איתא בספרי פ' ראה (פיסקא קיב): שמוט כל בעל משה ידו, יכול אף בגזילה ופקדון ת"ל משה ידו. יכול שכר שכיר והקפת החנות והחמור ת"ל אשר ישה ברעהו. אם סופינו לרבות את כולם מה ת"ל משה ידו, מה משה ידו בזקיפה אף כולם בזקיפה.
ובפירוש המיוחס להראב"ד כתב וז"ל: יכול אף בגזילה ובפקדון כגון אם גזל את חברו או הפקיד אצלו ועבר עליו שמיטה יהא פטור מלהחזיר. תלמוד לומר משה ידו היינו הלואה דווקא. אם כן שכר שכיר וכל הני דאינן הלואה לא יהו נשמטין אפילו זקפן. תלמוד לומר אשר ישה משמע אף כולן זקופין, וגזלה ופקדון אפילו בזקופין לא דבאיסורא אתי לידיה, דפקדון מיירי דשלח בו יד ואח"כ הודה וזקפן עליו במלוה. עכ"ל.
הנה מבואר בדבריו דגזילה אינה משמטת אפי' זקפה במלוה משום דבאיסורא אתי לידיה, אבל בדרך אמונה (פ"ט משמו"י הי"א בביאוה"ל סד"ה הקפת) כתב שהאחרונים נקטו דגם בגזל מהני זקיפה במלוה שישמט ע"ש. היש יודע מי הם האחרונים שדיברו בזה?
[ובעיקר סברת המיוחס להראב"ד יל"ע מה מהני האי טעמא דבאיסורא אתי לידיה דאם כוונתו דכיון דחיילא עליה מצוות השבה לא מהני שמיטה להפקיעה לכאו' קשה מאי שנא מדברי הרמב"ן ב"מ כ"ו ב' בנטל אבדה ע"מ לגוזלה דאף דבאיסורא אתיא לידיה יכול לקנות ביאוש דאבדה אף דכבר חלה עליו מצות השבת גזילה, והיינו דחיוב השבה אינו מעכב מלקנות מצד אחר (ויש לחלק בדוחק). ואם כוונתו רק כטעמא דקרא דכיון שאינו מתכפר בלא השבה מפני כך לא אמרה תורה בזה מצוות שמיטה גם זה צ"ע מאי שנא מקנסות דאונס ומפתה לשיטת הר"מ בפיה"מ דאין משמטין משום שהם עונש ואינו מתכפר עד שישלם (עי' ד"א פ"ט משמו"י סקס"ד) ואפ"ה אם זקפן במלוה נשמטין. (וג"ז י"ל בדוחק, וצ"ע)].