ישראל הר כסף כתב:טוב, אז הנה הרעיון אחרי הקיצוצים הכואבים.
כופין על מידת סדוםב
דין 'כופין על מידת סדום' צ"ב, הן אמנם הבעלים אינו מפסיד, אבל מ"מ הרי החפץ בבעלותו של האדם, ומהיכי תיתי שיוכל אחר להשתמש בחפץ, ולהפקיע בזה את בעלותו של הבעלים במידת מה.
והנראה בזה הוא שזה ענינה והגדרתה של מידת סדום, כי יש לאדם הרגשה שכל מה שיש לו הוא שלו וניתן לו לצורך עצמו, וע"כ לא נראה לו שהוא צריך לתת לאחרים להשתמש בחפציו, אבל לפי האמת זוהי הטעות של אנשי סדום וכפי שיתבאר להלן, כי כל מה שקיבל האדם בעלות על חפציו הוא רק עד כמה שהוא צריך את זה לצורך עצמו, וכל כמה שאין לו צורך או הפסד בדבר הנה הוא רק כ'גבאי' על הממון, וכפיקדון הוא בידו, ולא ניתן לו לצורך עצמו.
דוגמא לדבר הוא במה שהצטווינו על איסור ריבית, שבאמת הוא תמוה- מאי שנא שכירות כסף משכירות חפץ, הרי כמו שאפשר לקחת שכר על השכרת חפץ כי הוא עומד להרויח בו וזה כל דרך העולם, כך גם ממון לכאו' עומד להרויח בו, ולמה נאסר עלינו השכרת הממון יותר מכל דבר (ובגמ' ב"מ סט: תי' ע"ז "מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה, זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתיה" אבל זה לא הגדרת האיסור אלא רק החילוק למה לא כל השכרה נאסרה) ושמעתי בזה מהגאון רבי משה שפירא שליט"א כי כל חפץ האדם צריך בעיקרון לצורך עצמו או ע"מ להרויח בו מכיון שהוא זקוק עדיין לעוד כסף, וא"כ החפץ עומד לסחורה כהיכי תמצי להרוחה, וע"כ גם אם משכיר לאחר לא נאסר, משא"כ בממון הרי אם היה צריך אותו לא היה משכיר אותו, אלא שרק בגלל שיש לו מיותר שאין לו מה לעשות בו משכיר אותו לאחר, ומכיוון שהוא סמל העושר והשפע שיש לאדם במה שכבר השיג את מה שהוא תכלית המשא ומתן- הכסף, לכן דוקא על הכסף באה התורה להשמיעינו כי כל עוד אין צורך לאדם בדבר לא יתכן שקבלו לצורך עצמו, וודאי שקבלו מאת הקב"ה רק לצורך זולתו, להיות כ'גבאי' על זה, וע"כ נאסר להלוותו בריבית. וז"ל הקיצור שולחן ערוך (סימן לד) "כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד".
שמא בזה טמון עומק הרעיון במה שאנו מוצאים בכמה מקומות שמצות חסד הנה היא מחוייבת לגמרי מעיקר הדין, אלא שנקראת חסד רק בגלל שהזולת לא יכול לתבוע אותה מאיתנו, אבל אנו מצידינו חייבים בה, ולמשל ב'שערי תשובה' לרבינו יונה (שער ג' אות י"ג) מצינו "כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו, ח): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". והרעיון בזה הוא ממש כנ"ל כי באמת אין הדברים באמת שלנו שאנו עושים 'חסד' עם הזולת אלא פקדון בידינו למה שאנו צריכים, וכלפי מה שאיננו צריכים אינה שלנו וע"כ אנו חייבים ממש בעשיית החסד, אחרי שניתן לנו רק כהיכי תמצי להיטיב לזולת.
והראיה- כיוון שבהמשך דבריו רבינו יונה כותב שזה גופא מה שנתבעו אנשי סדום, וז"ל (אות ט"ו) "ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה' מאד בכמה עלילות נשחתות, כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגלוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעון בטול הצדקות, שנאמר (יחזקאל טז, מט): "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם - ויד עני ואביון לא החזיקה". והרי זה פלא, וכי על זה נתבעו אנשי סדום המושחתים- על אי עשיית חסד, אתמהה. ועל פי הנ"ל מיושב כמין חומר מכיוון שזה יסוד הטעות שלהם- בהתיחסות לממונם כשלהם.
