מה באמת חשב הגרשז"א על סברת החזו"א- לאסור את החשמל משום בונה

[יורה_דעות]

ממש לא נכון, מפורש בראשונים ובפוסקים לא כדבריך. כל מנהג שיסודו בדעה הלכתית אין לו דין מנהג אלא דין הלכה. ולכן המיעוט יכול לעשות כדעתו.

[חשבונות רבים]

ממש לא נכון, מפורש בראשונים ובפוסקים לא כדבריך. כל מנהג שיסודו בדעה הלכתית אין לו דין מנהג אלא דין הלכה. ולכן המיעוט יכול לעשות כדעתו.

כבודו חוזר על זה כבר בפעם השלישית בלי להביא מקור.
התוכל להביא מקור לדבריך - לעניין מנהג שיסודו בדעה הלכתית קימת ולא לעניין מנהג טעות.
מ"מ בר"ן ששלח כבודו אליו מפורש להיפך דבדבר שיש בו מחלוקת חכמי ישראל ונהגו במקום מסויים כדברי האוסר נותנים עליו חומרי מקום שבא לשם.

[יורה_דעות]

לא נכון, הר"ן מדגיש שזה רק מתי שנחשב שקבלוהו כמרא דאתרא, דהיינו אם בא"י היו מתיחסים לחזו"א כמרא דאתרא שאסור לנטות מפסקו, גם הגרשז"א היה מחוייב. וכמובן שאין זה המצב.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין מה אתה חוזר פעם אחר פעם על המילים לכן המיעוט יכול לעשות כדעתו כשזה לא הנידון כאן. הנידון אינו במקום שיש מחלוקת והמיעוט רוצה לעשות כדעתו, והאחרים יראו בזה מחלוקת פשוטה. הנידון הוא שמשום שמתיר בפניהם יבואו גם הם להתיר בדבר שאסרו. ובזה שיש שתי בעיות
א. אם ידעו שמותר ונהגו איסור יש בזה בעיה של לא יחל דברו כמבואר בגמרא בנדרים.
ב. אם אינן בני תורה יבואו לפרוץ את הגדר בכלל ולכן אוסרים והיינו הא דכילה, וציינתי כבר מה שכתב החזו"א בעניין הפראסל בסימן נב מאורח חיים.

וכאן בחשמל פשוט שיש לחוש לעניין ב ואולי גם לעניין א.

מעבר לזה מנהג האיסור בחשמל אינו מזמן החזו"א אלא מאז שהתחיל להיות מכשירים חשמליים ופשט איסורו בכל ישראל, וברור שאע"פ שהגרשז"א דן על גדר האיסור מיסודו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן או בכלל לא, לא עלה בדעתו לרגע להתיר בפועל שימוש חשמל בשבת סתם (אלא במקום חולי ובצירופים וכמו שהתבאר כבר) שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל ואפילו קלי עולם לא הקילו בזה. ושקר אתה עונה בו.

[חשבונות רבים]

לא נכון, הר"ן מדגיש שזה רק מתי שנחשב שקבלוהו כמרא דאתרא, דהיינו אם בא"י היו מתיחסים לחזו"א כמרא דאתרא שאסור לנטות מפסקו, גם הגרשז"א היה מחוייב. וכמובן שאין זה המצב.

לא נכון. כוונת הר"ן שבמחלוקת מסוימת נהגו כדברי האוסר זה נחשב כמו שקיבלוהו לרבם לעניין זה.
וכ"כ בחיי אדם קכ"ז י' דכל שנהגו לחומרא כחד מ"ד אפשר להתיר רק אם יבוא הרב ויסתור דעת האוסר ויעשה כמנהג טעות אבל כל שלא נסתרה דעתו לגמרי אף שאין פוסקים כמוהו לא חשיב מנהג טעות ואין להתירו, עיי"ש היטב ובמקורו מדברי הפר"ח.

[תיקונים]

היה זה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת יום חם ביותר - ולפתע אני רואה איך יהודי זקן מכובד ניגש למאוורר ומפעיל אותו. הזדעזעתי ביותר. וניגשתי אל האדמו"ר של הביהכ"נ ושאלתי אותו מה זה אמור להיות.
אני זוכר את זה כמו הרגע איך שנעץ בי מבט ואמר לי מה אתה רוצה?! בפולין היו כולם מפעילים מאווררים בשבת - לא חשבו כלל שיש איזשהוא איסור בדבר.

[תיקונים]

אגב הנושא, אני לא יודע אם כתבתי את זה כבר כאן. פעם הייתי אצל הגר"י בלוי זצ"ל שרצה להבין איך עובד מחשב ומסך, לעניין להציע לרופאים בבית החולים לכתוב את האבחנה במסוף במקום לכתוב ע"י גוי, ואמרתי לו מה עם בונה וענה לי בר מינה דההיא. אבל איני יכול להיות בטוח שלא היתה כוונתו להקל בזה משום שהמחשב כבר דלוק.

אפשר שהיה כוונתו למה שכותב בשש"כ לגבי כתיבה במחשב בחול המועד בשם הגרשז"א ז"ל שברגע שהוא מכניס נתונים לדיסק קשיח הרי זה בונה כיון שעל ידי כך עושה אותו לכלי - ולאו דווקא משום בונה של החזו"א ז"ל.

[הכהן]

[
אפשר שהיה כוונתו למה שכותב בשש"כ לגבי כתיבה במחשב בחול המועד בשם הגרשז"א ז"ל שברגע שהוא מכניס נתונים לדיסק קשיח הרי זה בונה כיון שעל ידי כך עושה אותו לכלי - ולאו דווקא משום בונה של החזו"א ז"ל.

והבונה הזה קשה מאוד להבנה, (ומביני בונה של החזו"א כמובן לא יטריחו עצמם בזה...)

[תיקונים]

לכל השואלים: דברי הגרש"ז ז"ל מובא בחלק ב' עמוד שפט הערה קו
גם אני כמו הרב הכהן התקשיתי להבין מדוע הוא נחשב לבונה.
בשלמא אם מישהו עושה פורמט על דיסק קשיח ניתן להבין שמכין אותו לכלי אך הכנסת נתונים לדיסק מדוע הוא נחשב לבונה.

[כח הטענה]

סברת הגרשז"א שבכתיבת הנתונים על הדיסק מכין כלי לשימוש עתידי כי השימוש איננו עצם כתיבת הנתונים אלא הצגתם ע"י המחשב.

[הכהן]

וכאני ממלא כוס יין אין כוונתי לאכסון היין אלא ליצור כלי לשתיה.

נראה שאכן כוונת הגרשז"א היתה לפירמוט הדיסקט ולא לאגירת הנתונים.

[אוצר החכמה]

אגב הנושא, אני לא יודע אם כתבתי את זה כבר כאן. פעם הייתי אצל הגר"י בלוי זצ"ל שרצה להבין איך עובד מחשב ומסך, לעניין להציע לרופאים בבית החולים לכתוב את האבחנה במסוף במקום לכתוב ע"י גוי, ואמרתי לו מה עם בונה וענה לי בר מינה דההיא. אבל איני יכול להיות בטוח שלא היתה כוונתו להקל בזה משום שהמחשב כבר דלוק.

