הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ג' מאי 27, 2014 7:51 pm
אגב, כדאי להשקיע זמן ולקרוא את המאמר המרתק הבא:
סקירה היסטורית על הסכסוך הישראלי- פלסטיני
השנים הראשונות שלאחר הכיבוש הבריטי היו השנים הקריטיות בהם נקבע צביון האזור כולו. התהליכים שהתרחשו אז באותם ימים משפיעים עד עצם היום הזה על מציאותנו בארץ ישראל, ועל המציאות המדינית במזרח התיכון ובמידה מסוימת יש לזה השפעה על העולם כולו.
מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה מאת חבר הלאומים את המנדט על ארץ ישראל. יחד עם זאת שלטו הבריטים על רוב רובו של המזרח התיכון, ועל ארצות רבות ברחבי העולם.
שני דברים קריטיים קרו ליישוב עם הכיבוש הבריטי, הצהרת בלפור, שהשלטון הבריטי רואה בחיוב הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, והשתלטות ההסתדרות הציונית על החיים בארץ ישראל כמייצגי העם היהודי לכל דבר ועניין, למרות שאף אחד לא הכתיר את ההסתדרות הציונית למנהיגת העם היהודי ולמרות התנגדותם של רוב מניין ובניין היהודים בארץ, שהיו מרוכזים באותם ביישוב הישן בירושלים.
האנגלים שקיבלו את המנדט על ארץ ישראל לא התכוונו לשרת אינטרסים של שום עם עלי אדמות, מלבד את האינטרס של אנגליה.
הם מצידם קיבלו מנדט כדי לקבוע עובדות בשטח, והדבר היחיד אותו התכוונו לעשות זה לקבוע עובדות כאלו שיעזרו להם להמשיך את השליטה שלהם בארץ לאורך ימים ושנים ככל שיעלה בידם.
האינטרס האנגלי הבסיסי היה, שלא שייך להשאיר את הארץ כמו שהייתה תחת השלטון התורכי. לא הייתה להם שום דרך לשלוט על אומה ערבית ענקית על פני המזרח התיכון כולו. במרד ערבי הכי קטן היו הערבים מנצחים ומגרשים את האנגלים מן הארץ. כדי לקבע את שלטונם הם היו חייבים איזו שהיא אחיזה משלהם במזרח התיכון.
הפתרון שלהם לכך היה פשוט מאוד: להעלות לארץ ישראל יהודים ממקומות מושבותיהם באירופה, ובכך לבסס את שלטונם בארץ, וכך גם להפריח את השממה והנחשלות ששררו בארץ. הדרך לבצע זאת הייתה פשוטה מאוד: ארץ ישראל עמדה להיות הארץ הכי פורחת במזרח התיכון. היהודים שעלו מאירופה הפריחו את השממה באמצעות הכסף שהביאו עמם. בנוסף לכך החל לזרום לארץ כח עבודה ערבי, כדי ליהנות מתנאי החיים הטובים שנוצרו כאן. המציאות הזו הייתה הדבר הטוב ביותר בשביל האינטרס הבריטי.
הצהרתו של הלורד בלפור הייתה אפוא הדבר הפשוט ביותר והנורמלי ביותר. זה היה מחויב המציאות מבחינת הפוליטיקה האנגלית של אותם ימים. כך ראו את הדברים חכמי ישראל, בראשם הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד.
לשיטת גדולי ישראל לא היו ליהודים שום שאיפות שלטוניות בארץ ישראל. עלינו לחיות בארץ ישראל, ליישב אותה ולקיים בכך את המצווה הקדושה של יישוב ארץ ישראל, ולנסות להעלות כמה שיותר יהודים מחו"ל לארץ ישראל, כדי להפריח את השממה והעזובה ששררה כאן במשך כאלפיים שנה. עם השכנים הערבים עלינו לשמור על יחסי שכנות טובים, כפי שחיינו לצידם מאות שנים תחת השלטון התורכי. אל לנו לפתח שום שאיפות לאומניות של שלטון, משום שארצנו הקדושה ניתנה לנו כדי שנוכל לשמור על המצוות התלויות בה ולהתעלות באווירה המחכים.
