1. שוב, כאמור לעיל בתגובותיי, אין קיום לשבועות בארץ והשבועה שלא למרוד באומות היא ליהודי חו"ל, כפי שהבאתי דברים מגדולי ישראל, שלא ימרדו בשלטון האומות שם כי זו ארצם, אך א"י היא ארצנו בלבד ואין איסור מרידה באומות בארץ ולכן חכמי ישראל לא טענו נגד בר כוכבא שהוא מורד באומות וכן ריב"ח לא טען שיש איסור מרידה באומות, כי אין איסור למרוד באומות בארץ, גם אם השבועות בתוקף.
2. כפי שהבאתי בקישור הראשון, הדעה העיקרית של חכמי ישראל שהשבועות אינן תקפות בזמננו מסיבות שונות, וממילא גם אין כלל איסור מרידה באומות. ראה, משולש כאן גדולי ישראל רבים שדעתם שאין תוקף לשבועות בימינו (ומהם שאין תוקף לשבועות כלל כי הן דברי אגדה ולא להלכה וכן ישנם כמה שדעתם שתוקף השבועות הוא רק לעניין בניית חומות ירושלים או בית המקדש בלבד וממילא לפי דעתם מעולם לא היה תוקף לשבועות לעניין עלייה לארץ או לבניין הארץ ללא בניית חומות ירושלים או ביהמ"ק בלבד).
ב"ה
שלוש השבועות בזמננו
כידוע ישנם חרדים הטוענים ששלוש השבועות שבהם השביע הקב"ה את ישראל, עדיין קיימות בזמננו והצורה הקיצונית שלה באה לידי ביטוי אצל האנטי-ציוניים הקיצוניים ביותר כמו בהונגריה שהדוגמא המובהקת שלה היא חסידות סטמר. רבים חלקו על דעה זו וסברו מסיבות שונות שאין קיום לשבועות בימינו, אם זה שאינן להלכה, אם זה כי רישיון האומות בועידת סן רמו ביטל את השבועות, אם זה כי הן מוגבלות בזמן, אם זה כי אינן קיימים בארץ ישראל, או כי הן שייכות רק לגבי בניית חומות ירושלים או המקדש.
להלן המענות כלפי הטוענים שהשבועות קיימות בזמננו, ובעיקר השגות על הטענות בעניין זה של השיטה האנטי ציונית הקיצונית ביותר:
1. רבים דעתם הייתה שהשבועות הן אגדה ולא הלכה:
מגדולי הפוסקים הראשונים (כולל השו"ע) לא פסקו את השבועות להלכה - הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור, השו"ע ועוד. אמנם, יש שרצו ללמוד מדברי הרמב"ם באיגרת תימן שאומר לבני תימן להישמע לשבועות, שהן איסור לדעתו. אך שם כותב במפורש: "...והשביע עליו על צד המשל, ואמר: 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו'..." אם לפי הרמב"ם זה איסור, אז מדוע כותב שהקב"ה השביע את ישראל על צד המשל, שהרי זה משהו ממשי מאוד? אלא שבאמת השבועות אינן הלכה לדעת הרמב"ם, ולכן לא פסק אותן כהלכה ב"משנה תורה", אלא משל והמטרה הייתה לתת הדרכה ועצה טובה לבני תימן כדי להצילם ממשיח השקר (שעל זה נכתבה איגרת תימן).
המהר"ל ב"נצח ישראל" פרקים א' וכ"ד; "חדושי אגדות", כתובות קי"א, ע"א, כותב שהשבועות הן גזירות אלוקיות כדי לשמר את המצב הלא טבעי של ישראל בגלות ולמנוע מהן לשאוף לחזור לא"י, המקום הטבעי של ישראל.
ב"באר הגולה", עמ' קמ"ז, (הבאר השביעי) ד"ה "ואדרבה" מסביר את מאמר רבי אליעזר (שאם ישראל אינם מקיימים את השבועות בשרם מותר כצבאות וכאילות השדה) כתיאור מצב ומציאות מה תהיה התוצאה מכך שיפעלו נגד הגזירות האלוקיות כשהן בתוקף.
