הרימון הוא מין גר בארץ ישראל ואינו מתחדש מזרעים באופן טבעי, אך לאחר שנשתל הוא יכול לשרוד כצמח בר גם ללא טיפול האדם. הוא בוית כנראה באלף השלישי לפנה"ס באזור ההרים שמדרום לים הכספי, המקום היחיד שבו הוא עדיין גדל בר. משם הובא לאזור החוף המזרחי של הים התיכון לפני כ-4,000 שנה.
"הרמון אינו גדל בר בארץ ישראל, אבל לעיתים קרובות מוצאים אותו גדל כפליט תרבות מחוץ למטע, ביחוד בגדות נחלים".
שבעת המינים הנזכרים בספר דברים בתנ״ך הפכו לסמל של ארץ־ישראל מה יחודם של מינים אלה שכה הרבה נכתב עליהם? נוסיף כאן עוד שתי נקודות ראייה.
לפחות שישה מבין השבעה הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. ארץ־ישראל שימשה כמקום מוצא לעשרות מינים של צמחי תרבות, שפותחו מתוך צמחי הבר שלה, ביניהם מן החשובים בצמחי התרבות של העולם. בין אלה - עצים, צמחי מאכל, צמחי נוי, תבלין ומרפא. רשומים לפחות 60 מינים שונים כאלה, ויש להניח כי אין זו רשימה סופית.
החיטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר ־ כולם גדלו בארץ כצמחי בר, וידוע לנו כי מיני התרבות של אותם עצים פותחו מהם. לדברים אלה יש לא רק ערך סנטימנטלי, אלא גם ערך מעשי מאוד: הצמחים שפותחו וגודלו בתרבות נותנים אמנם יבולים יותר גדולים ופירות יפים יותר מאלה של צמחי הבר, אבל במשך הדורות הם מאבדים מכוח העמידה שלהם בפני פגעי טבע ואקלים, מזיקים ומחלות. צמחי הבר, לעומת זאת, פיתחו במשך אלפי דורות כוח עמידות איתן מפני כל הפגעים האלה. הכלאה חוזרת בין צמחי התרבות וצמחי הבר מחזקת את כוח העמידה של הראשונים. הרימון הוא היחיד מבין שבעת המינים שמקור מוצאו איננו ידוע. צורת עץ הבר שלו איננה קיימת יותר, לא בארץ ולא במקום אחר.
שבעת המינים היוו את בסיס הקיום הפיסי של העברי הקדום. בעת ההיא לא היו בידי האדם כל אמצעי השימור שיש לנו היום ־ האיכר היה מגדל את גידוליו, קוצר, בוצר, מוסק או גודד תוך זמן קצר ביחס, ומן היבול שייצר ואסף היה עליו להתקיים במשך כל ימות השנה. חשיבות ראשונה במעלה היתה, אפוא, לגידולים שיכלו לספק את מזונו, ואכן ־ שבעת המינים נתנו לו את הדרוש: החיטה והשעורה נתנו לו את הקמח למשך כל השגה. הגרעינים שלהן יכולים להתקיים שנים על שנים, וכך פיתח האדם מן הקמח את הלחם, המקור הראשי לפחמימות, לא רק בעונת הקציר, אלא בכל עת, ואם נותרה בידו חיטה היו לו קמח ולחם אפילו בשנת בצורת. הזית שימש כמקור לחומר החשוב השני ־ השמן, הן למאכל והן למאור. מכל סוגי השמנים שהאדם ייצר, היה שמן הזית המבוקש ביותר, וגם הוא נעצר במשך עונה קצרה, ונשמר למשך שנים. פרי הזית ניתן לשימוש לזמן ארוך גם בצורות אחרות - זיתים כבושים, או זיתים בשלים שיובשו בשמש. התמר והתאנה נתנו את הטעם המתוק, וגם הם שימשו כפחמימות בעלות ערך הניתנות לשימור למשך כל השנה, בצורת דבלים(בתאנה) או כתמרים יבשים. פרי הגפן שימושי ביותר, כי הענבים, שהאדם אוכל אותם בהנאה כפרי טרי במשך עונה ארוכה, ניתנים לעיבוד בדרכים שונות: מהם עושים את היין - שהוא משקה חשוב ביותר שאין לוותר עליו בכל הדורות. הצימוקים, שאותם מייצרים מהענבים, ניתנים לשמירה זמן רב. ענבים מבושלים משמשים כריבה, ובתהליך מסוים של בישול ואידוי מפיקים מהם חומר מתוק (״דיבס״) הניתן לשימור זמן ממושך יותר מריבה. הרימון אף הוא משמש כמקור ליין, והניסיון מלמד כי רימונים שלמים ניתנים לשימור למשך חודשים רבים, עד שנה, וכל הזמן הזה הם שומרים על איכותם ועל טעמם. כך מספקים שבעת המינים את מאכליו העיקריים של האדם בכל עונות השנה.
