איתור מקור | ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות

[נאשער]

בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

[חכם באשי]

עי' אלפא ביתא קדמיתא לר"ש אשכנזי, עמ' 501 ואילך.
המקור הקדום ביותר שהוא מציין הוא של"ה, מסכת יומא, פרק דרך חיים ותוכחות מוסר, אמ"ד תנח, דף רמב רע"א.

[חכם באשי]

סליחה. עיינתי שוב, והמקור הקדום ל'ליצנות אחת' וכו', הוא מעיל צדקה (לר"א הכהן מאיזמיר),סי' תתשעו. אלא ששם הסיפא הוא "דוחה מאה פרנסות".

[מה שנכון נכון]

בשל"ה שם מצוינת לשון דומה על ענינים אחרים. [בהוצאת עו"ה הוא בעמוד רע. בהוצאת מכון יד רמה הוא בעמוד תנג וצינו שם שכ"ה באור הישר [סי"ג] הלכות דרך ארץ אות ח, אמנם השל"ה לא העתיק ממנו].

וז"ל האור הישר.

אור הישר.GIF (13.56 KiB) נצפה 9709 פעמים

[יאיר]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7 ... 5.D7.A8.3F

במסילת ישרים פרק ה':
"בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל"

אמונה וביטחון פרק ג' הוא המקור לפתגם. "באה ליצנות אחת ודחתה מאה תוכחות".

[שבע]

בכ"י ניו יורק בהמ"ל 4532 (פי' תפילות כ"י - בשם "דמשק אליעזר"), בדף 2, ע"ב:

"שבעה דחיות שמנו חכז"ל

שבועת שקר אחת דוחה מאה זכיות

חילול השם אחד דוחה מאה תפילות

בזוי אחד של תורה דוחה מאה שמחות

נבלות פה אחד דוחה מאה הבטחות

גזילה אחד דוחה מאה ברכות

מחלוקת אחד דוחה מאה פרנסיות

לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות"

[יאיר]

בכ"י ניו יורק בהמ"ל 4532 (פי' תפילות כ"י - בשם "דמשק אליעזר"), בדף 2, ע"ב:

"שבעה דחיות שמנו חכז"ל

שבועת שקר אחת דוחה מאה זכיות

חילול השם אחד דוחה מאה תפילות

בזוי אחד של תורה דוחה מאה שמחות

נבלות פה אחד דוחה מאה הבטחות

גזילה אחד דוחה מאה ברכות

מחלוקת אחד דוחה מאה פרנסיות

לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות"

viewtopic.php?p=177997#p177997

[יוצר אור]

יעו' בספר 'אל תדיחנו' [חנונו] הסובב בעניין זה.

[וונדרבר]

בשל"ה שם מצוינת לשון דומה על ענינים אחרים. [בהוצאת עו"ה הוא בעמוד רע. בהוצאת מכון יד רמה הוא בעמוד תנג וצינו שם שכ"ה באור הישר [סי"ג] הלכות דרך ארץ אות ח, אמנם השל"ה לא העתיק ממנו].
וז"ל האור הישר.

אור הישר.GIF

הובא גם בס' עבודת הקודש למרן החיד"א, צפורן שמיר, אות מ"ב,
https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=59&book=6467

[פולסברג]

המ''מ ר' אברהם מרדכי מלאך -

אמרתי פעם פירוש חדש באמרה, שאגב אף אחד לא יודע מה המקור שלה: 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות' – שעם ליצנות אחת אפשר לדחוף פנימה מאה תוכחות. אמרתי פעם את הווארט הזה באירוע מסוים, וישב ישב אחד מגדולי הדור בארה"ב. כששמע אותו, הוא סימן בידו לאות התפעלות.

"אבל זו אמת לאמיתה", מבהיר ר' אברהם מרדכי. "זו השפה הכי עכשווית והכי יעילה שמדברת לבני הדור שלנו". והוא מסביר: "את הדור שלנו מכנים 'עקבתא דמשיחא'. אנחנו העקב. לפעמים אנחנו באים לבקר חולה, לא עלינו, שכל כולו חבוש בתחבושות. אי אפשר לגעת בו או ללטף אותו. אבל בכל זאת, הדבר היחיד שלפעמים נותר לעשות, הוא להתקרב לעקב החשוף, ולדגדג מעט בקצות האצבעות וככה להצחיק את הגוף הדואב כולו. זו הדרך שלנו לעורר את הדור הזה. בעקב. בדגדוגים שמעוררים חיוך. דקירות מחט כבר לא מבהילות היום אף אחד.

[בחפשי כותב]

בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

מע"כ מחפש מקור המימרא ככתבו וכלשונו, אמנם לא אמנע מלהאיר, שלכאורה המקור והיסוד אשר מימרא זו מבוססת, היא שילוב של מקרא וחז"ל, דהנה כתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ" וגו', ומצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים (בבא מציעא דף לא ע"א). שמע מינה, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות.

[צופה_ומביט]

יפה מאד [בכלל נהנה מאד מידיעותיך חשיבתך וכתיבתך].