אך לאחר שההסתדרות הציונית הרעילה את מוחותיהם ולבם של העם היהודי בגולה, התקבלה הצהרת בלפור אצל רבים מהם כבשורת גאולה של ממש. הם דימו לשמוע כאן את פעמי המשיח, שלא לדבר על הציונים שראו כאן את קרן האור הראשונה שלהם בדרך לפרוק את עולו של הקב"ה, ולהפוך את עם ישראל לעם ככל העמים.
כאמור, מי שרקד ושמח ויצא מכליו לאחר הצהרת בלפור, היה בגדר 'הוזה משיחי', חולם ומתנשא על כנפי הדמיון. לא היה לאנגלים שום אינטרס בעולם לעזוב את המושכות ולהעביר את ההנהגה לידי אף אחד, לא לידי היהודים ולא לידי הערבים. הצהרת בלפור הייתה תוצאה של אינטרס אנגלי פשוט, שלא היה לו שום יומרה להוביל לשום דבר מעשי, פרט לעידוד העלייה היהודית לארץ ישראל, כדי להפריח את השממה, ולהבטיח את השלטון הבריטי כאן לאורך ימים.
מיד לאחר הצהרת בלפור קלטו הבריטים לאיזה 'ברוך' הם נפלו כאן. הם לא ציפו שהיהודים יפרשו את הדבר שהם הולכים לקבל כאן מדינה. הם רצו רק שהיהודים יבואו בהמוניהם לארץ, יישבו אותה ויפריחו את השממה, מבלי שיהיו להם שום שאיפות לאומניות או שלטוניות. יחד עמם יבואו עוד הרבה ערבים מכל המרחב לגור בארץ הפורחות ויהיה פה גן עדן עלי אדמות לכולם. העיקר שהשלטון יישאר בידיהם.
אילו היו האנגלים בטוחים שאין ליהודים שום שאיפות שלטוניות ולאומיות, הם היו מעלים לכאן את כל מי שרוצה לגור כאן, והיו מצידם נותנים להם את התנאים הטובים ביותר בעולם. ההגבלה של האנגלים לעלייה לארץ ומדיניות הספר הלבן החלה הרבה אחרי כן, כאשר נוכחו האנגלים שהציונים מעוניינים לסלק אותם מן הארץ, ולהקים מדינה משלהם, אז הם החלו לגרות את הערבים ביהודים.
אך הציונים לא היו מעוניינים להעניק לעם ישראל את טוב ארצנו. גם מצוות יישוב ארץ ישראל לא עמדה במיוחד בראש מעייניהם. אילו רצו לקיים את מצוות יישוב הארץ, היו מוותרים על חלום המדינה שלהם, ואז היו מצליחים להעלות לכאן כמה יהודים שרצו. אך הם רצו משהו אחר לגמרי: למרוד בקב"ה, להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, שיש לו מדינה משלו, קרקע משלו, שפה משלו ודגל משלו וכו'. זו הייתה מטרתם היחידה.
הם הפכו את עצמם בכוח למנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ובהתלהבות משיחית הזויה וחסרת הגיון, חשבו שאין לאנגלים מה לעשות אלא להעניק להם את הארץ על מגש של כסף, לא לפני שיישפכו כאן מיליוני ליש"ט על פיתוח הארץ. מתוך עיוורון מוחלט הם הזיקו לאינטרסים של העם היהודי יותר מכל, ופגעו בעלייה לארץ ובסיכוי לדור כאן בשלום לנצח.