אפשר שהיה כוונתו למה שכותב בשש"כ לגבי כתיבה במחשב בחול המועד בשם הגרשז"א ז"ל שברגע שהוא מכניס נתונים לדיסק קשיח הרי זה בונה כיון שעל ידי כך עושה אותו לכלי - ולאו דווקא משום בונה של החזו"א ז"ל.

לא הבנתי מה שכתבת או שלא הבהרתי את הסיפור נכון.
הוא שקל אם להתיר לרופאים לכתוב בשבת את האבחנה במסוף מחשב, ומה שהוא רצה ממני זה להבין איך עובד מסך מחשב לעניין כתיבה.
כששאלתי אותו מה עם בונה, נתן לי להבין שלזה אינו חושש, כמובן שמדובר בבית חולים וכמו שכתבתי איני יכול לומר בוודאות אם לא היה לזה קשר לזה שהמחשב כבר דולק.

[יורה_דעות]

אני רוצה להבין את דעת ר' אוצה"ח.
בכל מקום שיש מחלוקת בין חכמים, לפי דעתו אם הרוב עושים כדעת אחד, גם מי שחושב שאותו אחד טועה, באופן אוטומטי זה נהפך גם ל'מנהג'?
למשל במקום שהחזו"א חולק על מ"ב, הוא צריך לבדוק אם עושים כמו המ"ב, שאם כן זה מנהג ואסור לו לחלוק
מי שצריך להביא מקור לקביעה מקוממת ומוזרה כזו זה אתה לא אני
הנדון של דברים המותרים ונהגו הוא מפורש בנושאי מנהגים וחומרות, לא כשאחד חושב שהשני טועה, כמפורש בתוס' ובראשונים ובשו"ע לענין מנהגים שאין לזה דין מנהג.
כשיש מחלוקת בהלכה אחד חושב שהשני טועה.
וגם אם רבים נוהגים כמו דעה מסויימת, לא יעלה על הדעת שנהיה אסור לחלוק עליה בגלל שהדעה ההלכתית נהפכת למנהג.

[אוצר החכמה]

אני חוזר ומשתומם איך אתה כותב דבר כזה. אין אחד מישראל שומר תורה ומצוות שמשתמש בחשמל בשבת, ואין כמעט עניין דומה (שהעניין מחודש ולא ברור) שפשט איסורו בכל ישראל באופן כזה. ולא גרע מסנדל המבואר ביבמות. וכבר כתבתי לך שאם אתה רוצה דוגמה לדבר פשוט כזה החזו"א מדבר על עניין כזה וקל ממנו בהרבה לגבי מטריה.

[יורה_דעות]

הרב אוצה"ח במח"כ ממשיך ומחזיק בטעותו עוד ועוד וגם נתערבבו הדברים.
מצד אחד אתה טוען שדברים המותרים וכו' הוא גם בפסקי הלכה, ומן הצד השני אתה מושך כל הזמן לצד שיש כאן גם מנהג מסיבות לא הלכתיות.
לגבי הטענה הראשונה שדברים המותרים הוא גם בפסקי הלכה.
מנהג מחייב משום שהסכימו לקיימו, אם הנהיגוהו בטעות משום שחשבו שאסור, אבל האמת שלא אסור, המנהג אינו מחייב, כמבואר בשו"ע יו"ד ריד' א'. ואפילו אם חשבו שהוא איסור גדול ונתברר שהוא איסור קטן ג"כ המנהג אינו מחייב, ש"ך שם סק"ה. ז"א אם נהגו לאסור חשמל כי חשבו שהוא דאוריתא, אבל להגרשז"א הוא דרבנן, אין המנהג הזה מחייב.
כשיש מחלוקת הלכתית, וכל אחד חושב שהשני טועה, שזה משמעות המושג מחלוקת. לא נוהג דין דברים המותרים, כמבואר בתוס' ערובין ובד' ר' נסים גאון ובהרבה ראשונים. הדין של דברים המותרים, הוא בצורה ברורה "דברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור", לא המותרים "ואחרים חושבים שהם איסור ולכן נמנעים", מדובר על מנהגים, כמבואר בראשונים הנ"ל
וכך מבואר בר"ן בפסחים נא. על הגמ' למה רבב"ח היקל באייתרא, שכתב שאם נאמר דמיירי בחומרא בעלמא מובן. ואפי' אם נאמר שהיו אוסרים מדינא (דהיינו, במקרה זה לא מובן מדוע המיקל צריך להחמיר בפניהם?) י"ל ד"כיון שנהגו בני מתא כדברי האוסר עשאוהו כרבם שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגין כמותו בין להקל בין להחמיר". אבל כל זה מי שיאמר שבאמת החזו"א כרבו וינהג כמותו בין להקל ובין להחמיר, אבל מי שלא יכול לעשות את החזו"א כרבו בין לקולא בין לחומרא, זה לא שייך בו.
איך שלא יהיה פי' הר"ן הנ"ל בב"י יו"ד ריד' מביא הרבה ראשונים שקובעים במפורש שדין זה נוהג אך ורק במה שהונהג מעיקרא כחומרא, ולא כשנוהגים כמו שיטה אחת. עיין שם ובשו"ע ותמצא נחת.
את הדין של דברים המותרים לומדים מ'לא יחל דברו', והיכן שלא שייך מנהג לא שייך דין זה, ומנהג בטעות בטל כמבואר בשו"ע הנ"ל.
אגב, במאירי כתב שדברים המותרים הוא רק בפרהסיא, אבל בחשאי מותר להתירם במקום האוסרים.
על כך השיב הרב אוצה"ח: "א' המנהג להחמיר לאו דוקא מטעם החזו"א אלא משום שכך נהגו להחמיר. ועוד עי' ברא"ש פ' כירה גבי אתון דמקרביתו".
שוב הוא קובע כמושבע ועומד שיש מנהג לאסור חוץ מהענין ההלכתי, וזו קביעה שאין לה על מה שתסמוך. אסרו החשמל כי חשבו שהוא אסור בשבת, לא חייב להיות קשור לחזו"א אישית. מהיכי תיתי להמציא כאן מנהג? הרי ברור שחשבו שאסור. אין שום הבדל בין איסור זה להרבה דברים אחרים שנחשבו כאסורים, לקרוא על כולם שם מנהג זה פשוט צחוק.
החזו"א התייחס למטריה כדבר שמתאים לאסרו משום עובדין דחול וכדו', או שראוי להנהיג שלא יצאו בו בשבת גם אם אין הדבר אסור מן הדין. וחשב שכך הבינו חכמי הדורות, שלא אסרו מטעם הנו"ב (כי החזו"א לא מסכים אתו, וחשב שמן הסתם עוד חכמים הבינו כמוהו), אלא הבינו שזה לא מתאים.
והרי החזו"א חולק על הרבה דברים שאמרו קודמיו בהלכות שבת ועוד הלכות, ולמה לא עשה כולם למנהג?
ושוב כותב הרב אוצה"ח: אם ידעו שמותר ונהגו איסור יש בזה בעיה של בל יחל.
ואני שואל: מה פתאום להמציא שידעו שמותר ונהגו איסור?
ועוד הוא אומר: אם אינן בני תורה יבואו לפרוץ את הגדר ולכן אוסרים.
האם זה אומר שאין לחלוק על דעה שרבים עשו כמותה? היכן שגזרו גזרו, ויש דברים שאמרו להחמיר בפני מי שאינו בני תורה. הרי לא זה היה הנדון שלנו, השאלה היתה מה הגרשז"א אחז באופן אישי, ואם אפשר שהורה כן לבני ביתו.
עוד הביא הרב אוצה"ח ראיה: לא גרע מהא דסנדל המבואר ביבמות.
מערבב הוא בין מנהג שאינו הלכתי, למנהג במחלוקת פוסקים. כשיש מחלוקת או ספק או ב' אפשרויות שלא הוכרעו, המנהג יכול להכריע, ועז"א שאחרי שכבר נהגו והוכרעה ההלכה שאפשר גם בסנדל, אפילו אם אליהו יגלה שהאמת לא כך, הרי כבר הוכרעה ההלכה. שגם סנדל כשר לחליצה.
וכך מבואר בפר"ח או"ח תצו' על סוג' זו דמנהג קובע ההלכה רק כשהיא רופפת, דהיינו שלא ידוע בבירור מה ההלכה, אז נקבע על פי מה שנוהגים בפועל. ועוד הביא בשם הבאר שבע כב' דרק בדרבנן הולכים אחר המנהג בהלכה רופפת. והר"מ בהקדמה לפיה"מ ביאר שאין שומעין לאליהו משום דלא בשמים היא, ומבואר שב"ד של מטה יכולין לבטל את המנהג אם הגיעו למסקנה שהוא בטעות, (כשהוא מנהג הלכתי כנ"ל), וכך נפסק בשו"ע יו"ד ריד', שאם המנהג בטעות מבטלין אותו.
הרי אין שום ראיה מהא דסנדל.
ומה שרומז לשבת לז. אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבדו כוותיהו, כתבו הראשונים "משום יקרא דרב ושמואל כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור" (ריטב"א), שהוא משום הכבוד, וינהגו כן לא מדינא אלא כמו שצריך לנהוג כשמגיע למקום מסויים, על פי מנהג המקום. ה"נ הקרובים לרב ושמואל חשיבו כמקום שנוהגים כמותם.
הגרשז"א כתב שמותר, ולא "דן אם דאורייתא או דרבנן" כדבריך. ומה שכתב שהקיל במכשיר שמיעה ובחום וכדו' שנחשבים כחולי, כבר כתבתי שאינו מובן, דין דרבנן אסור גם לחולה. ולכן אם היקל במכשיר שמיעה זה אומר שאין בדבר איסור גמור ואף לא דרבנן.

