הודעהעל ידי ספרן » ו' אוגוסט 15, 2014 6:57 pm
המסדר לא עבר לנוֹח | שלמה טיקוצינסקי
הישיבה דאגה לקורת גג וללחם, לבריאות, לביגוד ולשחרור מהצבא, והעניקה זהות, משמעות ותקווה. מחקר חדש מציג תמונה בהירה של הישיבות הליטאיות בין שתי מלחמות העולם
כצור חלמיש
תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה
בן ציון קליבנסקי
מרכז זלמן שז"ר, תשע"ד, 550 עמ', כולל טבלאות וגרפים
ישנה מצווה תמידית שקהל המאזינים שלי מקיים בסיום כל הרצאה, מצווה הנוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, בפני הבית ושלא בפני הבית, והיא שאלת מיליון הדולר הכי מעניינת: כמה בחורי ישיבות באמת היו באירופה לפני השואה?
את התשובה שהם רוצים לשמוע הם כבר יודעים, שאין כל פרופורציה בין מה שקורה היום ובין אז, אלא שהם רוצים לשמוע זאת מהיסטוריון־סטטיסטיקן מוסמך. אז סוף סוף יש מישהו שעשה את העבודה המדוקדקת, נבר שנים ארוכות בארכיונים במזרח אירופה ובארה"ב והעלה נתונים בידו. לא רק על מספרם של בני הישיבות, אלא גם על מספר המשגיחים, הר"מים, התקציבים, "ועד הישיבות", ארצות המוצא, וכמעט הייתי אומר גם מספרי הנעליים של התלמידים.
ד"ר קליבנסקי ואנוכי יצאנו לדרך מחקרית דומה לפני כעשור. אלא שהוא בא מעולם המדעים המדויקים ואני מעולם הישיבה החרדית. יש איכות מיוחדת למי שבא אל חקר ההיסטוריה מדיסציפלינה מדעית קודמת. התוצאה היא חיבור דייקני, מטופל בפינצטה, מפעל אורייני אנציקלופדיסטי מקיף על הישיבות הליטאיות שפעלו בליטא ובפולין העצמאיות בין שתי מלחמות העולם. רק אחר כך יכולים להגיע חוקרי עולם הרוח והלמדנות, התהליכים החברתיים והחינוכיים, ולהתגדר בבקעה שהונחה להם. קודם כול יש צורך במסד נתונים איתן, עתיר מקורות, מבוסס כצור החלמיש, והספר שלפנינו הוא כזה.
ישיבות ומלחמות
כשלקחתי את הספר לידי לראשונה, עזבתי הכול והחילותי לקרוא בו בעמידה, כמו שנאמר "בעודה בכפו יבלענה", כילד בחנות ממתקים מסחררת. הספר פותח בסקירה ראשונית מסוגה על גלותן של הישיבות ברוסיה ובאוקראינה בימי המלחמה הראשונה, ולאחר מכן מפרט את תהליך התארגנותן והתיישבותן מחדש בפולין ובליטא העצמאיות. אבל לא רק עולם הישיבות בין המלחמות יש בספר, אלא גם עולם המלחמות שבין הישיבות. פרק מיוחד עוסק במחלוקות הפנימיות בסלבודקה ובראדין בשנות השלושים, ומטעם זה לבד יש לו סיכוי למוניטין טובים בקרב קהל הקוראים החרדי.
פרק נוסף עוסק במצבת המשגיחים בישיבות, ובסופו רשימה סכמתית הממחישה כיצד פשט ה"מוסר" בישיבות בתקופת בין המלחמות. הגדיל לעשות המחבר בפרק על התלמידים: סוף סוף נשפך אור על תהליך ההפרדה הגילאית הרווח עד היום בין "ישיבות קטנות" ל"ישיבות גדולות", ופורטו הסיבות הפדגוגיות והכלכליות להתמסדות החלוקה הזאת, כאשר הכול מגובה בטבלאות ובגרפים, לפי פילוח מוצא וגיל.
את התזה החבויה בין דפי הספר יאהבו החרדים לשמוע: מספרם המועט של בני הישיבות ערב השואה לא נבע מחוסר עניין או מנטייה לחילון. המחבר רומז כי הנתונים מורים שהיה גם היה ביקוש של צעירים להתקבל לישיבות, אלא שהוא גבר על ההיצע. אילו עמדו לרשות הישיבות בין המלחמות מקורות כלכליים נוספים, היה מספרן ומספר תלמידיהן רב יותר.
