אני מעלה כאן שוב ראשי פרקים לאלו המבקשים לקרוא את כל הפסק דין. והראתיו לח"א ולא אבה להסכים עמדי. אז אני מעלה אותו כמות שהוא וכל מי שיש לו להעיר אדרבא ואדרבא.
ראשי פרקים להקל על אלו שמבקשים לעיין בכל הפסק דין הארוך, אינו מוגה וגם איני מקבל כל אחריות
סיכום הפסק דין בתמצית כאשר הושמטו כל מה שמתפרש כביקורת.
א. לטענתם הטעם שהולכים בעגונה לקולא כדי שלא תצאנה לתרבות רעה וזה שייך גם אצלנו והם נשענים על דברי החתם סופר.
ב. מוכיחים כי לדעת החזו"א )אה"ע סימן מט וסימן פו) מכוח דין זכייה אפשר לזכות את הבעל השוטה גם בכתיבה ונתינה כאשר הגט הוא לטובת הבעל ממש.
ג. מדברי בעל ההר צבי (אה"ע סימן קל"א) מוכרח לדבריו שבמקרה דילן הגט הוא ממש זכיה עבור הבעל ושייך לעשות כפי שכותב החזו"א שם. (ראה עמוד 5 בקובץ).
ד. יש מקום רחב מאוד לומר שהקידושין במקרה זה בטלה למפרע, ולדעתם מדובר אם כן בספק אשת איש. – ואילו הייתה יודעת לא הייתה נישאת לה. ולכן הם קובעים שמעמדה של האשה אינה אשת איש אלא ספק אשת איש. (ראה עמוד 5 ועמוד 6).
ה. לדעתם בנידון שלנו, גרע טפי ממומר ואומרים דעל דעת כן לא הייתה נתקדש לו, ולדעתם כל היכי שאמרו שעל דעת כן לא הייתה מתקדשת אליו, הכוונה היא, גם אם קרה הדבר שלא בשעת הקידושין. – וחולקים בזה על החזו"א (אה"ע סימן קיח ס"ק ה) שרק אם היה מומר בשעת הקידושין אך לא אם נעשה מומר לאחר מכן. – והאג"מ כותב להצדיק את דברי החזו"א – (ראה שם עמוד 11)
ו. כמו כן כתבו לחלוק עם האגרות משה שסובר שלא עוקרים קידושים למפרע רק מפני שיקול זה שתישאר עגונה לעולם ללא פתרון, וזה לשונם (בעמוד 12): ביחס לדרכו של האגרות משה שלא הסכים ששיקול זה שנשארה עגונה לעולם ללא פתרון אינו טעם מספיק לומר "אדעתא דהכי לא התקדשה ומנלן דבר כזה". והם נשענים על כמה וכמה ראיות.
ז. לדעתם כך גם סבר הבית הלוי שאם אין לה כל סיכוי שהוא יספק את צרכיה שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא התקדשה.
ח. מסקנת דבריהם ואני מצטט: בנידון זה, מצד אחד קיים יסוד גדול לקבוע שקיימת אומדנא דמוכח שעל דעת כן שלאחר מספר שנים ספורות מיום חתונתה יהפך להיות צמח ותשאר בעיגון גמור וכאמור ראינו שלדעת הב"ח הדברי מלכיאל המשיבת נפש והר צבי, גם בבעל שלאחר הנישואין התחדש אצלו מצב שאין בו אפילו "כל דהו" והבעיה בלתי הפיכה, נאמרה אומדנא כזו, מאידך, יש להתחשב שהמרדכי סיים את דבריו בלשון זו – "כתב הר"ם אף על פי שהבאתי ראיה לדברי הגאונים, לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא מזה מעשה לידי. "והנצי"ב בתשובה, בספר משיב דבר ח"ד סימן עה כתב "אחר שמהר"מ מרוטנבורג בעצמו שהמציא זה ההיתר, לא היה לביה כשמעתיה, ולא סמך על זה למעשה כמבואר במרדכי פרק החולץ, והאיך ניקום אנן למסמך על זה" ואמנם מפסיקת האחרונים הנזכרים עולה, שככל שהדבר נוגע לפסיקה הלכה למעשה אין טעם זה יכול להיות טעם בלעדי להיתר אשת איש לכן הגם שמכמה טעמים נידון זה עדיף יותר מהנידון עליו השיב מהר"ם, וזאת על יסוד סברת הרד"ך וסיעתו, מ"מ הלכה למעשה אין עולה על הדעת להתירה על יסוד סברא זו, אך נוכל ללכת בדרכם של גדולי הפוסקים שצירפו סברא זו לטעם נוסף. עד כאן. (ראה עמוד 27).