[חשבונות רבים]

הרב יו"ד
כמ"ש לעיל לענ"ד הנך טועה בפירוש דברי הר"ן. לצערי אפשרות ההסבר ע"ג ההודעות בפורום היא מוגבלת למדי אך יש הבדל ברור בין מחלוקת שבה נפסק כצד מסויים ובין מקום שבו הראיות מבטלות את אחת מהשיטות לחלוטין. וזמ"ש הפר"ח וחיי"א שאין בדורנו מי שיכריע ולא יתכן אלא לחד בדרא, כי הם מדברים על ביטול של אחת מהשיטות בראיות ולא על הכרעה הלכתית בין ראשונים שזה עושים האחרונים כל הזמן.

[יורה_דעות]

אין כ"כ נפ"מ בפי' דברי הר"ן אחרי שיש שו"ע מפורש ואריכות בב"י ובש"ך, שאין דין מנהג בדברים המותרים וכו' אלא כשידעו שמותר והחליטו להחמיר.
ולכן אין קשר לדברי החיי אדם שעוסק במנהג הקטניות, שהוא מנהג שידעו שמותר והחליטו להחמיר (לא פתחתי עכשיו, זה מה שזכורני).
כל שנשאר הוא להחליט אם בחשמל החמירו כי חשבו שאסור או כי י דעו שמותר והחליטו להחמיר.
והרי כל התלמוד מלא בדברים שנהגו כחד שיטה שנים רבות "עד שבא רבי עקיבא ולימד" או "עד שדרשה בן זומא", ומעולם לא עלה על דעת שהמנהג הקבוע ייהפך לדין נדר מלבד הנימוק ההלכתי, וכשחלק מישהו על נימוק ההלכתי שינה גם את המנהג. והרי כל ישראל שבאירופה (או עכ"פ בהרבה מאד מקומות) היו נוהגים פעם כדעת רבינו תם, עד שבא הגר"א ולימד ולא חשבו הדבר למנהג וכהנה רבות מאד.

[חשבונות רבים]

אני חושב שבאמת מצינו את הויכוח

לא פתחתי עכשיו, זה מה שזכורני

יפה שאתה זוכר כל כך טוב, אבל בכל זאת...

[יורה_דעות]

את הויכוח בנושא הר"ן, מיצינו, כפי שכתבתי בהודעתי שלפני הקודמת.
אבל בשאלה ההלכתית, אם כשנוהגים כדעה אחת, אסור לחלוק עליה מטעם מנהג. לא אנחנו מיצינו אלא השו"ע יו"ד ריד'.

[חשבונות רבים]

אבל בשאלה ההלכתית, אם כשנוהגים כדעה אחת, אסור לחלוק עליה מטעם מנהג. לא אנחנו מיצינו אלא השו"ע יו"ד ריד'.

אוי באמת.
תראה לי איפה כתוב בשו"ע שאם במקום מסויים נהגו כדעת אחד מהראשונים מותר לשנותם ממנהגם אא"כ הם נוהגים כמותו בכל דבר.

[יורה_דעות]

הראיתי לך איפה זה כתוב בשו"ע, ואם אתה מאד רוצה אני מוכן להעתיק עבורך.
הנדון כאן היה בפירוש ההלכה של דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, שנלמדת מדין נדר ממקרא דלא יחל דברו.
שו"ע יו"ד ריד':
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור (-ש"ך: מחמת סייג וגדר ופרישות) הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר (ש"ך: מחמת שסוברים שהם אסורים - ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר).
ע"כ שו"ע וש"ך. הדין הוא מדין נדר, ורק כשידעו שהוא מותר וקבלו על עצמם איסור. אם מנהגן היה בטעות (דהיינו אני הגרשז"א וחושב שהחזו"א או מי שאסר חשמל טעה) מתירין אותו.
וכפי שאמרתי כל הש"ס מלא במקרים כאלו, וגם עולם ההלכה, כגון מחלוקות של חזו"א על מ"ב וכל האחרונים.

[חשבונות רבים]

תודה רבה על ההשקעה אבל כבר כתבתי לעיל שלדעתי יש חילוק ברור בין מנהג טעות לבין מנהג ע"פ שיטה מסוימת ולכן חבל על טרחתך.

אמנם כעת ראיתי את הש"ך בסי' קי"ט סק"כ שמתבאר ממנו דהסובר שלא כהדיעה שנוהגים במקומו אין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם ומ"מ להקל במקומו איננו יכול.

[יורה_דעות]

אין לי בעיה שתחלק חילוקים, אבל מקור הטענה שנטענה הסתמך על דין של דברים המותרים, וכל עוד בשו"ע ובפו' לא מובא אלא לגבי מנהג שידעו שמותר ונהגו איסור
כל הרוצה להמציא שהוא הדין לדבר שנהגו על פי שיטה אחת ומישהו חולק עליה, עליו להוכיח, ולא להשתומם על אחרים.
מה גם שהחילוק עצמו אין לו רגליים, לפי הגרשז"א החזו"א טעה, ודבריו אינם שיטה מסויימת אלא טעות.
וכן ד' הש"ך שציינת עוסקים בדבר שנהגו לאסור והוא תלוי במנהג. כגון היתר החלב של בני ריינוס.

