בריסק כתב:הדברים נראים היום כפשוטם.
אך בזמנו אין כל ספק שנאמרו ברוח הקודש.
וסיפר לי הגרא"ט ז"ל שהוא ישב עם רבין באסיפה לפני איזה מלחמה, מבצע יותר נכון, והוא שמע את הויכוח ביניהם, רבין טען שהוא מוכן לחמשת אלפים הרוגים!!! על התווכחו כמה חיילים כדי להרוג בשביל המבצע ההוא.
בריסק כתב:הרב ברזילי. כמומחה בעניינים הללו. האם תוכל להצביע על פוגרומים בפולין בנוסף לקישינוב, ואני מדבר לפני הצורר הנאצי ימ"ש.
אפשר שלא הבנתי אותך נכון, מדוע הנך חולק בקטע הזה שכאן כבר נהרגו עשרות אלפים במלחמות השונות ואילו בפולין ישבו איש תחת גפנו במשך ארבע מאות שנה.
בריסק כתב:הרב ברזילי. כמומחה בעניינים הללו. האם תוכל להצביע על פוגרומים בפולין בנוסף לקישינוב, ואני מדבר לפני הצורר הנאצי ימ"ש.
אפשר שלא הבנתי אותך נכון, מדוע הנך חולק בקטע הזה שכאן כבר נהרגו עשרות אלפים במלחמות השונות ואילו בפולין ישבו איש תחת גפנו במשך ארבע מאות שנה.
הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב (או הפרעות בנגב) הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית.
"סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.
האנטישמיות המודרנית שהחלה במאה התשע-עשרה ברוסיה ניזונה משני מקורות: שכבת המשכילים ואנשי הכמורה שדגלו בפאן-סלאביות, קרי: בדעה שלפיה אין לעמים אחרים או דתות זרות מקום בקרב האומה הרוסית. הגורם השני היו סוחרים ובעלי מלאכה, שראו ביהודים מתחרים. העיתונים מלאו מאמרים נגד היהודים, אשר דנו בפגיעתם בחיי רוסיה. הם נהגו לומר ששליש מיהודי רוסיה צריכים להגר, שליש להמיר את דתם ושליש פשוט לגווע ברעב.
באותה תקופה הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות חוקתיות ברוסיה. הרפורמות לא סיפקו מגזרים רבים בעם הרוסי, ובייחוד את חוגי האינטליגנציה הרדיקלים שעמדו על הצורך בהפלת המשטר המלוכני. במרץ 1881 נרצח הצאר על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית – נרודניה ווליה. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר; הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים.
פקידי הממשל, ובראשם שר הפנים, ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא עודדו אותן במידת מה, על מנת להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. פגיעה ביהודים התאימה גם לתפיסתם הפאן-סלאבית, כאמור לעיל. איגנאטייב אמר אז שהגבול למערב פתוח לפני היהודים, וכוונתו הייתה ברורה.
מהלך הפרעות
הפרעות החלו בפסח (15 באפריל 1881) בעיר יליזבתגרד (קירובוגרד של ימינו) שבחבל אוקראינה. משם התפשטו לעוד חבלים בדרום תחום המושב – אזור קייב, צ'רניגוב, פולטאבה, חרסון ויקטרינוסלב (דניפרופטרובסק), ובמאי 1881 נערך פוגרום ביהודי אודסה; כל אלה באזור אוקראינה. בחג המולד של 1881 ניסו פרובוקטורים רוסים להרחיב את הפוגרום גם לאזורי פולין, שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית. אולם הפרעות שהחלו בוורשה נבלמו על ידי ראשי החבל, אצילים פולנים, אשר מנעו את המשכם משנאתם לשלטון הרוסי ולאו דווקא מאהדה ליהודים. במאי 1882 הגיעו הפרעות לבַּאלטָה, שמרבית תושביה יהודים; בפרק זמן של 36 שעות נותרו על תילם 40 מתוך כ-1,000 בתי יהודים.[1] הפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס, שריפה, ביזה ושוד יותר מאשר ברצח, לא נבלמו בתחילה על ידי המשטרה או הצבא. התושבים הנותרים סימנו את בתיהם בצלב, כדי לציין לפורעים במי אין לפגוע. בחלק מהמקומות נערכו היהודים להגנה. כך היה ביליזבתגרד ובאודסה, שם הקימו הסטודנטים היהודים קבוצות להגנה עצמית. דווקא האיכרים והכמורה הנמוכה סייעו ליהודים ומילטו אותם.
