טקסט כתב:מעט דבש כתב:(ד, לט) וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ
וּתְתוּב לְלִבָּךְ
'וּתְתוּב' הוא תרגום של 'וְשַׁבְתָּ' (לקמן כג, יד). ולפי"ז פירושו, שאתה תָּשׁוּב (תחזור) אל לבבך... ובנוסחאות מדוייקות 'וְתָתִיב', או 'וְתָתֵיב' (כדלקמן כד, יג), שאתה תָּשִׁיב (הידיעה) אל לבבך.
לפי דיוק הלשון ע"פ דניאל, יש להשאיר עכ"פ השוא ביו"ד של תתיב, עי' סידור עבודת ישראל בנוסח יקום פורקן על יפיש חייהון, (ואף דשם לא קבלנו דבריו הוא מפני שמצאנו הרבה פעמים נפיש כאילו הוא משרשי חסרי פ"א נו"ן).
ועכ"פ לדעת היעב"ץ ודעמיה שצריכים התרגומים להיות תואמים ללשון המקרא בדניאל צר"ל כך, וכמו שהוא בהרבה חומשים מצויים בפ' בהר על ישיב.
(אכן בנוסחאות הנחשבות מדויקות אינו כן בכל התרגום, ואין בידי להאריך עתה בשאלה יסודית זו).
הנוסח שלפנינו ודאי מוטעה; השאלה העומדת כאן היא, האם להגיה
מסברא ע"פ דניאל, או ע"פ נוסחאות מדוייקות
כאן.לדעתי אין בזה שאלה.
ואם נגיה את התרגום לפי דניאל, נצטרך לתקן
באלפי מקומות. והיעב"ץ לא הלך בדרך זו רק משום שראה שהתרגום מלא שיבושים כרימון, ולוקה בחוסר עקביות מרובה בלשונו. ואחרי שיש בידינו נוסחאות שעקביים מאד בלשון הארמית שבהם, למה נזדקק לזה.
רב טקסט כתב:מעט דבש כתב:(ה, כב) אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ
וּמָיְתִין אֲנַחְנָא
המלה 'וָמָתְנוּ' שבלשון המקרא, שבאה בלשון עתיד (ע"י ו' ההיפוך), תרגמה בלשון הוה - 'וּמָיְתִין' (וּמֵתִים). אך האות ו' בראש המלה שבתרגום תמוהה, כי הא ניחא בלה"ק באה האות ו' להפוך מעבר לעתיד, אבל אונקלוס הרי תרגם בלשון הווה, ואין צורך להפוך. ועוד, שכלל לא מצינו ו' ההיפוך בלשון ארמית. ובנוסחאות מדוייקות הנוסח 'מָיְתִין אֲנַחְנָא' ללא האות ו'.
בכל התרגומים מצויים הווין המהפכים לעולם אף שהרבה פעמים אין שם מקום של וי"ו המשך, וכנראה פירושהו כעין מה שראב"ע כותב עליהם שהן כפ"א רפה בלשון ישמעאל, הנאמר קודם סיום המאמר.
גם בנוסח התרגום המצוי מצינו שהשמיט ו' ההיפוך בפסוק "ויעזוב את עבדיו"
(שמות ט, כא) שתרגם "שבק", ולא "ושבק"; אמנם דבריו נכונים, שמצינו הרבה פעמים שלא עשה כן, וכנראה במקומות שאין בו"ו משמעות נוספת, השמיטו. ועיין על נושא זה באריכות גדולה בספר 'דבר טוב' בקונטרס 'ווי העמודים', וב'מעט צרי'
(ויקרא א, א).עכ"פ דבריו נכונים, שאין מטענת ו' ההיפוך ראיה לנוסחאות המדוייקות.
רב טקסט כתב:מעט דבש כתב:(ז, ז) חָשַׁק ה' בָּכֶם
צָבֵי ה' בְּכוֹן
'צָבֵי' (האות צ' בניקוד קמץ) הוא ל' הווה (ע' לקמן כה, ז; במדבר יא, ח) וזה דלא כלה"כ. ובנוסחאות מדוייקות כאן ולקמן (י, טו) 'צְבִי', ל' עבר.
באמת מצאנו הרבה בתרגום שמשנה כעין זה להוה.
זה לשון הפסוקים
(ז, ו-ז) "בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה: לא מרבכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם"
דהיינו שה"חשק" המדובר כאן על כך שהקב"ה חשק לבחור את עם ישראל. וזה היה בעבר, ולמה ישנה אותו אונקלוס להווה.
רב טקסט כתב:אבל נדמה שבאמת בלשון הוה צריך להיות צבא בקמץ.
כן הוא גם במדוייקות, במקום שהוא לשון הווה, וכמו שציינתי
(דברים כה, ז; במדבר יא, ח); ועיין שו"ת הרשב"ש
(סימן שמו), ודבריו צ"ע.