פתאום נוכחו האנגלים שהעניינים הסתבכו להם. ההסתדרות הציונית ראתה בשלטון הבריטי 'מעבר' גרידא בדרך למדינה יהודית משלהם. למציאות הזו לא הסכימו הבריטים בשום פנים ואופן. לכן, כדי להבטיח את האינטרסים שלהם ואת שאיפתם לשלוט כאן לאורך ימים ושנים, הם נקטו בשיטה הידועה בשם "הפרד ומשול". הם המציאו יש מאין את המושג ששמו 'לאומנות ערבית'. הם החלו לעורר בקרב הערבים את הרגשות הלאומיים שלהם, דבר שהערבים אפילו לא ידעו מה זה, כי בימי השלטון התורכי לא היה כזה מושג 'לאום ערבי' ושאיפה למדינה משלהם בארץ ישראל. היה שלטון של אימפריה על כל מרחבי העולם הערבי, לא הייתה שום הגדרה כזו או אחרת לערביים. המושג 'ערבים פלשתינאים' לא היה קיים כלל ועיקר. הארץ הייתה ריקה ושוממת, פה ושם היו כמה כפרים, היו גם כמה ערים עם מעט אוכלוסיה. התורכים לא פיתחו בארץ מאומה, הכל היה עזוב ונחשל. רוב הערבים הנקראים פלסטינאים הגיעו לכאן בתקופת המנדט, יחד עם גלי העלייה היהודיים ובגלל העלייה היהודית, כדי ליהנות משיפור התנאים כאן.
האנגלים החדירו בקרב העם הערבי את ההרגשה שהעם היהודי רומס אותם ואת זכויותיהם, ובכך סכסכו בין היהודים לערבים, כשהם עומדים מן הצד וקוצרים את הפירות. הם עוררו בכוונה תחילה מתח ופרעות בין העמים, כדי שהם, האנגלים, יהיו המפשרים והשופטים, ואז יווכח העולם שעליהם להמשיך ולשלוט כאן כדי למנוע טבח הדדי בין היהודים והערבים.
אלא שהייתה דרך למנוע את הפרעות של הערבים. הרי שום ערבי שפוי לא הלך בכוונה תחילה לערוך פרעות, שהלא הם הגיעו לכאן מלכתחילה כדי ליהנות מפירות הפריחה והשגשוג שהביאו היהודים. האנגלים הוצרכו לעמול קשה בתככים ומזימות כדי לעורר את הלאומנות הערבית.
וכל זאת בגלל הציונים שאיימו על השלטון הבריטי. התנהגות זו של הציונים נבעה מטיפשות וגאווה. כדי לדעת להתעסק עם ערבים צריך להכיר את מבנה האישיות והמנטאליות הבסיסית שלהם. מרן הג"ר יוסף חיים זוננפלד הכיר את המציאות ואת הטבע הישמעאלי פי אלף יותר מהמנהיגים הציוניים שבאו מאירופה. הוא ידע איך להתעסק אתם וממה יש להזהר כשמתעסקים עמם, ואילו הציונים לא ידעו מאיזה צד לאכול את התבשיל הזה. הם דיברו אל הערבים כדבר אירופאי אל אירופאי מבלי לשים לב מתי דורכים על היבלות שלהם, מה נקראת מחמאה אצלם, איך מדברים אתם ואיך מתעסקים איתם. את התוצאה הטראגית של חוסר ההבנה הזו אנו אוכלים עד היום.
הבסיס של המנטאליות הערבית הוא הכבוד. בין אם זה הכבוד האישי או הכבוד הלאומי. מי שמזלזל בכבוד הערבי עושה משגה שאין לו תקנה לעולמים. ברגע שדורכים להם על הכבוד הם שוברים את כל הכלים ופועלים אפילו נגד האינטרסים של עצמם. הם מתנהגים כעיוורים מחמת עוצמת השנאה שהם מפתחים כלפי מי שמשפיל אותם לדעתם. העיקר לנקום! ונקמה זו לא נגמרת לעולמים. הישמעאלי יעביר את השפלתו לבניו ולנכדיו עד סוף כל הדורות, כדי שיתנקמו במי שהשפיל אותו לעד ולנצח נצחים, אפילו אם הנקמה תהיה כרוכה בהרס עצמי ובאיבוד כסף, מעמד והישגים.