בזה יתבאר גם מה שאמרו חז"ל המשניות אבות אבות פ"ה "ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך- זו מדה בינונית, ויש אומרים- זו מדת סדום", וצ"ב בשלמא מידה בינונית מובן כי הוא לא עושה חסד בממונו וגם לא גונב ועושק, אבל מידת סדום איך שייך לקרוא לזה, הלא אינו עושה רע אלא רק מחסר הטבה בממונו, והנ"ל ברור כי הוא אומר 'שלי' וההדגשה בזה היא שאיני מטיב כי הוא ממוני שתחת בעלותי ואיני חייב לתת ממנו לאחרים, אבל באמת הרי זה גופא הטעות של אנשי סדום, כי אין הבעלות על חפץ בעלות גמורה אלא רק כלפי מה שהוא צריך, וממילא א"א להגיד על דבר שהוא 'שלי'. וזה גופא הוא מה שאמרו כופין על 'מידת סדום' כי הם הם הדברים- המידת סדום המדוברת במשנה שאומר 'שלי', כי היא הסיבה לכוף על מי שאינו מוכן להיטיב לזולתו מחמת תפיסתו את הבעלות על חפציו כמוחלטת.
והנה ידוע הוא שאברהם הוא עיקר מידת החסד בעולם וכמ"ש 'חסד לאברהם', ולפי הנ"ל מבואר בטוב טעם ודעת, כי אם מידת סדום היא מחמת הרגשת הבעלות המוחלטת, א"כ מידת החסד ההפוכה קשורה באמונה שהכל מהקב"ה ולא שייך לנו, וע"כ דוקא אברהם אבינו שחידש את האמונה בעולם הוא המתאים להיות נושא מידת החסד, ומה נפלא הוא לפי"ז מה שאמרו בגמ' (ברכות ז:) "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון", כי הוא היה זה שלא הרגיש שום בעלות על דבריו, וע"כ התנהג במידת החסד בכל כוחו כי שום דבר לא היה 'שלו'.
מחילה לפי זה קשה מדוע זה נהנה וזה לא חסר -פטור אבל אסור..
למה אסור?
למה לא כופין על מדת סדום..
אלא כופין -משמע שאין הדין כך..
שאל"כ לא צריך לכפות-כי זה הדין!
תאמר שכופין בגלל שזה הדין-זה דחוק..
כי אם זה הדין מדוע לקרוא לזה כופין על מידת סדום??!
למה לסבך את הענינים???
רק בשביל לתאר לנו שזה דומה למה שקרה בסדום??!!
זה דחוק..
אלא כופין על מידת סדום זה לא משום שזה הדין..
כי באמת האדם יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הממון שלו..
כי זה הממון שלו!!
נקודה!!!!
אבל חז"ל הם אלה שהגבילו את האפשרות הזו..
ולכן חז"ל הם אלה שכופין על מידת סדום..
(גם אם זה מדאוריתא זה ניחה..
כי באמת הממון הוא של האדם לגמרי..
והוא יכול לעשות עם ממונו מה שהוא רוצה..
אלא שהתורה דווקא במקרה הזה..
הגבילה את השמוש בחפץ..
בדיוק כמו מלאכת בורר..
שלכאו' זו מלאכה שאינה צריכה לגופא..
ואם כן איך חייבים עליה??
שהרי כל מלאכה שאינה צריכה לגופא -פטור..
אלא בבורר יש גזירת הכתוב מיוחדת..
שכאן למרות שזו מלאכה שאינה צריכה לגופא..
אפ' הכי יש גזירת הכתוב מיוחדת..
שחייבים עליה...
אותו דבר כאן..
יש כאן גזירת הכתוב מיוחדת..
במקרה הנ"ל..
שכופין על מידת סדום..)
ולכן אין זה דומה לזה נהנה וזה לא חסר..
כי שם אין גילוי מיוחד-אם מדרבנן אם מדאו'..
שכופין על מידת סדום..
ואם נשאל טוב בכל זאת..
מה הסיבה לכך..
אז זה כמו שאמרת..
כי בין כה וכה..
האדם בתוך הענין..
ומה כבר יש לו להפסיד..
משא"כ בזה נהנה וזה לא חסר..
אבל כל זה מתחיל דווקא..
כאשר הבסיס הוא..
שהממון שייך לאדם לעשות בו כרצונו החופשי..
אלא שחז"ל או התורה הגבילו אותו..
כי אם לא נאמר כן..
זה דחוק וקשה כנ"ל..