ט. מעתה יתברר אם ניתן לתת גט לאשתו והאם נחשב לחפצא של זכייה.
י. לדעתם, אין להוכיח מדברי החזו"א בסימן מ"ט שניתן לזכות עבור שוטה רק במידה ואמר הבעל קודם שנשתטה, לאו דווקא הוא. שהחזו"א לא מצא מקום להאריך בביסוס שיטתו זו ביחס לזיכוי גט לבעל שוטה, לאחר שאין זו הלכה מעשית וכו' (עיין שם עמוד 30)
יא. הלכה זו המבוארת בחזו"א שאם הגירושין הם זכות גמורה ללא ספק, אין מניעה לזכות עבור הבעל את כתיבת הגט חתימתו ומתן הגט, מיוסדת על רצף של שלשה חידושי הלכה וכל אחד מהם טעון ביאור רחב: א). ההלכה של "זכין לאדם שלא בפניו" נאמרה גם ביחס לבעל המגרש את אשתו, כשהזכייה היא עבור הבעל, למרות שהבעל אינו חלק מהמעשה ואינו מודע לו וכי אין מניעה בזכייה זו, למרות שהיא לא באה להכניס דבר לרשותו, אלא להפקיע ממנו את אשתו. ב). הלכה זו נאמרה, לא רק ביחס לגירושין באמצעות זכיה במתן הגט, אלא גם ביחס לכתיבת הגט, ובנסיבות אלו ניתן לכתוב גט בהעדר ציווי מהבעל. ג). כל הנ"ל נכון גם כשהבעל שוטה שאינו ראוי לצוות על כתיבת הגט ואינו ראוי לתת את הגט בעצמו.
יב. לשיטתם אכן (ראה עמוד 19 בקובץ שצירפתי) ישנו אומדנא דמוכח שעל דעת כן לא הייתה מתקדשת. ואבאר את דברי שכתבתי להקשות, בהמשך אם ירצה השם יתברך.
יג. לטענתם - המקרה שלנו גרע ממשומד שנשתמד כעבור כמה שנים ולא אמרינן בזה על דעת כן וכו' ולדעתם: מקרה שלנו, שונה הוא מהמקרה שעליה כתבו הראשונים שלא אמרינן על דעת כן לא הייתה מתקדשת – או מפני שאשה בשעת הקידושין אינה חוששת וזה לא מעניין אותה מה יקרה כעבור כמה שנים - וזה לשונם: ההפסד העתידי של עיגון לשנים נוספות וללא שידוע גבול לעיגון הוא חזק ביותר, והפסד זה גובר על הרווח של פרק זמן שבשנות נישואין (במשך חמש שנים) שבהן האשה הצליחה לחיות עם בעלה עד שנפגע, וקיימת אומדנא לתנאי בעת הנישואין, למרות שהתנאי לא נאמר בפירוש ולא חשבה עליו באותו מעמד (א"ה: ויש לדון בזה הרבה האם כשהיו לה חמש שנות השובע ניתן לומר זה אנן סהדי). ראה עמוד 19 20 בקובץ שצירפתי
יד. מתרצים את כוונת התוס' שכתבו שאצל בעל שחלה לא אמרינן אדעתא דהכי אלא על אשה שנפלה ליבום כיון שהבעל כבר מת ולא איכפת לו כלל אם יבטלו קידושין אם לאו, לדעתם כאן כמו אצל מת לא איכפת לו אם יבטלו קידושין למפרע אם לאו ולא איכפת לו אם יכריזו על קידושיו שבטלו למפרע ובעילותיו היו לזנות.
טו. לשיטתם במקרה דידן האומדנא תואם את האומדנא שכותב הבית מאיר - וזה לשונם "...וביחס אליו קיימת אומדנא גדולה שאדעתא דהכי לא קידשה עצמה. (עמוד 22 בקובץ שצירפתי)
טז. וזה לשונם: בכל מקרה של סרבן גט, שחייבוהו ואינו נותן גט והאשה עגונה, מאחר שניתן בדרך כזו או אחרת לאכוף את הגירושין היום או לאחר זמן אין מקום לאומדנא זו אלא רק בנידון דנן יש מקום לסברא זו.
יז. עפ"י האמור ובצירוף כל האמור לעיל, ביום תענית אסתר תשע"ד, שהוא יום צום הראוי למתן גט מסוג זה מתוך תפילה לסייעתא דשמיא שלא תצא תקלה תחת ידינו האשה זומנה לבית הדין ובאמצעות בית הדין זיכינו עבור הבעל את הגט בכתיבה חתימה ומסירה לאשה.
--
אבקש לציין שהמפרים וההפניות הנם לפי הקובץ שהעליתי.