בנוסף, אין אצלם מושג של 'שלום' עם אויביהם. האירופאים יכולים להלחם ואח"כ להתפייס ולעשות שלום. אצל הערבים אין שום דרך בעולם לפייסם. עוד לא קם איש בעולם שהצליח לפייס ישמעאלי פגוע ומושפל. בהיסטוריה הערבית הארוכה לא היה מושג שנקרא שלום, ומעולם לא סלחו למי שנלחם בהם. לכל היותר הייתה הודנא - הפסקת אש זמנית, שנוצלה להכנה לקראת הקרב הבא שיבוא ביום מן הימים, יהיה מתי שיהיה. כיום ידועות עובדות אלו לכל מזרחן מתחיל, אך לפני תשעים שנה רק גדולי ישראל, החכמים והמפוכחים, ידוע והבינו דברים חשובים אלו.
הציונים שלא הבינו שמץ מכל זה, דרכו על הכבוד הערבי והשפילו אותו. מרן הג"ר יוסף חיים זוננפלד הבחין בכך, וראה בעיניו הפקוחות והמפוכחות מה הולך לקרות. הוא ראה שההשפלה הזו תביא בעקבותיה איבה נצחית. הוא הבין מיד שהאנגלים יגרו את שתי האומות זו בזו, כדי להבטיח את שלטונם. הוא ראה את כל זה בעיניים כלות, תוך ידיעה ברורה שאין מי שיצליח לכבות את האש הנוראה הזו ששמה הלאומנות הערבית כאשר תוצת. מחשבות אלו הביאו אותו לעשות מעשים בפועל, כדי לעצור מבעוד מועד את האש שהחלה לבעור בין שני העמים באשמת הציונים ובעזרת תככנות האנגלים. הוא ואנשיו עשו מאמצים להוציא את הייצוג של העם היהודי מידי ההסתדרות הציונית שהשתלטה על היישוב היהודי כולו, ולהעביר אותו לידי אנשי היישוב הישן, שהיו רוב מניין ובניין הארץ באותה תקופה.
על ידי העברת הייצוג לידי אנשים שפויים ומיומנים, קיוו גדולי ישראל לעצור את ההדרדרות ביחסים עם הערבים, ולהבהיר לעם הערבי בכל הדרכים האפשריות שאין לנו שום דבר נגדם ואנו מעוניינים לחיות עמם בשלווה ובנחת ובשכנות טובה, כמו שחיינו אתם עד אז, ושאין לנו שום שאיפה לשלטון עצמי ולמדינה משלנו.
ליהדות החרדית וליישוב הישן היה נציג מדיני גדול, דיפלומט ממדרגה ראשונה ששמו היה ר' יעקב ישראל דה-האן הי"ד. הוא דיבר 22 שפות על בוריין, והיה מומחה עולמי בקשירת קשרים דיפלומטיים. בין שאר כשרונותיו הוא היה מזרחן מעולה, שהכיר את המנטאליות הערבית על בוריה.
כאשר עלה לארץ ופגש בגרי"ח זוננפלד, התחולל בו מהפך ערכי ואמוני, והוא עבר לצדה של היהדות החרדית. הוא הרבה להתייעץ עם הגרי"ח זוננפלד, והפך עד מהרה למזכיר המדיני של העדה החרדית ומנהל קשרי החוץ שלה.
ד"ר דה-האן החל לקשור קשרים עם אנשי השלטון האנגלי ועם המנהיגים הבכירים בעולם הערבי. עד מהרה יצר עמם קשרים בעלי בסיס איתן.
דבר זה הכניס לפאניקה את אנשי ההסתדרות הציונית. הם לא ציפו שיהדות החרדית תצליח להעמיד אלטרנטיבה ברורה כזו למנהיגותם. אך ד"ר דה-האן החל להיאבק על זכויותיה המינימליות של היהדות החרדית. הוא ניהל מאבק בפרשת 'מס המצה' עד שהצליח לבטלו. הוא גם הצליח לארגן שחיטה נפרדת על ידי עדות האשכנזים. הוא הצליח למנוע את שלילת מעמד העדה החרדית כרושמת נישואין. בימי ביקורו של איל העיתונות האנגלית, הלורד נורטקליף בארץ, ארגן דה-האן פגישה נפרדת של מנהיגי החרדים עם הלורד, והביא בכך את דבר העדה החרדית לעיני ולאוזני בעלי ההשפעה בממשל האנגלי.