[חשבונות רבים]

א. החילוק שחילקתי מקורו מדברי הר"ן שהשו"ע לא בא לחלוק עליו ומדברי הש"ך ופר"ח וחיי"א שציינתי לעיל (החיי"א לא מדבר על קטניות).
ב. כמובן שהש"ך מדבר על מנהג. השאלה היא על איזה מנהג, הרי אם ידעו שמותר ונהגו לאסור הרי זה כנדר ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם ואם מנהג טעות מותר לו להקל אף באותו מקום שנוהגים כן ועל כרחך כמ"ש.
וביאור הדבר לפענ"ד כהר"ן שמאחר שהחזיקו להחמיר הרי זה כמי שקיבלו את הוראות הדעה האוסרת והחזיקוהו לרבם לעניין זה וממילא אין להם להקל דהוי כאילו קבלו עליהם שאותו דבר אסור באיסור תורה או דרבנן וכמ"ש בחיי"א וכן הדין בכל בני המקום שאינם בר הכי להביע דעה הלכתית שצריכים לעשות כרבם (לענין זה) אבל מי שלמד והוא בר הכי לפסוק ונראה לו כהדעה המתירה יכול לשנות מנהגו כשם שיכול אדם לחלוק על רבו אבל אסור לעשות כן באותו מקום שבו המנהג להחמיר אי משום כבוד רבו אי משום לא תתגודדו כמבואר בש"ך ובמקורותיו ממרדכי וראב"ן ואגודה עיי"ש.

[יורה_דעות]

הרב חשבונות, איני מסכים אתך כלל, אבל ראשית אברר המקורות שציינת להם.
ואקדים שהוכרו בסוג' זו ג' סיבות להחמיר מעבר לשיקולים הלכתיים 'רגילים': א' נדר, ב' קבלת הלכה או רב, ג' לא תתגודדו.
א' דין נדר אינו אלא בדבר שידעו שמותר ונהגו מ"מ איסור, כמבואר בשו"ע ריד', ועל זה אין ויכוח בינינו (אולי הרב אוצה"ח התווכח עם זה, ואולי טען שחשמל ידעו שמותר ואסרו, עי' להלן בישוב דעתו).
ב' דין קבלת הלכה או רב, אינו שייך לדין נדר. אלא שכמו שיש הסכמה לקבל פסקי ב"י ורמ"א לפי המקומות וכדו', יש עוד הסכמות שמחייבות. כמבואר בתשו' הרשב"א שיכולים לקבל רב מסויים ולשמוע בקולו אף כשהוא במיעוט כמו שבמקומו של ריה"ג וכו'. וכמו שקבלו התימנים בעבר פסקי הר"מ גם כשהוא מחודש ודעת יחיד. ולפעמים יש הסכמה לקבל הלכה מסויימת אפי' אם לא קבלו כל דברי הרב שאמרה, כמבואר בר"ן פסחים נא' לחד תירוצא (המובא לעיל). –אף שלא הובא בפוסקים, יש כעי"ז בהלכה כמבואר בסמוך בשם הש"ך.
בנדון דידן, כשהתחדש הישוב בא"י היה מקום לברר שאלות הלכתיות שונות איך ינהגו בכל ערי הארץ, הגם שהיה ישוב בירושלים, מ"מ התחדשו מאות ערים וישובים בכל הארץ, והיו אחד מעיר ושנים ממשפחה והוצרכו לקבוע מנהגים. ובאותו הזמן עצמו פסק הגרשז"א שחשמל מותר בשבת ולכן רצה להתירו לכתחלה (כמו שמוזכר לעיל שאיסור דרבנן אסור גם במקום חולי), והחזו"א פסק שאסור. ומחלוקת זו היתה ידועה לכל תשב"ר. וידוע שדברי החזו"א הם מחודשים וצריכים הסבר ולא נתפסו כמובן מאליו. ובשום מקום לא חזר בו הגרשז"א, אף שהחמירו כולם כחזו"א, היה זה מפני שרצו להחמיר בדאוריתא, ובחלק מהמקומות גם שחשבו שהגרשז"א לאו בר פלוג' של החזו"א (כך חשבו מן הסתם בבני ברק). על כן לא שייך לומר שגם בני ביתו של הגרשז"א קבלו את החזו"א לרב בזה, כ"א להיפך, קבלו את הגרשז"א לרב, ועשו תמיד כהוראותיו גם נגד החזו"א, ואין סיבה שבענין החשמל יהיו מחוייבים לרב אחר.
ג' לא תתגודדו, הוא שגם כשראוי לאדם לקיים מנהגו, מ"מ הוא צריך לנהוג כמנהג המקום, ולכן מעיקר הדין ספרדי הבא לבכנ"ס של אשכנזי או להיפך, צריך להתפלל בנוסח של הציבור. וכן קבוצת אנשים שבאים לעיר שיש בה מנהג, אפילו שהם אשכנזים הבאים לעיר ספרדית או להיפך, צריכים לקבל על עצמם מנהג ונוסח המקום.
ובזמן הזה מבואר בפוסקים שאין דין לא תתגודדו בשנויי מנהגים, מכיון שיש מצב של ב' בתי דינים בעיר המבואר ביבמות יג:, וכמו שהיה בזמן ב"ש וב"ה קודם בת קול, שהרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, ואין כאן עשיית אגודות ומחלוקת, כי ידוע שהוא שייך למנהג פלוני. ולכן ספרדי בביכנ"ס אשכנזי מתפלל בהברה שלו ובנוסח שלו ואינו חושש ללא תתגודדו. ואפילו אם הוא ספרדי אחד בעיר, כי מנהג הספרדים ידוע.
הרי שכמו שבשנת תשא' היה מותר לגרשז"א להנהיג כדעתו, כל עוד לא חזר בו לא פקע ממנו ההיתר. ואין הוא תלמיד של החזו"א, ולא חשיב מרא דאתרא לגביה.
ודע עוד, שהעובדה שנמנעו מחשמל, לא חשיבא כמנהג כדעת החזו"א. כי אפשר שנמנעו משום דחשיב להו עובדין דחול, ועל כן אין המנהג אומר שום דבר במחלוקת זו. לכל היותר מורה שאינו מותר לכתחלה אלא במקום צורך כמ"ש הרב אוצה"ח, שהדוגמאות שמצינו להגרשז"א שרצה לסמוך למעשה הוא בקושי שמיעה ובמאורר, וזה צורך. ואף דאין היתר לדרבנן במקום חולי או צורך, י"ל דסובר שבאמת מותר, אלא דכיון שנהגו שלא להתירו היתר גמור, לענין זה דהיתר גמור עכ"פ התקבל החזו"א, אבל במקום צורך לא חשיב שהתקבל.
ועתה ניגש למקורות שהביא הרב חשבונות:
חיי אדם קכז': "וכל זה, בדבר שקבלו מעצמם. אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום א' נהגו כדברי האוסר, אם כן לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר, אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן, לא מהני בזה שום התרה, שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר, כי אם אפשר לחד בדרא (פ"ח שם סי' ב')".
הוא עוסק בנקודה ב', שכבר הוכרעה הלכה, וכמו שנתקבלו ד' שו"ע ורמ"א, כך במקום שחכמי קדם הנהיגו בו איסור באיזה דבר, כמו חלב דריינוס, אין מי שיוכל לבטלו ולומר שהוא גדול בחכמה מהם, אלא אם יש חכם גדול שראוי לחלוק עליהם.
ומקור דבריו בפרי חדש תצו' ב':
"כתב מהרשד"ם.. בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרים לא קבלו עליהם איסור חדש לשיהא נראה כמו נדר.. אם יש להם חכם מובהק יכול להורות קולא בדבר שהרי הם לא נהגו כן אלא על פי אותו פוסק לאסור כסבורין שהדין כך וכיון שהרב יש לו ראיות לסתור דברי אותו פוסק אינן חייבין לילך אלא אחר השופט אשר יהיה בימים ההם ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו ונמצא שהמנהג הא' על פי אותו פוסק היה מנהג בטעות וכבר כתבתי שבמנהג בטעות יש להתיר בפשיטות אף בלא התרה".
כאן מביא הפר"ח כמה ראיות לדבר. ומסיים:
"אחר מיתת הרב הנכנס במקומו יכול להורות על פי סברתו ולבטל כל מנהגי העיר בין לקולא בין לחומרא שאין לך אלא שופט שבימיך וזה פשוט.. ודין זה יתכן בדורינו זה לחד בדרא או לתרי בדרא".
הרי שמעיקר דין בודאי יכול לחלוק ולבטל, אלא שכ' הפר"ח שדבר שהסכימו חכמים בדור הקודם, יש "בדורינו זה" רק חד בדרא או תרי בדרא שראויים לחלוק עליהם. ואולי נקט לשון זו משום שמדבר "להורות על פי סברתו ולבטל כל מנהגי העיר", ובודאי לא ראוי שכל פעם שמתמנה רב "יבטל כל מנהגי העיר" אם אינם מוכרחים מסברא.
אמנם כאן הגרשז"א והחזו"א נחלקו ביניהם באותו דור, ומי שטוען שהגרשז"א אינו ראוי לחלוק על החזו"א, צריך להביא ראיה שגם הגרשז"א אחז כך. שהרי הנדון היה מה הוא אחז, ולא מה אוחזים עליו חכמי ב"ב. כל הנדון הוא מי ראוי לחלוק, וכמובן שאין ללמוד ממה שכ' הפר"ח לגבי חכמי זמנו והחכמים הקודמים לו, שזה מוכיח שהגרשז"א לא יכול לחלוק על החזו"א. (ואם כבר נכנסים לפרטים, בזה בודאי הוא אחד היחידים בדור שהוחזק כפוסק לרבים).
מקור נוסף הביא הרב חשבונות, מש"ך יו"ד קיט' כ':
"הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול וכ"כ ראב"ן והמרדכי ואגודה פ"ק דיבמות ע"ש ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר".
הרי גם כאן מבואר דאין דין נדר כשהמנהג מחמת שחשבו שאסור והוא סובר שמותר. ולכאורה צ"ב מה הכוונה "כשנראה לו היתר בדבר", וכי הפוסקים מורים לכל יחיד ויחיד שיתווכח עם חכמי הדור ויהיה "נראה לו היתר בדבר", והיה להם לכתוב ואם הוא בר הכי ובר פלוגתא לחכמי דורו ומקומו וכו'. ומזה נראה פשוט שמדובר שיש שיטה מקילה, ולכן זה רק מנהג מקומו, והוא נראה לו לאמץ את השיטה המקילה מאיזה טעם, שאינו רוצה לקבל פסקי רבני עירו, אלא פסקי רבני עיר אחרת.
ופשוט שדבר זה אינו יכול לעשות בעירו, שאם כן אין משמעות ותוקף לקבלת פסקי הרב באותו מקום. כי כל אחד פרטי יכול לבחור לו רב אחר, ולכן רק בעיר אחרת יכול לומר שנראה לו כהמתירים ולכן נוהג כמותם.
עוד יש לומר, שאפילו אם מצד הלכה היה מותר לו לבחרו מנהג עיר אחרת, ולייסד בתוך עיר אשכנזית קהילת נוסח האר"י, כי רוצה להנהיג קהילה על פי קבלה. מ"מ יש בעיה של לא תתגודדו. אבל כבר נתבאר שכל עוד השינוי נובע ממי שנחשב כב"ד, דהיינו שידוע שיש לו דעה אחרת ומנהג אחר, לא שייך לא תתגודדו. ולכן כשמישהו סומך על הגרשז"א בכל פסקיו, כגון בניו ובני ביתו, ומן הסתם עוד רבים שהיו דבוקים בו. לא שייך בו לא תתגודדו. וגם את"ל דבבני ברק שייך, מ"מ בשכונתו ובמקומו לא שייך הדבר.
שוב עיינתי בראב"ן (ריש יבמות ד"ה תנן) וראיתי מפורש להדיא כדברי, דהאיסור הוא משום לא תתגודדו, ומיירי באופן שיש מחלוקת בין החכמים, לכן במקומו של החכם שאוסר אינו רשאי לנהוג היתר (ולעיל הבאתי משם המאירי מגן אבות סי' כ' דבצנעה מותר, וכן משמע להדיא בראב"ן ובמרדכי יבמות רמז ד' ובאגודה יבמות א' ה' המובאים בש"ך דאין הטעם אלא מפני כבודו של האוסר במקומו), הא כשל"ש לא תתגודדו מותר. ומי שהוא לא מתלמידי החזו"א אלא מתלמידי הגרשז"א, אינו חושש ללא תתגודדו.
הלכך, חוזר אני ומקיים עדותי, שהגרשז"א אחז מעיקר הדין שחשמל מותר לכתחלה, כמבואר בספרו, ואף היה אומר למקורביו שלדעתו מותר לכתחלה.