לדעתי קשה להסיק הנחה זו מתוך היסטוריה כלכלית בלבד, והדבר דורש עיון במרכיבים רבים נוספים הקשורים לרוח הזמן ולתהליכים התרבותיים והחברתיים של חילון יהדות מזרח אירופה, תהליך שכידוע לא עצר בתקופת בין המלחמות. בפרק האחרון אכן מזכיר המחבר את מעמדן הבעייתי של הישיבות בעיני הקהילות, ומציין שמבט כולל על יהדות מזרח אירופה בין המלחמות מראה שהן נדחו לשולי ההתעניינות הציבורית.
דבק אלטרנטיבי
הספר כתוב בנימה מדעית עניינית, אך כידוע גם נימה זו היא עניין של גיאוגרפיה, וכרגיל מוצאו והשקפת עולמו של המחבר משתקפים בכתיבתו. קליבנסקי הוא יליד וילנה וכיום תושב אלקנה שבשומרון, הנושא את שמו של סבו שהיה מזכיר הכולל בקובנה. למרות שצמד המילים "ישיבות קדושות" נעדר מספרו, כתיבתו מכבדת ביותר את מושאי מחקרו. אף שמו של הספר "כצור חלמיש" מקפל בתוכו דברי קילוס לעמידתן האיתנה של הישיבות בימי מצוקה, לתחושת השליחות והמחויבות הגבוהה של תלמידי הישיבות ורבותיהם למשימתם. היא שעמדה להם בימי המלחמה הראשונה, היא שעמדה להם במשברים הכלכליים שבין המלחמות, והיא שעמדה להם בימי המלחמה השנייה, שנסקרו בדוקטורט של קליבנסקי אך לא נכנסו לספר מחוסר מקום.
הספר מציג תמונה בהירה של הישיבות בין המלחמות כעידן של התארגנות החינוך היהודי תחת גופים מרַכזים ומטרייה אידיאולוגית. בתקופה זו גם הישיבה הפכה לסוג של "מסדר" (המונח שלי) לצעירים התומך ומעניק זהות, ודואג לחבריו בכל תחום: כלכלה, בריאות, ביגוד ושחרור מהצבא. גם כאשר התלמיד גויס לצבא שמרה עמו ישיבתו על קשר ושלחה לו אוכל כשר. בהתאם, הפך עולמו הרוחני של בחור הישיבה למגובש ומוכתב, הרבה מאוד בהשפעת תנועת המוסר שכבשה לחלוטין את הישיבות בתקופה זו. הטיפוס הישיבתי קיבל אפוא אופי יותר ממושמע וקונפורמיסטי.
אלא שיש לתת את הדעת על השאלה מהו התוכן שהיווה את ה"דבק" של התלמידים למסדרם, האם לימוד התורה לבדו? האם קונפורמיזם אידיאולוגי לבדו? מדוע אפוא אותם תלמידים שדבקו בישיבה בכל מאודם בימי המלחמה הראשונה נטשוה לאחר מכן כאשר נקרתה לפניהם הזדמנות ללימודים כלליים, לפרנסה או אפילו לחברות בתנועה לאומית ואידיאולוגית מתחרה? הווה אומר, שהיו גורמים נוספים שהיוו הדבק המאחד של הקבוצות הישיבתיות, לפחות בימי נדודי המלחמה הראשונה.
המסדר בראשות ראש הישיבה דאג לקורת גג וללחם, שימש מטרייה מגוננת בעתות מצוקה והעניק משמעות ותקווה. גם אחרי המלחמה, כאשר החיים החלו לאט לאט לחזור למסלולם בליטא ופולין העצמאיות, לא תמיד היה המרחב הביתי והקהילתי מקום אטרקטיבי ומספק עבור הצעיר האורתודוקסי, ואת זאת הוא מצא במסדר הישיבתי. אבל ברגע שנפתחה לפניו איזושהי אלטרנטיבה, או עתיד מעשי, הוא זנח את המסדר ומאותו רגע כבר אין צור ואין חלמיש.
מהי ישיבה ליטאית
בפרק "מגמות התפשטות בעולם הישיבות" סוקר המחבר ישיבות שהיו בלתי ידועות עד כה ומעניק להן כינויי משנה: "ישיבות חסידיות ליטאיות", "ישיבות חסידיות נוסח ליטא" או "ישיבות־מכינה קהילתיות". פרק זה מעורר את השאלה המתודולוגית הבסיסית: מהי בעצם "ישיבה ליטאית"? מי ראויה לכינוי זה ועד היכן ניתן להרחיב את ההגדרה? האם העובדה שמצאנו ישיבה שכיהן בה ר"מ בוגר ישיבה ליטאית מקנה לה את התואר?
