התפלל שמו"ע בלחש כש"ץ, ולבסוף לחזרת הש"ץ עלה אחר

[גאולה בקרוב]

העיר אחד, שאולי יש בכך בעיה, מצד שהראשון בתפילתו בלחש חשב עליה להיות רק כ"הכנה" לתפילה אח"כ, ולא לשם מצוות תפילה.
האם ידוע בפוסקים חידוש כזה?

[יאיר]

מה פירוש "הכנה"? איפה שמענו דבר כזה?
ובכל מקרה, אם אחד התכוון כ""הכנה אז במקרה הספציפי הזה יתעקש להיות ש"ץ או שיתפלל אח"כ שוב...

(כל' ודאי שא"א להגיד שזאת בעיה בצורה גורפת שחלה גם על מקרים רגילים בהם הש"ץ לא התכוון כוונה כזו).

[זרע הארץ]

לא ידוע בראשונים ובפוסקים על בעיה כזו.
אגב, מהיכי תיתי שתפילת הלחש של ש"ץ היא רק הכנה, זה תוכל לומר רק לרבן גמליאל שיחיד יוצא י"ח בחזרת הש"ץ, ושאלוהו חכמים א"כ למה ציבור מתפללין, וענה להם כדי שיסדיר ש"ץ תפלתו, אבל מנלך דלרבנן נמי אית להו הך טעמא (לא באתי אלא לעורר).

[מה שנכון נכון]

הראשון בתפילתו בלחש חשב עליה להיות רק כ"הכנה" לתפילה אח"כ, ולא לשם מצוות תפילה.

אינו מובן כלל הסברא. וראה לשון המ"ב סימן קכד סק"ד.

[מה שנכון נכון]

אגב, מהיכי תיתי שתפילת הלחש של ש"ץ היא רק הכנה, זה תוכל לומר רק לרבן גמליאל שיחיד יוצא י"ח בחזרת הש"ץ, ושאלוהו חכמים א"כ למה ציבור מתפללין, וענה להם כדי שיסדיר ש"ץ תפלתו, אבל מנלך דלרבנן נמי אית להו הך טעמא (לא באתי אלא לעורר).

עיין אג"מ או"ח ח"ב סימן כט.

[גאולה בקרוב]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כט

בתפלת ש"צ בלחש אם יכול להתפלל בנוסח אחר מכפי שיתפלל בקול רם לפני התיבה עיו"כ תשכ"ד. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג ר' דוד קאהן שליט"א.

מה ששמע כתר"ה בשמי שאמרתי שאם הש"צ שמתפלל בעצמו בנוסח ספרד ויורד לפני התיבה במקום שהצבור מתפללין בנוסח אשכנז ולהיפוך, צריך גם כשמתפלל בלחש להתפלל כנוסח המקום שמתפללים הצבור משום שטעם שהש"צ מתפלל בלחש הוא כדי שיסדיר תפלתו ולא יכשל בלשונו כשיתפלל בקול רם לפני הצבור הוא אמת. ומשה"ק כתר"ה ממה שבר"ה דף ל"ד איתא סברא זו רק לר"ג לתרץ מה שהקשו לו רבנן דכיון שהש"צ מוציא את הרבים למה צבור מתפללין שא"כ משמע שרבנן לא סבירא להו טעם זה, אבל פשוט שגם רבנן סברי דזה שהש"צ מתפלל בלחש אף שהוא יתפלל אח"כ בקול רם לפני הצבור והוא הא ודאי יצא בתפלתו דאח"כ, שהוא להסדיר תפלתו. אך הוקשה להו על ר"ג משום דלא מסתבר להו שיתפללו כל הצבור שלא לצורך בשביל הש"צ שיהיה לו זמן להסדיר תפלתו בעת שהצבור יתפללו בלחש שגם הוא יתפלל אז בלחש, שהרי יכלו לתקן שרק הש"צ עצמו יתפלל תחלה עוד פעם בלחש ויתקנו שהוא יתפלל קודם שהתחילו הצבור להתפלל שהוא קודם פסד"ז ואף שאינו כהראוי יותר טוב זה מלהצריך הצבור להתפלל שלא לצורך. ולכן סוברין רבנן דהוא משום שאין הצבור הבקיאין יוצאין והוכרחו להתפלל בלחש תחלה בעצמם, וממילא גם הש"צ שצריך להתפלל בלחש נמי בשביל להסדיר תפלתו נמי מתפלל אז בעת שהצבור מתפללין שהוא אחר ברכות ק"ש כדין אחר גאולה ולא הוצרכו לתקן בזמן אחר שיהיה שלא כהראוי.