רק להעיר שכאן לא מיירי מ"ליצנות אחת" אלא מ"לץ". כמדומה שלא נעשים זכאים לתואר "לץ" במעשה אחד של ליצנות אחת.

[גבול ים]

כת"י מרן הקהילות יעקב ויבלחט"א בנו מרן הגר"ח

[בחפשי כותב]

בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

מע"כ מחפש מקור המימרא ככתבו וכלשונו, אמנם לא אמנע מלהאיר, שלכאורה המקור והיסוד אשר מימרא זו מבוססת, היא שילוב של מקרא וחז"ל, דהנה כתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ" וגו', ומצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים (בבא מציעא דף לא ע"א). שמע מינה, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות.

יפה מאד [בכלל נהנה מאד מידיעותיך חשיבתך וכתיבתך].

רק להעיר שכאן לא מיירי מ"ליצנות אחת" אלא מ"לץ". כמדומה שלא נעשים זכאים לתואר "לץ" במעשה אחד של ליצנות אחת.

יישר כחו

כמדומה לי שאין המלה 'אחת' במימרא הנ"ל מתייחסת לגבי ה'לץ', כאילו אומר: מי שעשה ליצנות אחת כל ימיו דוחה מאה תוכחות. אלא מתייחסת לגבי 'מעשה אחת' של ליצנות נגד 'מאה תוכחות', אחת מול מאה, כאילו אומר: מעשה אחת של ליצנות דוחה מאה תוכחות.
ולא דיבר בעל המימרא כלל ממהותו של הלץ, אם הוא לץ מובהק, או רק מתלוצץ בפעם הראשונה.

ובעצם דבריו יש לעיין ממה שאיתא במסכת עבודה זרה (דף יח ע"ב): "ובמושב לצים לא ישב וכו', שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא". ומשמע קצת שאכן זוכה לתואר לץ במעשה ליצנות אחת.
ונראה לכאורה פשר הדבר עפ"י דברי רבינו יונה ז"ל ב'שערי תשובה' (שער ג, אות קעו), וזה לשונו: "שהמדה המביאה אל הלץ הזה, היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המדה שאין לה תקוה". נמצא, שאף אם התלוצץ רק פעם אחת בלבד, זה כבר 'מורה' על מהותו, ומדת הליצנות אין לה תקוה, וכל באיה לא ישובון. ולא לחנם נמנה בין הארבע כיתות שאין מקבלות פני שכינה (סוטה דף מב ע"א).

ונודע העובדא [מובא בהמון ספרים חשובים] מאחד מהגאונים המפורסמים [שאגת אריה או רעק"א, יש לעובדא זו נוסחאות רבות] שבא אליו בחור שיסמוך עליו ידיו בסמיכת חכמים והיתר הוראה, והגאון בחן אותו ומצא משנתו שלימה וכתר הוראה הולמתו ועדיו לגאון ולתפארת. אך טרם כותבו את כתב 'היתר הוראה', רצה הגאון הנ"ל לעשות 'לחיים'. והיו מונחין על השלחן משקה וביצה מבושלת, שעל שניהן מברכין ברכת שהכל, ושאל הגאון מהבחור כהלכה: "על איזה מברכין הברכה, על המשקה או על הביצה", והשיב הבחור: "הלא מקרא מלא הוא (בראשית יב ח) 'והעי מקדם'..." [ביצה בלע"ז 'איי'], והתחרד הגאון מדברי הליצנות, ומשך ידו את לוצצים מלסמכו, עבור 'ליצנות אחת'! והדברים עתיקין.

[לבי במערב]

בפשטות, צ"ל 'לָץ' (ובלשוננו: 'התלוצץ'), והוא כלישנא דקרא.

[בחפשי כותב]

הלך, עמד, ישב, לץ, אפילו פעם אחת משמע.
ואשאל לכם חבירי, אם חמורה כל כך 'ליצנות אחת' שבכוחה לדחות 'מאה תוכחות', האם אין בכוחה לזכותו בתואר 'לץ'?!

[זנב לאריות]

הלצים היו אומרים שהמקור הוא "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"
סליחה על הליצנות...

[לבי במערב]

האם אין בכוחה לזכותו בתואר 'לץ'?!

הרי ע"ז גופא הוא הדיון...
כוונתי היתה להעיר כי קשה [לכאו'] להקיש מע"ז לקרא דמשלי, שהרי סוכ"ס לא עסקו שם בתואר לץ - אלא במעשה לצנות יחידאי.

[צופה_ומביט]

בפשטות, צ"ל 'לָץ' (ובלשוננו: 'התלוצץ'), והוא כלישנא דקרא.

מסכים לחלוטין, והיינו במימרא בע"ז של "ואם לץ".

[צופה_ומביט]

בחיפוש באוצר עלו כמאה תוצאות שכן אמרו חכמינו, וחלק ציינו למסילת ישרים או שבט מוסר שבשניהם לא מופיע אימרה זו במדוייק, אודה למי שימצא עבורי את המקור.