על פי זה, כאשר יש התעוררות של יהודים רבים לעלות לא"י, זה אומר שהגיע הזמן שישראל יחזרו למקומם הטבעי בא"י, והשבועות בטלות מאליהן.
הגאון מסוכצ'וב בשו"ת "אבני נזר", סימן תנ"ד, סעיפים מ"ד-מ"ה דן במשמעות השבועות ומסיק שמשמעות השבועות היא רעיונית, ולא מעשית, והשבועות לישראל נאמרו לשורש נשמותיהם של ישראל למעלה, וכמו שכתוב בזוהר ש"בנות ירושלים" הן נשמות הצדיקים. השבועה לאוה"ע נאמרה לשרי האומות שהם שורש נפשותיהן של האומות, שלא יסיתו את אומותיהן להשתעבד בישראל יותר מדי.
הגאון בעל ה"נתיבות" בספרו "צרור המור" על שיה"ש ב', ז' הסביר את השבועה על אוה"ע כך: 'אמר הקב"ה לאומות הנקראים "בנות ירושלים", השבעתי אתכם שלא תוכלו להצר לישראל. כלומר, שגזר בגזרותיו עד שהאומות יהיו כאילו הם מושבעים, כי השבועה היא משל לדבר שבלתי אפשר להשתנות כמו שכתב בעל העקידה בפרשת "ניצבים".'
אמנם ה"נתיבות" מדבר כאן על השבועה לאומות, אך מסוף דבריו הוא מדבר כאן על העיקרון של לשון "שבועה" בעניין השבועות כאן, וכאן אלו לא שבועות ממש, אלא משל לדבר שלא יכול להשתנות. לפי דעה זו בוודאי שהשבועות לא יכולות להיות איסור הלכתי שהן משל ולא שבועות ממש.
הגאון הרב ליבוש חריף ב"איילת אהבים" על כתובות קי"א, ע"א כתב "ועניין השבועה הוא מניעת הבחירה". לכן גם לדעתו השבועות לא יכולות להיות איסור הלכתי, שלדעתו השבועות הן גזירה של הקב"ה למנוע את הבחירה החופשית.
הגאון בעל ה"שואל ומשיב" ב"דברי שאול" עה"ת בעמ' מ"ה על הפסוק "הבה נתחכמה לו" (שמות פרק א') כתב על השבועה שלא ימרדו באומות ש"השביעם ונתן להם בטבעם שיהיו נכנעים ומקבלים עול המלכות בגלות באהבה". כלומר העיקרון של השבועות כאן, הוא לא שבועות ממש אלא שינוי הטבע של עם ישראל.
וכן בפירוש "כנפי יונה" על שיה"ש רבה כתב (על שיה"ש רבה, פרשה ב', סעיף ז', ד"ה "והשביע", עמ' נ"ו): "ועניין השבועה הוא שהשריש בטבע ישראל… שיהיו נכנעים ויקבלו את הכל באהבה". את השבועה על אוה"ע הסביר: "שנתן תוקף ועוז ביד האומות שלא יוכלו ישראל להסיע עצמן מתחת ידם עד זמן מוגבל".