וכן מפורש במג"א סימן קכ"ד סק"ג דלדינא מה שהש"צ מתפלל בלחש הוא כדי להסדיר תפלתו, ואף בתפלות כל השנה אם ליכא דחק צריך הש"צ להתפלל תחלה בלחש להסדיר תפלתו ורק בשעה"ד שרי כדאיתא במחבר ורמ"א בסק"ב, ורק מתחלה רצה לומר דבתפלות כל השנה אף בלא דחק שרי והקשה דא"כ לר"ג שאף הצבור מתפללין רק כדי שיהיה זמן לש"צ לסדר תפלתו לא יצטרכו צבור להתפלל כלל בכל השנה, ולכן מסיק דצריך להסדיר אף תפלות של כל השנה משום דאף דרגילין בהו החמירו בצבור כדפי' במחצה"ש, וא"כ כ"ש דלהתפלל הש"צ בלחש בנוסח אחר מכפי שצריך להתפלל לפני הצבור בקול רם שאסור שהרי אדרבה יתגרע עוד בסדורו זה דיערב שתי הנוסחאות. ולכן ברור שמוכרח גם בלחש להתפלל כהנוסח שיתפלל בקול רם. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

[באשי ישראל עמ' רמא הביא משו"ת שואל ומשיב ושו"ת מנחת יצחק שהש"ץ יכול להתפלל תפילת לחש כנוסח שלו]

[בברכה המשולשת]

זכורני שפעם אחת כשזכיתי להתפלל אצל מרן הגר"ש דבליצקי שליט"א הוא עבר לפני התיבה בלחש (ודלא כבד"כ) ובסוף הוא לא היה ש"ץ בחזרה מפאת חולשתו, ואז הוא העלה נדון זה והסיק שיצא יד"ח בלחש

[מה שנכון נכון]

וע"ע בסימן קכו סעיף ד ודו"ק.

[אלי כהן]

וע"ע בסימן קכו סעיף ד ודו"ק.

לא ברור מה רוצה כת"ר להוכיח משם.
משם מוכרעת השאלה ההפוכה: האם ש"ץ יכול לסמוך על חזרת הש"ץ (כגון אם טעה בתפילת הלחש), ונפסק שיכול. ומיהו אכתי נשארת שאלת השואל: מי מצי הש"ץ למיסמך אכולה חדא מתרוויהו - היינו דכי היכי דמצי למיסמך אחזרה (כגון אם טעה בתפילת הלחש) - ה"נ מצי הש"ץ נמי למיסמך אלחש (כגון אם לא יכל להתפלל בחזרה), או דילמא מצי הש"ץ למיסמך אחזרה לחודה ולא אלחש.

[מה שנכון נכון]

ז"ל השו"ע שם אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בג' ראשונות, שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר. עכ"ל.
ומדהצריכו לחזור אם טעה בג"ר אף שעתיד להתפלל חזרה מוכח דתפלת לחש דידיה הויא תפלה ממש לחובתו. ואף שבשאר התפלה הקילו שאם טעה לא יחזור מפני טורח צבור, היינו דוקא כשהתפלל מקצת התפלה כהוגן, משא"כ כשטעה בג"ר. ואם כל התפלה אינה אלא "הכנה" אין כל מקום לחלוק בין הברכות, וע"כ דשם תפלה עלה לכל דבר.