[ארי במסתרים]

היה זה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת יום חם ביותר - ולפתע אני רואה איך יהודי זקן מכובד ניגש למאוורר ומפעיל אותו. הזדעזעתי ביותר. וניגשתי אל האדמו"ר של הביהכ"נ ושאלתי אותו מה זה אמור להיות.
אני זוכר את זה כמו הרגע איך שנעץ בי מבט ואמר לי מה אתה רוצה?! בפולין היו כולם מפעילים מאווררים בשבת - לא חשבו כלל שיש איזשהוא איסור בדבר.

יש כאן מישהו שיכול לאשר כזה דבר שבפולין היו כולם מפעילים בשבת? או שלחילופין
הרב תיקונים יכתוב את שם האדמו"ר הנ"ל?

[רובץ בין המשפתיים]

היה זה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת יום חם ביותר - ולפתע אני רואה איך יהודי זקן מכובד ניגש למאוורר ומפעיל אותו. הזדעזעתי ביותר. וניגשתי אל האדמו"ר של הביהכ"נ ושאלתי אותו מה זה אמור להיות.
אני זוכר את זה כמו הרגע איך שנעץ בי מבט ואמר לי מה אתה רוצה?! בפולין היו כולם מפעילים מאווררים בשבת - לא חשבו כלל שיש איזשהוא איסור בדבר.

יש כאן מישהו שיכול לאשר כזה דבר שבפולין היו כולם מפעילים בשבת? או שלחילופין
הרב תיקונים יכתוב את שם האדמו"ר הנ"ל?