2. דעת הרבי מסטמר שההבנה בדברים בהקדמת "עץ חיים" שזמן השבועות עד אלף שנים זה זיוף (הוא אומר זאת ביחס לדברי ה"ישכיל עבדי" שמצטט את דברי הרח"ו ומסביר שהכוונה שזמן השבועות עד אלף שנים מהחורבן). בגלל דרכו הקיצונית, שבה היה משוכנע כי רק דעתו כפי שהיא, היא דרך האמת, הרבי מסטמר היה חייב לטעון שהדברים שמובאים בהקדמת "עץ החיים" הם זיוף. אך אין שום סיבה לפקפק באמינות הנוסח הנדפס ב"עץ החיים" לפנינו, כולל ההקדמה, אלא שהרבי מסטמר עם כל גדלותו, בגלל הקיצוניות שלו לא יכול היה להבין שיכולה להיות דעה אחרת מדעתו, בעניין השבועות למשל, ולכן היה חייב לטעון שהדברים המובאים בהקדמת "עץ החיים" הם זיוף. וכן מה שהרבי מסטמר ב"ויואל משה", מאמר שלש השבועות, סעיפים ע'-ע"ד, עמ' פ"ה-צ', מסביר שכוונת רח"ו שעד אלף שנים הגלות מוכרחת, זה קשה מאוד לכאורה שהרי כתוב במפורש בדברי הרח"ו שזמן השבועה הוא עד אלף שנים ולא כתוב "זמן הגלות", ולטעון שהכוונה הוא על זמן הגלות שאינה מוכרחת לאחר מכן זה נראה כזיוף. וכן מה שאמר שם הרבי מסטמר שמפני שלא כתוב על השבועה שלא ידחקו את הקץ, זו ראיה שלפי הרח"ו השבועות לא בטלו, זה אינו מוכרח כלל כיוון שכוונת הרח"ו על עניין השבועות באופן כללי ולא על שבועה מסוימת ולכן נקט "שבועה" סתם וזה מתייחס לכל שבועה ושבועה. בנוסף, החיד"א, הבין את הרח"ו שם שלא כרבי מסטמר, שזמן השבועות הוא עד אלף שנים, ומוסיף שלאחר האלף שנים, גם אם עשו תשובה רק "רישי כנישתא או חדא כנישתא, בזכותא יתכנס כל גלותא" (ציטוט מ"זוהר חדש", פרשת נח, ליוורנו, דף ל"א). אמנם הרבי מסטמר דחה לשיטתו את החיד"א (שם, סעיף ע"ד), אך אין בכך כדי לבטל את דעת החיד"א, שהיה כידוע מגדולי חכמי ישראל בדורות האחרונים, ולכן מי שסובר כמו החיד"א וה"ישכיל עבדי", יש לו על מי ועל מה שיסמוך, לא פחות ממי שסובר כמו הרבי מסטמר.
3. ב"ויואל משה", "מאמר שלש השבועות", סעיף כ' כתב שדין השבועות הוא ייהרג ואל יעבור ולומד זאת מדברי המהר"ל בעניין השבועות ב"נצח ישראל" פרק כ"ד. בדברי הרבי מסטמר יש חמש בעיות קשות:
א. איך אפשר ללמוד הלכה כזו קיצונית שצריך להיהרג ולא לעבור על השבועות כמו דין גילוי עריות, שפיכות דמים וע"ז מדברי דרוש ומחשבה?
ב. נוסח דברי המהר"ל שעליהם מסתמך הרבי מסטמר אינו כפי הנוסח של דברי המהר"ל המופיעים לפנינו. בנוסח דברי המהר"ל בנצח ישראל פרק כ"ד כתוב: "אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה, וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד ויש להבין זה", וכוונתו שאף במקום שמענים והורגים אותנו (כמו שהיה בגלויות רבות), בכל זאת, כל אחד ואחד מישראל שלא ימרוד באומות כיוון שאחת השבועות היא שלא למרוד באומות (כלומר המהר"ל פונה גם לכל אחד ואחד מישראל ולא רק לכלל). בנוסח שהביא הרבי מסטמר כתוב "וכן פירוש כל שבועה ושבועה משבועות הללו" במקום הנוסח המופיע בספר "נצח ישראל", וע"פ זה פירש שהמהר"ל אומר שגם אם מענים אותם ורוצים להמיתם אם לא יצאו מגלותם, עליהם למות ולא לצאת. כאמור לעיל, פירוש זה לא מסתדר עם נוסח דברי המהר"ל שלפנינו ב"נצח ישראל". (המשפט שכותב הרבי מסטמר בדברי המהר"ל מופיע כך במהדורות הראשונות: במהדורה הראשונה בתש"ך בעמ' נ"ג-נ"ד ובמהדורה השנייה עם הוספות [ללא ציון שנה] בסעיף כ', עמ' ל"ח. במהדורה החמשית, אלול תשל"ח, סעיף כ' עמ' ל"ח ובמהדורה הששית, ירושלים תשל"ב באותו מקום, "תוקן" הנוסח ל: "וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד משבועות הללו". גם זה אינו נוסח המהר"ל שאין בדבריו את המילים: "משבועות הללו", ועוד שיש כן בעיה דקדוקית רצינית [ראה להלן סעיף ה']. לכן לא ייתכן שזו כוונת המהר"ל, מה שהבין בדבריו הרבי מסטמר).