[אלי כהן]

ז"ל השו"ע שם אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בג' ראשונות, שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר. עכ"ל.
ומדהצריכו לחזור אם טעה בג"ר אף שעתיד להתפלל חזרה מוכח דתפלת לחש דידיה הויא תפלה ממש לחובתו.

אי מהא לא איריא, דטעה - שאני, דהא בכמה גווני קי"ל - דזימנין בעי למהדר מחמת טעותו - מבלי שייצא ידי חובה במה שחוזר: כגון בההיא דקי"ל בש"ע, דאם טעה בשבת והתחיל אתה חונן - צריך להמשיך את הברכה - אע"ג דאינו יוצא ידי שום חובה בברכה זו. ומעין זה נטו האחרונים (למשל בשו"ת שיח מרדכי [וויסמאן, התשס"ח] עמ' סג סוף הערה ה) לומר, דאם טעה בתפילת נדבה ושכח לומר המלך הקדוש בעשי"ת, צריך לחזור (וכן פסקו האחרונים, גבי אשה - שכבר התפללה שחרית - ושכעת מתפללת גם מנחה אע"ג דפטורה מעיקר הדין, שאם כעת טעתה - צריכה לחזור).

[מה שנכון נכון]

הסברא [התמוהה] שהוזכרה לעיל שלא יצא יד"ח חיובו העצמי בתפלת לחש היא שכונתו רק שתהא תפלתו סדורה בפיו ולא לשם מצות תפלה. ולהא שפיר מוכח מסימן קכו [אם צריך בכלל הוכחה] שכשמתפלל בלחש שם תפלה עלה ולא הכנה בעלמא, אף שודאי נתקן שיעשה כן כדי שתהא סדורה בפיו. וכיון שכן אין כל סבה בעולם שלא יצא יד"ח תפלה. [גם למ"ד מצ"כ].
בדוגמאות שהבאת ברור שהאדם עוסק בקיום מצות תפלה, בין רשות ובין חובה, וע"כ באמת צריך שתהא תפלתו כהוגן. אך אם אין כאן אלא הסדרה בעלמא ולא מיחשיב כלל תפלה, למה יצטרך לחזור אם טעה בג"ר.
החלוק בין ג"ר לשאר הברכות הוא שגם על ברכה אחת יש שם תפלה [כדמוכח מסימן תקצג במ"א, ואף לחולקים עליו כן הוא]. וכיון שג"ר חשובות כחדא אם טעה בהם חוזר. אך אם אי"ז "תפלה" רק "הכנה" למה צריך שתהא לכה"פ ברכה אחת כהוגן, וכי היכי דמקלינן משום טרחא דצבורא בטעה בשאר ברכות, ה"ה בטעה בג"ר.

[אלי כהן]

הסברא [התמוהה] שהוזכרה לעיל שלא יצא יד"ח חיובו העצמי בתפלת לחש היא שכונתו רק שתהא תפלתו סדורה בפיו ולא לשם מצות תפלה. ולהא שפיר מוכח מסימן קכו [אם צריך בכלל הוכחה] שכשמתפלל בלחש שם תפלה עלה ולא הכנה בעלמא, אף שודאי נתקן שיעשה כן כדי שתהא סדורה בפיו. וכיון שכן אין כל סבה בעולם שלא יצא יד"ח תפלה. [גם למ"ד מצ"כ].
בדוגמאות שהבאת ברור שהאדם עוסק בקיום מצות תפלה, בין רשות ובין חובה, וע"כ באמת צריך שתהא תפלתו כהוגן. אך אם אין כאן אלא הסדרה בעלמא ולא מיחשיב כלל תפלה, למה יצטרך לחזור אם טעה בג"ר.