מע"כ מחפש מקור המימרא ככתבו וכלשונו, אמנם לא אמנע מלהאיר, שלכאורה המקור והיסוד אשר מימרא זו מבוססת, היא שילוב של מקרא וחז"ל, דהנה כתיב (משלי ט ח) "אל תוכח לץ" וגו', ומצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים (בבא מציעא דף לא ע"א). שמע מינה, ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות.

יפה מאד [בכלל נהנה מאד מידיעותיך חשיבתך וכתיבתך].

רק להעיר שכאן לא מיירי מ"ליצנות אחת" אלא מ"לץ". כמדומה שלא נעשים זכאים לתואר "לץ" במעשה אחד של ליצנות אחת.

יישר כחו

כמדומה לי שאין המלה 'אחת' במימרא הנ"ל מתייחסת לגבי ה'לץ', כאילו אומר: מי שעשה ליצנות אחת כל ימיו דוחה מאה תוכחות. אלא מתייחסת לגבי 'מעשה אחת' של ליצנות נגד 'מאה תוכחות', אחת מול מאה, כאילו אומר: מעשה אחת של ליצנות דוחה מאה תוכחות.
ולא דיבר בעל המימרא כלל ממהותו של הלץ, אם הוא לץ מובהק, או רק מתלוצץ בפעם הראשונה.

ובעצם דבריו יש לעיין ממה שאיתא במסכת עבודה זרה (דף יח ע"ב): "ובמושב לצים לא ישב וכו', שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא". ומשמע קצת שאכן זוכה לתואר לץ במעשה ליצנות אחת.
ונראה לכאורה פשר הדבר עפ"י דברי רבינו יונה ז"ל ב'שערי תשובה' (שער ג, אות קעו), וזה לשונו: "שהמדה המביאה אל הלץ הזה, היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המדה שאין לה תקוה". נמצא, שאף אם התלוצץ רק פעם אחת בלבד, זה כבר 'מורה' על מהותו, ומדת הליצנות אין לה תקוה, וכל באיה לא ישובון. ולא לחנם נמנה בין הארבע כיתות שאין מקבלות פני שכינה (סוטה דף מב ע"א).

ונודע העובדא [מובא בהמון ספרים חשובים] מאחד מהגאונים המפורסמים [שאגת אריה או רעק"א, יש לעובדא זו נוסחאות רבות] שבא אליו בחור שיסמוך עליו ידיו בסמיכת חכמים והיתר הוראה, והגאון בחן אותו ומצא משנתו שלימה וכתר הוראה הולמתו ועדיו לגאון ולתפארת. אך טרם כותבו את כתב 'היתר הוראה', רצה הגאון הנ"ל לעשות 'לחיים'. והיו מונחין על השלחן משקה וביצה מבושלת, שעל שניהן מברכין ברכת שהכל, ושאל הגאון מהבחור כהלכה: "על איזה מברכין הברכה, על המשקה או על הביצה", והשיב הבחור: "הלא מקרא מלא הוא (בראשית יב ח) 'והעי מקדם'..." [ביצה בלע"ז 'איי'], והתחרד הגאון מדברי הליצנות, ומשך ידו את לוצצים מלסמכו, עבור 'ליצנות אחת'! והדברים עתיקין.

אסביר כוונתי: מעולם לא אמרתי שליצנות אחת כל ימיו דוחה לאחר שנים רבות מאה תוכחות. אלא שליצנות אחת - בתגובה/בהקשר של דברי התוכחה - דוחה מאה תוכחות. וממילא אין להוכיח ד"ז מהפסוק שהוא לא מיירי בכה"ג, אלא שמי שהוא בעצמותו ומהותו "לץ" - ההוא אין להוכיחו כלל כי ישנאך. [אגב, במק"א מבואר הפסוק כי מיהו לץ? זד יהיר. גם מזיד וגם מאד בטוח בעצמו ומתנשא ובעל אגו מנופח. וממילא מובן למה ישנאך, ולא אמר שיצחק עליך יזלזל ויבוז לך ויבטל דבריך. ודוק]. אמנם בעקיפין אולי כן מתאים, כי אם "לץ תמידי" אין להוכיח "אף פעם" - אולי ניתן ללמוד מזה שהמתלוצץ פעם אחת - אין להוכיחו באותה הפעם. וכאן חוזר החשבון של מעלתו. ויל"ע.

לגבי המעשה מההסכמה, לענ"ד שם הוי סימן ולא סיבה, כלומר מאותה ליצנות הבין הרב המסכים שאותו תלמיד הינו "לץ" תמידי ובמהותו, לכן משך ידו מההסכמה. ולא "בגלל ליצנות אחת" כסיבה. משא"כ המימרא של "ליצנות אחת דוחה" משמע שבאה לומר כוחו של מעשה ליצנות אחד, היינו סיבה, ולא סימן [שהוא לץ ולכן וכו', כי א"כ הול"ל לנקוט לשנא דקרא "אל תוכח לץ" וחסל, ודוק].