ג. מדברי המהר"ל בעניין כיצד להתייחס לשבועות, לא רק שאי אפשר להבין שדין השבועות ייהרג ואל ייעבור, אלא אף א"א להבין שיש בשבועות איסור הלכתי כלשהו, אלא המהר"ל אומר שהשבועות הן גזירות אלוקיות כדי לשמר את המצב הגלותי שהוא לא טבעי לעם ישראל ולמנוע מעם ישראל לחזור למקומו הטבעי בא"י, וא"א בשום אופן להבין מדברי המהר"ל שיש כאן איזה שהוא איסור הלכתי. גם ה"שם משמואל" למשל הבין שהמהר"ל מפרש את השבועות בדרך רעיונית-מחשבתית (דבריו מופיעים בשו"ת אבני נזר", סימן תנ"ד. אמנם הוא הבין שהמהר"ל מפרש כאביו, וזה לא מדויק לגמרי כיוון שאביו מפרש את השבועות לישראל שנאמרו לשרשם של נשמות ישראל למעלה, ואת השבועה לאומות כשבועה לשורש נפשותיהם למעלה, שרי האומות, שלא יסיתום להשתעבד בישראל יותר מדי, והמהר"ל מפרש את השבועות כגזירות אלוקיות, אך בכל מקרה ברור לפי ה"שם משמואל", שא"א לפרש את דברי המהר"ל על השבועות כאיסור הלכתי, ובוודאי לא כדין ייהרג ואל יעבור).
ד. מה שאומר הרבי מסטמר זה עצמו עברה על השבועה שלא למרוד בגויים. אם המלכות מאיימת עליך שתרצח אותך אם לא תצא מארצם ואתה מסרב לצאת, אין לך מרידה גדולה מזו, כך שלומר שהשבועות הן ייהרג ואל יעבור זה עצמו עברה על השבועה שלא למרוד בגויים. וכן אם מכריחים את כלל היהודים בגלות מסוימת שיעלו כחומה (ביחד) לא"י או שימותו, אם מסרבים לעלות כדי לקיים את השבועה שלא יעלו כחומה (לפי שיטת סטמר שהשבועה שלא לעלות כחומה זה גם ברצון האומות ונראה בסעיף 5 שרבים מחכמי ישראל לא סוברים כך), אז מורדים במלכות וזו עברה על השבועה שלא למרוד באומות, ולא ייתכן שקיום שבועה אחת יגרום לעברה על שבועה אחרת. וכן לגבי השבועה שלא לדחוק את הקץ, כלומר, שלא להרבות בתחנונים יותר מדי, כפי שמפרש רש"י, אז אם הגויים אומרים לישראל שירבו בתחנונים או שימותו אז הם צריכים למות ולסרב להרבות בתחנונים בגלל השבועה?! ולגרסה ברש"י "שלא ירחקו את הקץ בעוונם", כלומר שהעוונות יגרמו שהקץ יבוא מאוחר יותר, שדווקא היא העיקרית לרש"י ו"שלא ידחקו" מופיעה כ"לשנא אחרינא", מה שייך כלל השבועה לדורו של שמד? וכן לגבי השבועה שלא יגלו מסטורין שלהם לגויים, אם הגויים אומרים להם או שתגלו או שתמותו, צריכים למות כדי לא לגלות מסטורין שלהם לגויים בגלל השבועה?!
ה. בעיה לשונית: מדברי המהר"ל "וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד", א"א להבין שהכוונה לשבועות כיוון שאז היה צריך להיות "וכן הפירוש אצל כל אחת ואחת", אלא כאמור לעיל הכוונה לכל אחד ואחד מישראל (ראה ב').