איך מילותיך "בין רשות בין חובה" יפרנסו את דין אתה חונן בשבת? והרי ברכת "אתה חונן" בשבת - אינה מגיעה אפילו לדרגת "רשות" - וגם לא לדרגת "הסדרת תפילה", ואעפ"כ קי"ל דמי שטעה בשבת והתחיל באתה חונן, ימשיך באותה ברכה - כולל חתימה - אע"ג דאינו יוצא ידי חובה בברכה זו ואפילו אינו מגיע בה לדרגת נדבה או לדרגת הסדרת תפילה! ק"ו בן בנו של ק"ו, דמי שמחזיק באותה סברא "תמוהה" (כלשונך) - שלפיה תפילת הלחש של הש"ץ היא בדרגת הסדרת תפילה (וא"כ עדיפא מדרגת אתה חונן בשבת) - יסבור שאם טעה הש"ץ בג"ר של לחש צריך לחזור.

יתר על כן: מדבריך הנוכחיים אני למד כעת, שסמיכתך מהדין בשו"ע גבי ש"ץ שטעה, נשענת על הנחה מוקדמת שלך - שיש יותר מקום לדמות תפילת רשות לתפילת חובה - מלדמות תפילת רשות להסדרת תפילה. ומיהו הנחתך המוקדמת הנ"ל - טעונה הוכחה - וערבא ערבא צריך, דדילמא הסדרת תפילת החובה - חמורה יותר מתפילת רשות! השתא דאתית להכי, ממילא, מי שמחזיק בסברא ה"תמוהה" הנ"ל (שתפילת הלחש של הש"ץ הויא כהסדרת תפילה) - יוסיף ויטען, דהא דקי"ל בשו"ע שהש"ץ שטעה בלחש שלו בג"ר - יחזור, ה"ט משום - דאע"ג שהוא רק מסדיר תפילתו - סו"ס דין הסדרת תפילת החובה אינו יותר גרוע מדין תפילת רשות (והוא אף חמור מזה), והא נמי בטעה בתפילת הרשות אמרינן דעליו לחזור אע"ג - דאינו יוצא ידי חובתו במה שחוזר להתפלל תפילת נדבה כהוגן - אלא יצטרך להתפלל גם את תפילת חובתו; ק"ו דש"ץ שטעה בתפילת הלחש שלו - דהויא כהסדרת תפילת החובה וממילא הויא חמירא מתפילת הרשות - צריך לחזור עליה (בק"ו מהא דצריך לחזור אם טעה בתפילת נדבה), ומיהו היא עדין אינה אלא הסדרת תפילה בעלמא - ולכן לא יצא בה ידי חובה (כי היכי דלא יצא ידי חובה במה שחוזר להתפלל תפילת נדבה כהוגן).

[אוצר החכמה]

לענ"ד פשוט שצודק מה שנכון גם בסברא וגם בהוכחה.

אני חושב שגם ברבן גמליאל אין הפירוש שלא יוצאים ידי חובה בלחש, רק מה ששאלו אותו הוא מפני מה תיקנו תפילת לחש אם אפשר שכולם ייצאו ידי חובתם מהש"ץ ועל זה השיב כדי שיסדיר ש"ץ תפילתו. אבל השתא אלה שמתפללין יוצאין ידי חובתן בלחש, רק כל מי שרוצה שלא להתפלל ולצאת מן הש"ץ רשאי.
והויכוח על התקיעות לא תלוי במה יוצאין היינו שלר"ג אין תפילתו שבלחש כלום אלא פשוט לתרוויהו שחז"ל תיקנו את התקיעות על סדר הברכות העיקרי, וממילא לרבן גמליאל שעיקר תקנת התפילה חזרת הש"ץ ובה יוצאים כולם בה תיקנו את התקיעות. ולרבנן תיקנו על סדר כל יחיד ויחיד שהוא עיקר תקנת התפילה והש"ץ אינו אלא לשאינם בקיאין.