אלכסנדר השלישי
השלטונות ניסו לתלות את הקולר בצווארם של הקבוצות המהפכניות. אף הצאר, אלכסנדר השלישי, שירש את הכתר מאביו הנרצח, אמר זאת לנציגי היהודים שפנו אליו. עם זאת המשיכו פקידי השלטון לטעון שבעצם האשמה היא ביהודים עצמם. הגופים שהסיתו לפרעות אלו, בעידוד סמוי של השלטון, הגיעו מחוץ לחבלים אלה, מצפון האימפריה – מקורסק, ממוסקבה ומחארקוב.
לאחר שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות המתרחשים ברוסיה החלה אף הממשלה להרגיש שיש לדכא את המהומות. איגנאטייב הבין שעליו לעשות מעשה, והחל להפעיל את המשטרה לדיכוי המהומות; 3,675 איש נאסרו, ומהם נמצאו אשמים 2,350,[1] אך נגזרו עליהם עונשים קלים יחסית. במאי 1882 פוטר איגנאטייב מתפקידו, ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי, נקט צעדים חמורים והצליח לדכא את הפרעות.
הפוגרום הקר ו"חוקי מאי"
במשך כל 14 שנות מלכותו היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים. לאחר שביטאו הפרעות את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר"; על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת אפליה והגבלות נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.
עוד במהלך הפרעות הקים איגנאטייב ועדות מחוזיות, שמטרתן "לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם". הוועדות כללו גם שני יהודים, למראית העין של הוגנות, אך עקב היותם במיעוט קולם לא נשמע ולא נחשב. השאלות שהועמדו בפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.
במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:
1. אסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות.
2. יופסק קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נדל"ן הנמצאים מחוץ לערים ולעיירות.
3. אסור ליהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים.
החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון – היום שבו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים, אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.
למרות היות התקנות "זמניות", הן היו שרירות וקיימות, ואף הורחבו לשטחי פולין, עד המהפכה הרוסית ב-1917.
בריסק כתב:וסיפר לי הגרא"ט ז"ל שהוא ישב עם רבין באסיפה לפני איזה מלחמה, מבצע יותר נכון, והוא שמע את הויכוח ביניהם, רבין טען שהוא מוכן לחמשת אלפים הרוגים!!! על התווכחו כמה חיילים כדי להרוג בשביל המבצע ההוא.
בריסק כתב:הדברים נראים היום כפשוטם.
אך בזמנו אין כל ספק שנאמרו ברוח הקודש.
וסיפר לי הגרא"ט ז"ל שהוא ישב עם רבין באסיפה לפני איזה מלחמה, מבצע יותר נכון, והוא שמע את הויכוח ביניהם, רבין טען שהוא מוכן לחמשת אלפים הרוגים!!! על התווכחו כמה חיילים כדי להרוג בשביל המבצע ההוא.
זו כבר טענה לענין, רק שהיא לא ממש נכונה. משנתם של מי בדיוק? היו הרבה זרמים ותתי זרמים אצל "הוגי הציונות". חלקם היו בעמדה שהזכרת, חלקם לא. מה שיותר חשוב - המיליונים שתמכו ברעיון הציוני לא התענינו באידיאולוגיה הזו, והנושא הזה כלל לא תפס מקום. הם בעיקר חפשו בית לאומי ותו לא. מה יהיה באותו בית לאומי - כל חד כדאית ליה במקומותם בארצותם לגוייהם. מי שהיה סוציאליסט בבריסק רצה שהבית הלאומי יהיה סוציאליסטי וכו', והיפוכם בחכם.אפרקסתא דעניא כתב:ברזילי, הטענה איננה שהקימו תנועה עם דגשים אחרים. הטענה היא שכל משנתם הייתה "לנרמל" את עם ישראל, וכך לפטור את האנטישמיות. הם ראו בבדלנותו של העם ובשמירת התורה והמצוות את הגורמים לשנאת ישראל, ולכן חפצו בשלב ראשון לבולל את העם בין עמי אירופה. כשקלטו שזה לא ילך, מחוסר פרטנרים, החליטו ליצור עם חדש בארצו, עם "בריא", חופשי מהגלותיות שהייתה שווה בעיניהם לשמירת התורה והמצוות. זה הכל. יסוד התנועה הציונית = כינון עם "נורמלי", "ככל הגויים", ללא תורה, ללא מצוות, וללא אלקים, עפ"ל.
