וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
הנה מפשט הפסוק עולה לכאורה שזב ששטף ידיו אינו מטמא במגע ידיו באדם אחר אע"פ שלא טבל מזובו. אבל חז"ל קיבלו שאין שום ערך לשטיפת ידים אלא רק לטבילת כל גופו, ועל כן פירשו שאכן הכוונה היא שנטהר מזובו בטבילת כל הגוף.
והנה לפי הפשט קשה לומר שידיו היינו כל גופו, ועוד שרק לאחר מכן מיירי בטהרת הזב ועד השתא עוסקת התורה בדיני טומאתו. ועוד קשה שמילתא דפשיטא היא שאם נטהר מזובו אינו מטמא [וחז"ל תירצו על זה שבא הפסוק להשמיענו דין מגע בית הסתרים ואין זה מתיישב בדרך הפשט]. והנה למרות כל הקשיים הנ"ל הפשטנים כולם פירשו כאן כדעת חז"ל איש איש לפי דרכו, ומיאנו לפרש לפי פשוטו לפי שהפשט כאן הוא נגד ההלכה ממש בהנגשות חזיתית.
יוצא מן הכלל אחד מצאתי והוא הנצי"ב בהעמק דבר שכתב וז"ל:
ונראה דמשמעות אשר יגע בו אפילו בבגדי האדם בשעה שהוא לבוש כמש"כ לעיל. מש"ה התנה הפסוק וידו לא שטף במים שהזב לא שטף ידיו וסתמן עסקניות הן ומלוכלכות בטיפת זיבה וביחוד זב שמצות בדיקתו תדירה כמו נשים כדאי' ר"פ כל היד. וא"כ הרי נפל טיפת זיבה על בגדי הטהור והוא נושאם מש"ה הוא מטמא בגדים.
וחידוש גדול היה בעיני כמה רב גובריה דהנצי"ב לפרש פשוטו של מקרא נגד הלכה מוסכמת מה שלא ההין לעשות כן אחד מכל שאר הפשטנים שקדמוהו.