נדמה כי מן הפירות הקדומים שלנו, אלה שנמנו על שבעת המינים ואלה שלא נמנו עליהם, ניצב הרימון במקום מיוחד משלו, מכל בחינה שהיא ואפילו מן הבחינה הבוטנית: אין לו כל קרובים בארצנו. במשפחתו, משפחת הרימוניים ידוע לנו מין אחד בלבד: רימון. הליכה בעקבות שמו הלטיני מלמדת אותנו כמה דברים מעניינים עליו ועל תולדותיו: שמו הוא ־ Punica granatum, ״פוניקה״ פירושו ־ של הצידונים, ״פונים״ ברומית, או ליתר דיוק של אנשי קרתגו. אצלם, ככל הנראה פגשו הרומאים לראשונה את התפוח המשונה הזה, שהובא למערב מארץ־ישראל על ידי הצידונים, וקראו לו על שמם. "גרנטום״, פירושו בעל הגרעינים, ואמנם שמו של הרימון באנגלית ובשאר שפות אירופאיות, הוא Pomegranate, ״פומגרנט״ שמשמעו ־ תפוח בעל גרעינים. שפות אחדות קיצרו אותו ל״גרנט״ ומכאן שם העיר גרנאדה, שנקראה בעברית ״׳רימון ספרד״, ולהבדיל ־ הכינוי גרנטים לרימוני יד.
לאחר השיעור הקצר הזה אנו הולכים לחפש את קרוביו ואת תולדותיו בארצות אחרות ומגלים דבר מוזר: בכל המשפחה הזו נכלל רק סוג אחד, ובו שני מינים בלבד. הרימונים השונים שאנו מכירים בארץ, ובכללם רימון הנוי הננסי, ורימון הנוי בעל הפרחים המלאים והעקרים, אינם אלא זנים של הרימון המצוי, כמו הזנים השונים הנאכלים. מהי, אפוא, צורת הבר המקורית שלו, והיכן מקומה? הרימון קיים וידוע בתרבות כבר למעלה מ־4000 שנה, ואולם אי אפשר כיום לקבל תשובה מושלמת לגבי מוצאו. צורת הבר שלו איננה קיימת יותר, או לפחות לא ידוע לנו היכן היא קיימת, ולפי המשוער היה מקומה אי שם באזור הערבתי הררי שבין אפגניסטן ובין המזרח התיכון. המין השני של הסוג רימון הוא מן האי סוקוטרה שבאוקיינוס ההודי, ובכך מסתיימות עבורנו הידיעות על המשפחה. קרובותיה הן המשפחות מסדרת ההד ס ני ם ־ משפחת ההדסיים, עליה נמנים ההדס, האקליפטוס והגואיבר.; משפחת נר הלילה, ואחרות.
צפנת פענח כתב:חידוש ראיתי בדברי המשך חכמה בפרשתן (עקב), כי נחלק השבעה מינים בין ב' סוגים, החמש ראשונות הן מה שנשתבחה בהן א"י, מוסיף עליהן ב' האחרונות, שהן מיוחדות בא"י, וכלומר שלא הי' בנמצא חוץ לגבולות א"י. ובזה מבאר מדוע שלח יעקב אע"ה ליוסף במצרים דבש, שלא הי' בנמצא שם. וגם המתאוננים לא הזכירו זית ודבש בטענותיהם, שלא הי' בנמצא בארץ מצרים, מקום שרצו לחזור לשם. וש"י.
ונראה דהנך שני דברים - זית שמן ודבש לא היו במצרים ... מכלל דזה לא היה להם אף במצרים
אמסטרדם כתב:יצוין דהגה"ק מבעלזא ז"ל היה טועם מידי יום מ"צימעס" = "איינגעמאכטס" = "קאמפאט" של תפוזים והיה לו ענין גדול לאכול דוקא מפירות א"י ותמיד היו תהילתם בפיו כידוע.
איש גלילי כתב:אמסטרדם כתב:יצוין דהגה"ק מבעלזא ז"ל היה טועם מידי יום מ"צימעס" = "איינגעמאכטס" = "קאמפאט" של תפוזים והיה לו ענין גדול לאכול דוקא מפירות א"י ותמיד היו תהילתם בפיו כידוע.
כאשר נפגש עם האמרי חיים מויז'ניץ, ברך (הרבי מבעלזא) על בננה. ואמר לאמרי חיים שיש לו חביבות יתרה לבננה כיון שלא ראה אותה בחוץ לארץ, ונפגש לראשונה עם פרי זה בארה"ק.
איש גלילי כתב:אמסטרדם כתב:יצוין דהגה"ק מבעלזא ז"ל היה טועם מידי יום מ"צימעס" = "איינגעמאכטס" = "קאמפאט" של תפוזים והיה לו ענין גדול לאכול דוקא מפירות א"י ותמיד היו תהילתם בפיו כידוע.
כאשר נפגש עם האמרי חיים מויז'ניץ, ברך (הרבי מבעלזא) על בננה. ואמר לאמרי חיים שיש לו חביבות יתרה לבננה כיון שלא ראה אותה בחוץ לארץ, ונפגש לראשונה עם פרי זה בארה"ק.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 327 אורחים