לעיל עמ' א' ציטט גזל"ט את מה שאמר בראון, שפעם אמר החזו"א: "... העולם חושב שהאיסור של חשמל בשבת מבוסס וצריך לחפש ראיות כדי להתיר אותו. זה לא נכון! האיסור לגמרי לא-מבוסס, וצריך למצוא מקורות כדי לבסס אותו". מכאן משמע קצת שהי' ברור ל'עולם' שהחשמל אסור. והאמת היא, שסיפור הנ"ל שבפולין וכו' מוזר (ועכ"פ - נדיר) מאוד, לעולם לא שמענו או ראינו כזאת, ואולי לתיקונים פתרונים.
אלא שלאידך גיסא, הסיבות לאסור את החשמל הם לא כ"כ פשוטות ל'עולם', גם למי שלמד קצת תורה (וכפי שלמדים גם מהתבטאות הנ"ל של החזו"א), בפרט אם נאמר שאסור משום בונה.
ואולי כאן המקום להעיר נקודה נוספת, אולי קצת 'כפרנית': האם ייתכן שגדולי ישראל חיפשו לאסור את החשמל, היינו - שהייתה להם מגמה כזאת [אולי - כדי שהשבת תישאר 'שבת'. וע"ד מ"ש הרמב"ם פ"א מהל' יו"ט ה"ה "כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב"]? - אף שפשיטא שהדבר הוא אסור ממש, מצד האיסורים שמנו הגרשז"א והחזו"א וכו', ואולי גם מצד זה שכעת האיסור נתפרסם בכל תפוצות ישראל כו', כמ"ש הרמב"ם בענין זה. מסתמא זו סתם שאלה 'תאורטית', אלא שמכאן ייתכן גם להשליך על הנ"ל:
מדוע (ע"פ מיטב ידיעתי, ועכ"פ רוב רובם של) היהודים שחיו לפני שהי' ידוע על האיסור שישנו בחשמל (או על הטעם לזה) - נמנעו מלהפעיל חשמל בשבת? ייתכן שהי' זה בכדי לשמר את ה'צביון' של 'שבת' יהודית. אינני יודע.

[אמסטרדם]

...מסתמא זו סתם שאלה 'תאורטית', אלא שמכאן ייתכן גם להשליך על הנ"ל:
מדוע (ע"פ מיטב ידיעתי, ועכ"פ רוב רובם של) היהודים שחיו לפני שהי' ידוע על האיסור שישנו בחשמל (או על הטעם לזה) - נמנעו מלהפעיל חשמל בשבת? ייתכן שהי' זה בכדי לשמר את ה'צביון' של 'שבת' יהודית. אינני יודע.

אם זה נכון שגם לפני שידעו בבירור שיש איסור בחשמל הם נהגו בו איסור נראה הטעם דכיון שהוא דבר חדש ומורכב החליטו ששב ואל תעשה עדיף עד שיתברר הענין. כי בהל' שבת כל דבר יכול להיות אסור ואפי' קליעת שערות וכו'. וכ"ש דבר מורכב כלעקטע"ר. ואם נאמר דאסור משום "מוליד" [- יש כזה סברא? אני באמת עם הארץ בענין] פשוט שהחמירו מחמת זה.

[בברכה המשולשת]

לפני שנים ראיתי מכתב של רשכבה"ג מרן האחיעזר שהוכיח רב שרצה לדון באיסור חשמל בשבת כי עצם הדיון בזה עלול לגרום לאנשים לזלזל באיסור (וכמדומני שראיתי מכתב של מרן הגראז"מ שגם כתב כן בשמו)

[חשבונות רבים]

ידידי הרב יו"ד מחזקנא לך טיבותא שמדבריך נזדכיתי ונתפרשו רמיזותי וברשותך אשיבך תחילה על הסוגיא שהאו העיקר בעיני ואח"כ על עניין החשמל אם אגיע לזה.

א. בעניין דברי הפר"ח וחיי"א

חיי אדם קכז': "וכל זה, בדבר שקבלו מעצמם. אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום א' נהגו כדברי האוסר, אם כן לא קבלו עליהם איסור חדש שיהיה נראה לנדר, אלא שקבלו עליהם שדבר זה אסור באיסור תורה או מדרבנן, לא מהני בזה שום התרה, שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר, כי אם אפשר לחד בדרא (פ"ח שם סי' ב')".
הוא עוסק בנקודה ב', שכבר הוכרעה הלכה, וכמו שנתקבלו ד' שו"ע ורמ"א, כך במקום שחכמי קדם הנהיגו בו איסור באיזה דבר, כמו חלב דריינוס, אין מי שיוכל לבטלו ולומר שהוא גדול בחכמה מהם, אלא אם יש חכם גדול שראוי לחלוק עליהם.
ומקור דבריו בפרי חדש תצו' ב':
"כתב מהרשד"ם.. בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרים לא קבלו עליהם איסור חדש לשיהא נראה כמו נדר.. אם יש להם חכם מובהק יכול להורות קולא בדבר שהרי הם לא נהגו כן אלא על פי אותו פוסק לאסור כסבורין שהדין כך וכיון שהרב יש לו ראיות לסתור דברי אותו פוסק אינן חייבין לילך אלא אחר השופט אשר יהיה בימים ההם ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו ונמצא שהמנהג הא' על פי אותו פוסק היה מנהג בטעות וכבר כתבתי שבמנהג בטעות יש להתיר בפשיטות אף בלא התרה".
כאן מביא הפר"ח כמה ראיות לדבר. ומסיים:
"אחר מיתת הרב הנכנס במקומו יכול להורות על פי סברתו ולבטל כל מנהגי העיר בין לקולא בין לחומרא שאין לך אלא שופט שבימיך וזה פשוט.. ודין זה יתכן בדורינו זה לחד בדרא או לתרי בדרא".
הרי שמעיקר דין בודאי יכול לחלוק ולבטל, אלא שכ' הפר"ח שדבר שהסכימו חכמים בדור הקודם, יש "בדורינו זה" רק חד בדרא או תרי בדרא שראויים לחלוק עליהם. ואולי נקט לשון זו משום שמדבר "להורות על פי סברתו ולבטל כל מנהגי העיר", ובודאי לא ראוי שכל פעם שמתמנה רב "יבטל כל מנהגי העיר" אם אינם מוכרחים מסברא.

נמצא לדעתך שבעצם יכול כל רב לבטל את המנהג כדעה מסוימת אם נראה לו להכריע אחרת בהלכה ומי יגלה עפר מעיני כל הפוסקים מנוחתם כבוד שנשתדלו בכל מאודם לקיים המנהגים ולא להורות כנגדם ועל צבאם מרן הרב"י שכתב מפורש שאין דבריו אמורים במקום שיש מנהג וכמה נצטערו בדבר זה שבא הרב יו"ד והושיטו להם בקנה. ודאי סבירא להו כמו שכתבתי לעיל שאין רשות לרב לבטל המנהג אא"כ עוקרו לגמרי לומר שמנהג טעות הוא ואין לו מקום אבל דעה שיש לה מקום בהלכה אין רשות לבטל המנהג כמותה אפילו נראה לרב לפסוק להיפך. ולכן כתב הפר"ח ששייך זה רק לחד בדרא כי מי יהין לדחות דברי הראשונים לגמרי ולומר שאין להם מקום ועל זה אמר החיי"א שאין בדורנו מי שיעשה כן.
ואשר כתבת שהפר"ח מיירי ברב מטורף שבא לעקור כל מנהגי העיר כולם ולהופכם על פיהם לבלתי השאיר להם שריד, בזה שמחתני שלא מצאת מקום לחלוק עלי אלא בדברי הבאי כאלו. וגם בזה לא הועלת כלום במקחך כי החיי"א לא הזכיר כן ומ"מ העתיק דברי הפר"ח האלו.