לא הבנתי את שאלתך מאתה חונן. בעצם ראוי שיברכו י"ח ברכות בשבת, רק משום השבת מיעטו והם אמרו והם אמרו שהמתחיל יסיים.

[מה שנכון נכון]

בתחלת האשכול צינתי ללשון המ"ב אלא שנפלה ט"ס בציון ובמקום סימן קכו צ"ל קכד. ואביא כאן את הדברים.

כתב השו"ע קכד,ב ש"צ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש. וכתב ע"ז המ"ב ס"ק ד והוא צריך וכו' - דאין בהם אחד שיוכל להתפלל לפני העמוד דאל"ה אין נכון שהוא יתפלל להם בקול רם כיון שלא התפלל מתחלה בלחש בשביל עצמו. עכ"ל.

ומקור דברי השו"ע הוא הכל בו המובא בב"י וז"ל כתב הכל בו בסימן כ"ז בשם הר"ש שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש, לאחרים מוציא לעצמו לא כל שכן. ואין בזה לומר כל המשמיע קולו, כיון דעל ידי הדחק הוא עושה אין בזה משום קטני אמנה עכ"ל.
וברור מדבריו שבכל פעם יוצא הש"ץ בתפלת לחש שלו, והוצרך להשמיענו דיכול לצאת יד"ח גם בתפלת החזרה.
וכ"ז ברור ופשוט מאד.

[אלי כהן]

לענ"ד פשוט שצודק מה שנכון גם בסברא וגם בהוכחה.

אני חושב שגם ברבן גמליאל אין הפירוש שלא יוצאים ידי חובה בלחש, רק מה ששאלו אותו הוא מפני מה תיקנו תפילת לחש אם אפשר שכולם ייצאו ידי חובתם מהש"ץ ועל זה השיב כדי שיסדיר ש"ץ תפילתו. אבל השתא אלה שמתפללין יוצאין ידי חובתן בלחש, רק כל מי שרוצה שלא להתפלל ולצאת מן הש"ץ רשאי.
והויכוח על התקיעות לא תלוי במה יוצאין היינו שלר"ג אין תפילתו שבלחש כלום אלא פשוט לתרוויהו שחז"ל תיקנו את התקיעות על סדר הברכות העיקרי, וממילא לרבן גמליאל שעיקר תקנת התפילה חזרת הש"ץ ובה יוצאים כולם בה תיקנו את התקיעות. ולרבנן תיקנו על סדר כל יחיד ויחיד שהוא עיקר תקנת התפילה והש"ץ אינו אלא לשאינם בקיאין.

לא הבנתי את שאלתך מאתה חונן. בעצם ראוי שיברכו י"ח ברכות בשבת, רק משום השבת מיעטו והם אמרו והם אמרו שהמתחיל יסיים.

אני מסכים מלכתחילה שצודק "מה שנכון נכון" בסברא, וכל מה שהערתי היה על מה שניסה - להשתמש בדברי הש"ע בסי' קכו - כדי לדחות את הסברה (התמוהה גם לטעמי) שלפיה הש"ץ לא יוצא בתפילת הלחש.
לגבי אתה חונן: מה שתשיב על אתה חונן, ישיב גם בעל הסברה התמוהה הנ"ל - על הדין שש"ץ שטעה בלחש צריך לחזור, והיינו, דהוא יטען, ד"הם אמרו" שש"ץ יסדיר תפילתו בלחש (אע"פ שאינו יוצא י"ח), ו"הם אמרו" שאם טעה בהסדרת תפילתו אז עליו לחזור.