פעילותו הגיעה לשיאה בקשרים שרקם עם מנהיגי הערבים במזרח התיכון. המנהיג הערבי הבכיר ביותר היה חוסיין מלך חיג'אז (כיום סעודיה). הוא מונה על ידי האנגלים למלך חצי האי ערב, ואת שאר ארצות המזרח חילקו בין בניו - פייצל מונה למלך עירק, עלי ליורשו בחיג'אז, ועבדאללה, הצעיר, הוכתר לאמיר עבר הירדן.
חוסיין לא התנגד כלל להצהרת בלפור. אדרבא, הוא פירסם בעיתונו מאמר נלהב בשבח השיבה של היהודים לארץ ישראל.
כאשר נודע לדה-האן שחוסיין אמור לבקר אצל בנו בעבר הירדן, הוא מיהר להסדיר, באמצעות קשריו הדיפלומטיים, פגישה מיוחדת בין ראשי היהדות החרדית לבין המלך חוסיין ובניו. הגרי"ח זוננפלד, שראה בביקור זה חשיבות עליונה במעלה להצלת עם ישראל לדורות מן הזוועה הכרוכה בליבוי היצרים הערבים, הושיב בי"ד מיוחד לצורך התרת נדרו שלא לצאת מארץ ישראל, והוא הועמד בראש המשלחת, שכללה אותו ואת דה-האן, את ר' ראובן שלמה יונגרייז ואת ר' אברהם חיים נאה. המשלחת הגישה למלך תזכיר בו נאמר כי היהדות החרדית המאוגדת בהסתדרות אגודת ישראל ורשומים בה מעל מיליון חברים לא מסרה ייפוי כח לשום הסתדרות אחרת לדבר בשם העם היהודי.
עוד נאמר בתזכיר: "אנו מבטיחים להוד מלכותו, כי היהודים מתייחסים באהבה ואחווה אל שכיניהם בכל ארצות פזוריהם, וגם בארץ הקודש יש להם מסורת כזו. על היחס הזה אנו חפצים לשמור גם להבא, לעבוד שכם אחד על כל התושבים לבניין הארץ, יישובה והפרחתה, לברכה ולשלום כל הגזעים השוכנים בה. והננו מביעים כמו כן את תקוותנו בבטחה שהוד מלכותו יאציל מהשפעתו הכבירה לטובת אחינו היהודים המתגוררים בכל ארצות ערב".
הפגישה הייתה ידידותית מאוד. השתתפו בה גם הנסיך עלי, ובנו עבדאללה מלך ירדן. המלך העניק לגרי"ח זוננפלד את אות הכבוד הגבוה ביותר של ממלכת חצי האי ערב.
אחרי הפגישה המשיך ד"ר דה-האן בפגישותיו וקשריו המצוינים עם מנהיגי העולם הערבי. הוא נפגש לעתים תכופות עם המלך עבדאללה בעמאן ובירושלים וקשר אתו ידידות אמיצה. הוא הצליח להוציא ממנהיגי הערבים מסמכים בעלי חשיבות עצומה, בהם נאמר שהם רואים בעין יפה את עליית היהודים לארץ ישראל. האמיר עבדאללה כתב לו שהוא ישמח לראות התיישבות יהודית בארץ ישראל, בתנאי שלא יתלוו לזה כוונות או מטרות פוליטיות. ערכו של מסמך זה היה עצום ביותר. זה היה מסמך השלום הגדול ביותר שהיה קיים בהיסטוריה של מאת השנים האחרונות, וד"ר דה-האן שמר עליו כעל בבת עינו. כשלקח ר' משה בלוי את המסמך ההיסטורי אל הכנסייה הגדולה של אגו"י בווינה, המתין לו ד"ר דה-האן בתחנת הרכבת כדי לקבל לידו את המסמך מיד עם שובו, ללא שהות כלל. מסמך זה נגנב ממגרתו של דה-האן על ידי רוצחו, אברהם תהומי שר"י, שגנב משם עוד מסמכים חשובים ויקרים נוספים.