חשבונות רבים כתב:הנני סמוך ובטוח שאילו היה הרב ברזילי חי בזמן בית ראשון היה תוקף את הטענה הקונפירטיבית לפיה "לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא".
בריסק כתב:הרב ברזילי. כמומחה בעניינים הללו. האם תוכל להצביע על פוגרומים בפולין בנוסף לקישינוב, ואני מדבר לפני הצורר הנאצי ימ"ש.
אפשר שלא הבנתי אותך נכון, מדוע הנך חולק בקטע הזה שכאן כבר נהרגו עשרות אלפים במלחמות השונות ואילו בפולין ישבו איש תחת גפנו במשך ארבע מאות שנה.
וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ
מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצריים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ
ברזילי כתב:במבט רחב יותר, אציין כי השאלה של היחס למדינה (אף טרם הקמתה, וכ"ש היום) נפרדת משאלה המוטיבציה של מייסדיה. אני באופן אישי לא מתענין בשאלה משנתו הרוחנית של פלמינג ויחסו לשאלת מדע מול אמונה כשאני נוטל אנטיביוטיקה. אני רק מקווה שזה עובד. רעיון המדינה כבית לאומי עובד לא רע (לעת עתה עכ"פ), כפי שמוכיחים ההמונים המצביעים ברגליהם.
גאולה בקרוב כתב:בלי להתייחס או להודות לרשימה הנ"ל,
אפשר לעשות באותה מידה רשימה מקבילה של דברים נפלאים וקדושים שיש כאן
אם כן, כשיש חושך ואור, השאלה בעצם "מה קורה כאן" [ראו היטב "שטייגן" עמ' קעה-קעו]:
יש לפנינו אור שמלווה בחושך וסיבוכים, או חושך המלווה באור כדי לבלבל?
ולענ"ד אי אפשר להתמודד עם שאלה זו - בלי תחילה להודות באור!
בריסק כתב:והגרי"ד אמר שהי' עשרים שנה בפולין ואינו זוכר אלא פוגרום אחד בעיר קישינוב שהרגו יהודי אחד וגם זה הי' ספק, ורעשה פולין, וכהיום נהרגים מאות יהודים במלחמות פה
אתה בטוח שהתכוונת לכתוב את מה שיצא לך?אריסמנדי כתב:בריסק כתב:והגרי"ד אמר שהי' עשרים שנה בפולין ואינו זוכר אלא פוגרום אחד בעיר קישינוב שהרגו יהודי אחד וגם זה הי' ספק, ורעשה פולין, וכהיום נהרגים מאות יהודים במלחמות פה
האם היה מנותק מתקשורת? יצא לי לעיין בעיתונים מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כמעט בכל עיתון כתוב על יהודי שנהרג פה ושניים שנהרגו שם (ולא הכל ידעו, למשל מארצות המזרח). וזה בימים רגילים.
המאות שנהרגו במלחמות העבר במדינה פה, נהרגו כדי לאפשר קיום יהודי עצמאי. ומלחמות היו גם בזמן המקרא ובזמן בית שני ולאחריו. מצד שני בגולה היהודים נשחטו כמו זבובים לאלפים ולרבבות מדי תקופה כצאן לטבח (ומי מדבר על השואה).
יש עוד כ"כ הרבה מה לומר בנידון ואין הזמן מספיק.
ברזילי כתב:ולא זו אף זו אלא שטפשי אומה"ע ורוב גולמי בנ"י מעלים בדעתם שהתנועה הלאומית באירופה של המאה ה-19 היתה משום שאירופאים רבים חשקו במדינת לאום, ואילו האמת היא שכל עיקרה של התנועה הלאומית הפולנית היתה כדי לעקור את דת ישראל, שמתוך שתתעורר הלאומיות הפולנית יבואו גם היהודים להרהר בלאומיות יהודית, שסופה קיצוץ הקצבאות לאברכים עמלי תורה.
נשמעה בארץ אבחנה בין מותם של יהודי אירופה בתקופה השואה לבין המוות על אדמת מולדת דוד שפירנצק..... ואילו קרבנותינו קרבנות גבורה הם.
לומד_בישיבה כתב:הכותב למעלה על ההבדל בין דם לדם.
משולש כתב:זה נסיון עלוב להסיט את הדיון למקומות של דמגוגיה.
אריסמנדי כתב:שאלה זו צריך לשאול מומחי צבא ומדינה.
אלף אלפים כתב:טוב למות בעד ארצינו
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 2 אורחים