[אוצר החכמה]

מה שכתבתי הם אמרו והם אמרו התכוונתי שהוא גמרא מפורשת עם ההסבר הזה בברכות, לעניין הש"ץ עד כמה שאני מבין אין גמרא מפורשת שחוזר או שלא חוזר אלא הוא סברת הפוסקים שצריך לחזור ורק החזרה פוטרתו, ולכן לא שייך לומר בזה הם אמרו אלא שסברתם היא כמו שהבין מה שנכון שהוא עיקר חובתו, וממילא היה ראוי שיחזור רק חזרתו פוטרתו, ובלאו הכי כבר ביאר מה שנכון שעיקר ראייתו ממקום אחר

[אלי כהן]

בתחלת האשכול צינתי ללשון המ"ב אלא שנפלה ט"ס בציון ובמקום סימן קכו צ"ל קכד.

מה שתמהתי היה על מה שניסית להוכיח מתוך מה שציטטת מסי' קכו.
מיהו אה"נ יש הוכחה ממה שציטטת כעת מתוך המקור האחר בסי' קכד שאותו ציינת בהודעתך הראשונה.

[אלי כהן]

מה שכתבתי הם אמרו והם אמרו התכוונתי שהוא גמרא מפורשת עם ההסבר הזה בברכות, לעניין הש"ץ עד כמה שאני מבין אין גמרא מפורשת שחוזר או שלא חוזר אלא הוא סברת הפוסקים שצריך לחזור ורק החזרה פוטרתו, ולכן לא שייך לומר בזה הם אמרו אלא שסברתם היא כמו שהבין מה שנכון שהוא עיקר חובתו, וממילא היה ראוי שיחזור רק חזרתו פוטרתו, ובלאו הכי כבר ביאר מה שנכון שעיקר ראייתו ממקום אחר

החילוק היחיד - בין הטועה לומר בשבת אתה חונן - לבין ש"ץ הטועה בתפילת הלחש שלו, הוא שהטועה הראשון הנ"ל נדון בגמרא - בעוד שהטועה השני הנ"ל נדון רק בפוסקים. אבל מי שהעלה את אותה סברה תמוהה - יוסיף ויטען, שאותו הנימוק של "הם אמרו והם אמרו" המופיע בגמרא לגבי הטועה הראשון הנ"ל, הוא גם הנימוק של הפוסקים שדנו על הטועה השני הנ"ל. וכנודע שיש הרבה סברות בגמרא שבהן השתמשו הפוסקים לעניינים אחרים, והדוגמאות רבו מספור.

[אוצר החכמה]

לי לא נראה שהדברים דומים, אבל כל אחד וסברתו .

[אלי כהן]

לי לא נראה שהדברים דומים, אבל כל אחד וסברתו .

תנוח דעתך: גם לי לא נראה שהם דומים...
אבל הם עלולים להיראות דומים מנקודת מבטו של בעל הסברה התמוהה (אשר רק אליביה כתבתי מה שכתבתי), דהרי: הואיל והוא אינו מרגיש קושי בהעלאת סברה כזו תמוהה (לומר שתפילת הלחש של הש"ץ נועדה רק להסדרת תפילה), ק"ו שלא יתקשה - להשוות את דין הטועה בשבת לומר אתה חונן - לדין ש"ץ שטעה בתפילת הלחש שלו, דהא קי"ל: הדוחה דוחה בקש. השתא דאתית להכי, ממילא כבר אין ראייה - מדין ש"ץ שטעה בתפילת הלחש שלו - נגד הסברה התמוהה הנ"ל (האומרת שתפילת הלחש של הש"ץ נועדה רק להסדרת תפילה),

[זרע הארץ]

הרבנים - מה שנכון נכון וגאולה בקרוב
כל הכבוד שהבאתם את האגרות משה להוכיח שגם לרבנן הש"ץ מתפלל כדי להסדיר תפלתו (זה מופיע באג"מ גם בח"ג סי' ט')
אבל תדעו לכם שזה כתב תוס' מפורש בברכות כ"ט א'.
ובכוונה שאלתי את השאלה הנ"ל כדי לעורר על הענין הנ"ל שאינו ידוע כ"כ (שכולם חושבים שבמקור זה לרבנן, ובאמת זה רק תוס' אבל בגמ' זה לר"ג).
חזקו ואמצו.

