הודעהעל ידי עקביה » ב' ספטמבר 02, 2019 2:20 pm
המהר"ל בבאר הגולה, תחילת באר ג', עוסק בדברי חז"ל:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ה עמוד א
דרש בר קפרא, מאי דכתיב: ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך וכו'.
ומסביר כיצד דבריהם צדקו יחדיו וסוגיא זו אכן מונחת בכוונת הכתוב.
ולעומת זאת הרמב"ם (שהזכיר לעיל ר' משה גרוס) כותב:
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג
והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים, ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר אשר לא יספק ענינם על בעל שכל, והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל כמה שיעשו המשוררים מזמרי השיר, אמרו רז"ל תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך אלא אזניך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו, ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושהיתד הוא האצבע, ואזניך הם האזנים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה, והוא כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו, וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר, וכן כל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו ענינו.