ב. בעניין דברי הש"ך

מקור נוסף הביא הרב חשבונות, מש"ך יו"ד קיט' כ':
"הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול וכ"כ ראב"ן והמרדכי ואגודה פ"ק דיבמות ע"ש ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ"ל שהוא מותר".
הרי גם כאן מבואר דאין דין נדר כשהמנהג מחמת שחשבו שאסור והוא סובר שמותר. ולכאורה צ"ב מה הכוונה "כשנראה לו היתר בדבר", וכי הפוסקים מורים לכל יחיד ויחיד שיתווכח עם חכמי הדור ויהיה "נראה לו היתר בדבר", והיה להם לכתוב ואם הוא בר הכי ובר פלוגתא לחכמי דורו ומקומו וכו'. ומזה נראה פשוט שמדובר שיש שיטה מקילה, ולכן זה רק מנהג מקומו, והוא נראה לו לאמץ את השיטה המקילה מאיזה טעם, שאינו רוצה לקבל פסקי רבני עירו, אלא פסקי רבני עיר אחרת.
ופשוט שדבר זה אינו יכול לעשות בעירו, שאם כן אין משמעות ותוקף לקבלת פסקי הרב באותו מקום. כי כל אחד פרטי יכול לבחור לו רב אחר, ולכן רק בעיר אחרת יכול לומר שנראה לו כהמתירים ולכן נוהג כמותם.

שרי לך מרך על שכתבת כזה פירוש לשון הש"ך שנראה לו היתר בדבר ואתה מפרש שנסתסך עם רבני עירו ואינו רוצה לקבל פסקיהם סבור אני שאם היית מעיין באמת בדבריך לא היית מעלה על דעתך לכתוב כך.
אבל הביאור הנכון הוא כמ"ש לעיל

וכן הדין בכל בני המקום שאינם בר הכי להביע דעה הלכתית שצריכים לעשות כרבם (לענין זה) אבל מי שלמד והוא בר הכי לפסוק ונראה לו כהדעה המתירה יכול לשנות מנהגו כשם שיכול אדם לחלוק על רבו אבל אסור לעשות כן באותו מקום שבו המנהג להחמיר אי משום כבוד רבו אי משום לא תתגודדו כמבואר בש"ך ובמקורותיו ממרדכי וראב"ן ואגודה עיי"ש.

ומה שכתבתי שהוא בר הכי לפסוק אין כוונתי דוקא שהוא מורה הוראה לרבים אלא אפילו הוא יודע לפסוק לעצמו את הנראה לו מן הסוגיא, ותל"מ.

[זיל בתר רובא]

היה זה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת יום חם ביותר - ולפתע אני רואה איך יהודי זקן מכובד ניגש למאוורר ומפעיל אותו. הזדעזעתי ביותר. וניגשתי אל האדמו"ר של הביהכ"נ ושאלתי אותו מה זה אמור להיות.
אני זוכר את זה כמו הרגע איך שנעץ בי מבט ואמר לי מה אתה רוצה?! בפולין היו כולם מפעילים מאווררים בשבת - לא חשבו כלל שיש איזשהוא איסור בדבר.

יש כאן מישהו שיכול לאשר כזה דבר שבפולין היו כולם מפעילים בשבת? או שלחילופין
הרב תיקונים יכתוב את שם האדמו"ר הנ"ל?

כפי הנראה מסגנון הודעתו של תיקונים הוא רק התלוצץ והסיפור לא היה ולא נברא.

[זיל בתר רובא]

בנדון דידן, כשהתחדש הישוב בא"י היה מקום לברר שאלות הלכתיות שונות איך ינהגו בכל ערי הארץ, הגם שהיה ישוב בירושלים, מ"מ התחדשו מאות ערים וישובים בכל הארץ, והיו אחד מעיר ושנים ממשפחה והוצרכו לקבוע מנהגים. ובאותו הזמן עצמו פסק הגרשז"א שחשמל מותר בשבת ולכן רצה להתירו לכתחלה (כמו שמוזכר לעיל שאיסור דרבנן אסור גם במקום חולי), והחזו"א פסק שאסור. ומחלוקת זו היתה ידועה לכל תשב"ר. וידוע שדברי החזו"א הם מחודשים וצריכים הסבר ולא נתפסו כמובן מאליו. ובשום מקום לא חזר בו הגרשז"א, אף שהחמירו כולם כחזו"א, היה זה מפני שרצו להחמיר בדאוריתא, ובחלק מהמקומות גם שחשבו שהגרשז"א לאו בר פלוג' של החזו"א (כך חשבו מן הסתם בבני ברק). על כן לא שייך לומר שגם בני ביתו של הגרשז"א קבלו את החזו"א לרב בזה, כ"א להיפך, קבלו את הגרשז"א לרב, ועשו תמיד כהוראותיו גם נגד החזו"א, ואין סיבה שבענין החשמל יהיו מחוייבים לרב אחר.

זה סתם תיאור דמיוני.
בשנים שהגרשז"א התכתב עם החזון איש כבר נהג איסור שימוש בחשמל בכל מקום, ובאירופה לא השתמשו בחשמל ולא נסעו בחשמליות אפילו הנהוגות ע"י גוי. והגרשז"א דן על עיקר הדברים אבל לא אליו פנו לקבוע את המנהג והפוסקים שהיו אז וקודם לכן כגון הרב קוק והגרצ"פ אסרו כל אחד מסיבותיו הוא. וגם כאן בארץ לא הפעילו מכשירי חשמל בשבת לא הבני ברקים ההולכים כדעת החזון איש ולא כל תושבי היישובים עד אחרון הקיבוצים מהקיבוץ הדתי.

[ניים ושכיב]

הדיון כבר השתלשל למעמקים שאין יד שכלי מגעת שם.
אבל יש דבר אחד שכתב הגרשז"א (מנח"ש ב,כה) שאולי יתרום קצת לדיון, ויעשו בו החכמים כטוב בעיניהם:

"ב״ה, י׳׳ח מנ״א תש״ח פעה״ק ירושלם ת׳׳ו
לגאון ישראל רבנו בעל החזון איש
יברך ד׳ חילו ויזכנו במאור תורתו.
וכו'
פסק זה של רבנו (שיש בונה בחשמל) גרם לי צער כי זה למעלה מעשר שנים שהיה לי מו״מ בזה עם אחר מחשובי המוצי״ם שבירושלם שהוא כבר בעלמא דקשוט, ואחרי עיון רב הסכים לדברי ועשיתי מעשה להתיר וכו' ".

ובח"א העיר המו"ל בראש סי"א:

"שמענו מבן רבינו זצ״ל, הגאון הגדול ר׳ שמואל שליט״א, ששמע מפי אביו, שכאשר כתב בצעירותו בשנת תרצ״ה את ספרו הראשון ״מאורי אש״, הקדיש מדעתו פרק שלם לברר וללבן דאין בהדלקת החשמל בשבת משום איסור בונה, ודן בזה באריכות. (הדבר היה לפני שמרן החזון איש פירסם את דעתו בעניין). אך גדולי תלמידי חכמים שעיינו בכתב היד, ראו בזה דבר תמוה, לדון באפשרות שמא יש בזה איסור בונה, ומשום כך גנז פרק זה, ולא הדפיסו".