אבל, יודגש כי בדברי הכל בו מפורש שהדיעבד הוא מה שהוא מגביה את קולו בתפילה שבה הוא יי"ח, ולא מה שהוא לא התפלל בלחש [וכן הוא בד' הגאונים עי' בשו"ת הרי"ף סי' ש"כ].

[מה שנכון נכון]

האג"מ לא הובא להוכיח אלא לישב הא דמשמע בגמרא דרק לר"ג אמרינן הכי. [וראה עוד בעה"ש קכד,ד].
אמנם בעוה"ר אשתמיטו מינאי עוד הרבה תוספותים.

[זרע הארץ]

אם לא להוכיח אז מהיכי תיתי חשבת כך.

[גאולה בקרוב]

לפי האג"מ מסתבר שלא יועיל "הביננו" לתפילת לחש של הש"ץ, ולחולקים יש לעיין.
[ובאמת "הביננו" הוא פתרון מצויין לנאלץ להיות ש"ץ במנין של מזדרזים, ולא רוצה לגרום להם "טירחא דציבורא"]

[אלי כהן]

[ובאמת "הביננו" הוא פתרון מצויין לנאלץ להיות ש"ץ במנין של מזדרזים, ולא רוצה לגרום להם "טירחא דציבורא"]

מצויין עד גבול מסויים, שהרי אם אני רוצה להיות ש"ץ רק כי אני רוצה להרויח עוד תשע עשרה ברכות שחסרות לי להשלמת המאה ברכות היומיות, אז הביננו תפתור לי את הבעייה רק חלקית. ומיהו אה"נ ברוב המקרים זה פיתרון מצויין, ואף כשר לכתחילה בתכלית הכשרות לפי כל דקדוקי ההלכה, שהרי הביננו נועדה למצבים שבהם יש חשש שיבלבלוהו אחרים, והרי זה בדיוק מצבו של אותו ש"ץ במנין המזדרזים, עד כדי כך שנראה היה כאילו חז"ל תיקנו את הביננו במיוחד למצב זה (אף שבמקור החשש לבילבול היה יותר אצל עוברי דרכים).

[גאולה בקרוב]

לגבי השאלה הראשונה, עיקר הענין נראה שלהסדיר תפילתו אינה רק כסי' ק בשו"ע, הסדרה לפני תפילת מועדים וכו', ששם אינה בברכה. וא"כ בתפילת שמו"ע, אם אומרים ברכה בשם גמור, מוכח שתקנו תפילה ממש, כדי להסדיר, ולכן יוצא יד"ח בכל אופן.

[מה שנכון נכון]

לגבי השאלה הראשונה, עיקר הענין נראה שלהסדיר תפילתו אינה רק כסי' ק בשו"ע, הסדרה לפני תפילת מועדים וכו', ששם אינה בברכה.

מאין הפשיטות?
[אמנם כן מנהג תימן].

[עושה חדשות]

המספיק לר''א בן הר''מ.png (39.21 KiB) נצפה 5900 פעמים

[דרופתקי דאורייתא]

האם חובה על ש"ץ לכוין בחזרה? כלומר מדינא היה עליו לחזור על אבות אם לא כיון?
ואם הוא רגיל ויודע לכוין, יחזור?
כי לכאורה בברכות ספ"ה המתפלל וטעה וכו' עיקר הדין מדובר על ש"ץ.
וצ"ב הגדר, כמה יכוין, כמה זה טורח ציבור וכו'.

[עזריאל ברגר]

לגוף השאלה שבאשכול:
מצינו בתפילות יום הכיפורים, שהיחיד מתוודה בסיום תפילתו, והש"ץ - בחזרת התפילה.
ובערב יום הכיפורים - רק היחיד מתוודה ולא הש"ץ.

ואם תפילתו הראשונה אינה תפילה - מדוע הוא מתוודה בסיומה?