בימינו היו הציונים מוכנים לעשות כל מאמץ כדי להשיג מסמך כזה. הם היו מוכנים להחזיר שטחים רבים ולשלם מחיר יקר כדי להשיג הישג שווה ערך להישגו של דה-האן.
אך באותם ימים הוציאה פעילותו המוצלחת של דה-האן את הציונים משיווי משקלם. הם השתוללו מזעם ולא היו מסוגלים לראות את תוכניתם להעברת היהודים על דתם באמצעות הקמת מדינה מתמוססת להם בין האצבעות. בתגובה החלו לשפוך קיתונות של בוז ושנאה נגד היהדות החרדית, והוקיעו את דובריה כבוגדים ומלשינים. עיקר זעמם היה מכוון נגד ד"ר דה-האן, שהצליח להגיע כמותם לכל טרקליני השררה, ואף הצליח יותר מהם בפעילותו הדיפלומטית החכמה. הם התחילו לרדוף אותו אישית, הסיתו את הסטודנטים שלו בביה"ס למשפטים לחולל מהומות בעת הרצאותיו, ואף הביאו לפיטוריו ממשרתו כמרצה בכיר וככתב בעיתון הולנדי מפורסם. (גם עיתונה של הרבנות הראשית שנוהלה על ידי הרב קוק, תקף את דה-האן במילים חריפות ביותר. בכך התייצבה תנועת המזרחי לצד אויביה של היהדות החרדית, וחלק מאותה טרגדיה שבה שרוי העם היהודי עד היום, נזקף גם לחובת הרב קוק ואנשיו).
כשכל ההתנכלויות לדה-האן לא הועילו, החליטו הציונים לרוצחו נפש. בטרם נסיעתו של דה-האן ללונדון, לקשור קשרים עם אנשי השלטון החדש שנבחר שם, פילחו שלוש יריות את ליבו, ועימו נרצח הסיכוי האחרון לשלום אמת במזרח התיכון. כיום, כשהציונים רוצים לעשות שלום, והיו מוכנים לשלם הרבה תמורת לחיצת יד מחאפז אל אסאד, המצב כבר סבוך ללא פתרון. כיום אין עם מי לעשות שלום, ובעיית שנאת ישראל אותה חישבו הציונים לפתור, הפכה לבעיה אקוטית ביותר דווקא בגלל מדינת ישראל. הציונים הוסיפו את שנאת הערבים לשנאת שאר העמים, ושנאה זו אין לה גבול ואין לה סוף. אני שלום וכי אדבר המה למחמה - גם כשהם מדברים על שלום, הם מתכננים את המלחמה הבאה. לעולם לא ניתן לגמור עם סכסוך שמעורב בו ישמעאלי.
כך גרמו קוצר הראות, העיוורון והמשיחיות ההזויה של מנהיגי ישראל שהתנתקו מן התורה, לטרגדיה נוראה ולסכנה עצומה לעם ישראל עד ימינו אלה. (הם מאשימים את הרבנים שבגללם נהרגו מאות אלפי יהודים בשואה, אך מי שבאמת אשם בזה זה רק הם, שהרי עקב מעשיהם סגרו האנגלים את שערי הארץ, ומיליוני יהודי אירופה נכלאו בה ללא מוצא. אילו היו מקבלים את שיטתו של הגרי"ח זוננפלד ולא מחבלים במאמציו המדיניים של דה-האן, הייתה נמנעת ככל הנראה מדיניות הספר הלבן, ומיליוני יהודי אירופה יכלו לעלות הנה בהשקט ובטח). פעם נוספת לימד הקב"ה את עם ישראל, שהרצון להפוך לעם ככל העמים ולהתנתק מצור מחצבתם, לא יועיל להם במאומה. השנאה כלפיהם תישאר ואף תגדל. רק ההליכה בדרך התורה ובהכוונת חכמי התורה, שראייתם זכה וברה, היא הערובה היחידה לקיומו הנצחי של עם ישראל.
מקור: אפרים ש. זייבלד, "הם קטעו את השלום באיבו" (ראיון עם ר' ש"ז זוננפלד), יתד נאמן, ערב סוכות ה'תש"ע, מוסף שבת קודש, עמ' 68-73.