והחכמים יסבירו את דעת חכמי ירושלים שלא התחשבו עם האיסור שפשט בכלל ישראל זה רבות בשנים.

[יורה_דעות]

הרב חשבונות
במחילה מוציא דברי לדברי הבאי. ומערבב שוב מנהג בהלכה. כל מה שנוגע להלכה כל מי שראוי לחלוק יכול לחלוק על קודמיו. גם זה מבואר באריכות ביו"ד רמו' ובאחרונים שם, ואין רצוני להלאות שוב הקוראים בהעתקות ארוכות.
והעובדה שהוא יכול לחוק אם הוא בר הכי, לא צריכה לגרום לו לעשות זאת תמיד. זה כמו לשאול אם הגרשז"א יכול לחלוק על החזו"א, למה לא חלק עליו תמיד.
ולא כתבתי שהפר"ח מיירי ברב מטורף, וכן מה שכתבת בשמי על הש"ך שנסתכסך עם רבני עירו וכו', אין לו שחר בדברי. כל מעיין יכול לראות בדיוק מה כתבתי. לכל הלכה יש מקור, ואינך יכול להמציא כללים מדיוקים בפר"ח או בחיי אדם. האיסור לחלוק תלוי בדין מנהג שהוא נדר, או מה שקבלו עליהם, או לא תתגודדו, לא זולת. אין בידי להאריך כרגע, אבל דבריך דחויים, אולי בהמשך אחזור לזה.
הרב זיל בתר
לא ט ענתי שעד אז לא היה ברור אם חשמל אסור, אלא שבישוב חדש יכולים להנהיג גם דבר שונה מהנהוג במקום אחר, ועובדא שהגרשז"א הנהיג כדעתו מתחילה. עד שחזר בו שלא לפרסם פסק. ראה בהודעות שאחרי.

[בברכה המשולשת]

חכמי ירושלים לא התחשבו עם האפשרות להגדיר חשמל כבונה, אבל בעצם האיסור לא פקפקו

[איש רגיל]

היה זה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת יום חם ביותר - ולפתע אני רואה איך יהודי זקן מכובד ניגש למאוורר ומפעיל אותו. הזדעזעתי ביותר. וניגשתי אל האדמו"ר של הביהכ"נ ושאלתי אותו מה זה אמור להיות.
אני זוכר את זה כמו הרגע איך שנעץ בי מבט ואמר לי מה אתה רוצה?! בפולין היו כולם מפעילים מאווררים בשבת - לא חשבו כלל שיש איזשהוא איסור בדבר.

לא היה ולא נברא! זו היתה תגובת יהודי שחי בפולין לפני מלחמת העולם כששאלתי אותו בבוקר אם היו מקילים בפולין להשתמש בחשמל בשבת. הוא לא בטוח אם בכלל היו מאווררים, אך על כל מקרה חשמל היה מחוץ לתחום בשבת בדיוק כמו היום, לא היה אף אחד שהיקל בזה לא בהדלקה ולא בכיבוי.
בכדי לכבות את האור היו כאלו שנעזרו בחסדיו של הסטרוזש (מנקה-שומר) של הבנין שהיה מסתובב בין הבתים כדי לכבות את האור בלילה כדי שיוכלו לישן, והיו כאלו שהשתמשו בשעון שבת (לא שעון שבת המוכר לנו, אלא קומבינה שלמה שעשו ע"י שעון מעורר).

[ניים ושכיב]

חכמי ירושלים לא התחשבו עם האפשרות להגדיר חשמל כבונה, אבל בעצם האיסור לא פקפקו

לא זכיתי להבין. במקור הראשון מובא שהגרשז"א ע"פ המו"ץ המנוח עשה מעשה להתיר.
המקור השני אמנם לא כ"כ מפורש, אבל משמע ממנו ש"גדולי ת"ח" הסכימו על דעת הגרשז"א במאורי אש שממנה נובע ההיתר של המקור הראשון.

[בברכה המשולשת]

חכמי ירושלים לא התחשבו עם האפשרות להגדיר חשמל כבונה, אבל בעצם האיסור לא פקפקו

לא זכיתי להבין. במקור הראשון מובא שהגרשז"א ע"פ המו"ץ המנוח עשה מעשה להתיר.
המקור השני אמנם לא כ"כ מפורש, אבל משמע ממנו ש"גדולי ת"ח" הסכימו על דעת הגרשז"א במאורי אש שממנה נובע ההיתר של המקור הראשון.

א. המקור הראשון מדבר על מכשיר שמיעה, לא סתם על חשמל.
ב. המקור השני מפורש לגמרי שכל עניינו בהגדרת חשמל כבונה לא על עצם האיסור.

[יורה_דעות]

שני המקורות עוסקים בדיון של הגרשז"א מול החזו"א בו רצה הגרשז"א להתיר למעשה להשתמש בחשמל במכשיר שמיעה, אין שום הבדל לענין איסור דאוריתא או איסור דרבנן בין מכשיר שמיעה לבין כל חשמל אחר שאין בו להט

[ניים ושכיב]

א. המקור הראשון מדבר על מכשיר שמיעה, לא סתם על חשמל.
ב. המקור השני מפורש לגמרי שכל עניינו בהגדרת חשמל כבונה לא על עצם האיסור.

עדיין לא זכיתי להבין.
א. כוונתך ששם התיר משום צער או חולי? (הסתפקתי בלשונו שם: "פסק זה של רבנו גרם לי צער כי זה למעלה מעשר שנים שהיה לי מו״מ בזה עם אחר מחשובי המוצי״ם שבירושלם שהוא כבר בעלמא דקשוט, ואחרי עיון רב הסכים לדברי ועשיתי מעשה להתיר - לאמי מורתי תחי׳ שלצערנו הגדול כבדו אזניה משמוע - להשתמש בשבת במכונה שקולטת קול המדבר ומקרבתו לאוזן השומע והוא ממש ״טלפון קטן״ שפועל ע״י אבן חשמלי, ויש בתוך המכונה כפתור לפתוח ולסגור תמיד את הזרם היינו לפתוח בשעה שרוצים לשמוע ואח״כ סוגרים כדי שלא יכלה כח החשמלי של האבן לבטלה וגם מפני רעש המכונה שקשה לסובלו תדיר, והתרנו לפחוח ולסגור בשבת ויו״ט [בסוג זה שאין שם מנורות, וגם לא להכניס אבן בשבת כי זה דומה להכנסת רצועה חדשה תוך מנעל ישן שכתב המג״א בשי״ז דאסור]"). מה ההשפעה של צער או חולי על מנהג איסור? (אני לא יודע, ולכן כתבתי בראש דברי שאני משאיר את הדיון לחו"ר הפורום).
ב. מהמקור השני משמע שכל ספר מאורי אש עבר ביקורת של "גדולי ת"ח" ושהגרשז"א קיבל את הביקורת, כך שלכאו' מה שכתוב בספר הוא לא רק דעתו של הגרשז"א. דבר זה לא תורם מאום לדיון, והבאתי אותו רק כדי להראות שלכאו' היו עוד שותפים להיתר של הגרשז"א והמו"ץ ע"ה. אם מישהו לא מסכים איתי, שלא יתייחס למקור השני.