בהגדרה המצמצמת, לדעתי, ישיבה ליטאית היא מוסד ללמדנים עצמאים ומיומנים בגילאי העשרה המאוחרים, המבוסס על הישגיות אקדמית, תחרותיות ודעתנות, מוסד שהורתו ותפקודו במרחב התרבותי המתנגדי ללא זיקה לקהילה או לחצר, ושהפך לימים לבית יוצר משפיע בלמדנות או במוסר. בוגרי הישיבות הללו אכן כיהנו במקומות שונים בהוראת תלמוד ובתפקידי רבנות, אבל לא כל מקום שבו כיהנו הפך ל"ישיבה ליטאית". בהקבלה להיום אולי: אוניברסיטאות המחקר מול המכללות. בוגרי בתי היוצר של האוניברסיטאות מלמדים במכללות, אך אלה נותרות מכללות.
המחבר נקט הגדרה מרחיבה, ועל כן סקר כמה ישיבות עלומות שלא שמענו עליהן עד כה, אף מחוץ ל"מרחב התרבות הליטאי" כהגדרתו. אלא שמתוך ארבע הישיבות שפעלו בליטא עצמה, טלז, סלבודקה, קלם ופוניבז', הניח המחבר את העיסוק בפוניבז' של הרב כהנמן. הדבר בולט על רקע הסקירה המפורטת שנותן לנו המחבר על אחותה הבכירה, ישיבת טלז. לדעתי, שתיהן, טלז ופוניבז', חלקו אותו מודל: ישיבה גבוהה, וסביבה מוסדות חינוך לווייניים שהישיבה מקרינה עליהם את האתוס ואת הרוח החינוכית.
שידוך לא מפוקח
פרק מעניין ומיוחד עוסק בדמות התלמידים. זו אכן סוגיה הראויה להרחבה – פעילות הפנאי של התלמידים, הנטייה לכתיבה, התעניינות בחדשות, בספרות, ובכלל מעורבותם בכל המתרחש בעולם ובחיים היהודיים. ועל כולם השידוך, שכיום הוא חלק מחיי המסדר הישיבתי ונחשב ל"פקק" החותם את חיי הרווקות בישיבה ומעביר שלב אל ה"כולל". בתקופת בין המלחמות לא היה השידוך מפוקח מטעם המסדר, ואדרבה, הוא הפקיע את התלמיד מן המסדר, בהיותו חזרה אל חיק הבית והקהילה.
חלקם של רבנים וחברים בחתונה ובתהליך השידוך היה מועט, מהיעדר קשרים בעולם ה"בעלבתי". אכן הרב פינקל, הסבא מסלבודקה, השתדל לשדך ולסדר את ה"בחירים" מישיבתו בשידוכים נושאי משרה, אבל היו אלה מיעוט שבמיעוט. הכול יודעים, וגם החרדים אוהבים לספר, על התקופות שבהן אפילו הבנות האורתודוקסיות לא רצו להשתדך עם בחור ישיבה, ומשום כך התמלאו הישיבות ברווקים מבוגרים בני שלושים וארבעים.
אלא שהסוגיה מקיפה הרבה יותר: הישיבות בין המלחמות הפכו ל"קהילות אלטרנטיביות" תחת הקהילות המקוריות שפניהן השתנו לחלוטין. כל מערך הזיקות של שני הממסדים הללו ממתין למחקר ראוי שטרם נעשה. שאלה מרכזית ראויה הייתה לדיון בספר: לאן פנו התלמידים לאחר שנישאו או לאחר שהחליטו על סיום לימודיהם? היכן השתלבו ומה הייתה השפעתם במרחב הקהילתי. כמו כן טרם נחקרו מעט ה"כוללים" שהחלו אז, כתחילתה של מגמה שצברה כיום תאוצה. מקרה אחד של כולל "בית ישראל" בסלבודקה יטופל בספרי על אודות אסכולת סלבודקה שעתיד לראות אור בקרוב.
בדיחה ישיבתית מפורסמת טוענת כי בישיבות "הולכים לישון לאחר ליל שבועות, ומתעוררים לסליחות". גם ה"אלול" כבר מת מזמן, ובישיבות דהיום רק משמרים את ה"יארצייט" שלו. לכן אין כמו תקופה זו של הקיץ לעורר עניין בעולם העשיר והגדוש הממתין לקורא בספרו של קליבנסקי, עולם שעלה בלהבות עם כלל יהדות מזרח אירופה.
ד"ר שלמה טיקוצינסקי הוא חוקר ישיבות ליטא והחברה החרדית. ספרו "סלבודקה – מליטא לארץ ישראל" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מרכז זלמן שז"ר
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014