לכן, מכל זה ברור שלא ייתכן שהשבועות הן בדין ייהרג ואל יעבור לפי איזו דעה שהיא של חכמי ישראל עד הרבי מסטמר, גם לפי הסוברים שהן הלכה, ובוודאי שלא ייתכן שהמהר"ל סובר כך, שהשבועות הן לדעתו בכלל גזרות אלוקיות ולא הלכה. לכן דעה זו של הרבי מסטמר לא יכולה להיות יותר מדעת יחיד שאין לה כל בסיס.
4. יש דעה בעניין השבועות, שהשבועות לישראל תלויות בשבועה לאומות העולם שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדי, ואם האומות לא מקיימים שבועתם, גם ישראל לא צריכים לקיים שבועתם (כלומר, גם אם נאמר שהשבועות הן כן איסור הלכתי, ויש גדולי עולם שסברו כך, אך לא ראו זאת כייהרג ואל יעבור). על דעה זאת כותב הרבי מסטמר שזו דעה של אפיקורסים. אך יש גדולי עולם, שגם הרבי מסטמר לא היה רואה בהם אפיקורסים אלא גדולי הדור, שסברו כך, אז איך אפשר לומר על דעה כזו שהיא של אפיקורסים? (דוגמאות לגדולי עולם שסברו כך: רבי יוסי בר חנינא במדרש שיה"ש רבה, פרשה ב', סעיף ז'; תלמידי הרשב"א ב"שיטה מקובצת", כתובות קי"א ["ההוא דכנסת ישראל - ומיד הן נגאלים"]; ה"פני יהושע" בכתובות קי"א, ע"א, ד"ה "ושם מיבעי"; הש"ך ביו"ד סימן רל"ו, סעיף ו' ס"ק ט"ו בש"ך וב"נקודות הכסף" שם; הרב שמשון חיים נחמני [מגדולי רבני איטליה, וראה עליו ב"שם הגדולים", מערכת הספרים, אות ז', ערך "זרע שמשון"] ב"זרע שמשון" עה"ת וחמש מגילות וביאור מאמרים תמוהים בחז"ל, מנטובה תרל"ח, בפירוש לאסתר, קנ"ד ע"ב; הגר"ש קלוגר מברודי "מעשה יוצר" על הגדה של פסח, ברודי תרמ"ו, ד"ה "ואת לחצנו", מ"ד ע"ב. אלה רק חלק מהגדולים שסברו כך. חלקם פירשו זו על השבועה שלא ימרדו באומות [כמו במדרש שה"ש רבה וב"זרע שמשון"]; ואחרים פירשו באופן כללי ולא לגבי שבועה מסוימת [כמו למשל ה"פני יהושע"]), בכל מקרה כל אלה דעתם שונה מהרבי מסטמר, וגם הרבי מסטמר יסכים שאינם אפיקורסים. לכן דברים של הרבי מסטמר אינם ראיה. לגבי דברי הגר"ש קלוגר, הרבי מסטמר אמר עליהם שהן דברי דרוש ואין שואלים מן הדרוש. אך נשאלת השאלה: הלא גם "ויואל משה" אינו ספר הלכה, אלא דברי דרוש, אז מדוע את דברי הדרוש של ה"ויואל משה" צריך לקבל למעשה, ואת דברי הדרוש של הגר"ש קלוגר (וכן את דברי גדולי העולם הנוספים שהבאתי) לא?
5. דעת הרבי מסטמר שהשבועות קיימות גם בא"י וגם לאחר הקמת המדינה ש"שלא יעלו בחומה" הכוונה עלייה מרובה אפילו ברשות האומות, ו"שלא ימרדו באומות" הכוונה לכל מרידה גם בא"י וגם בחו"ל. גדולי עולם רבים (גם בדורות קדומים לרבי מסטמר, וגם אחריו) חלקו גם על פירושן של השבועות, וגם על קיומן בא"י ולאחר הקמת המדינה (כולל כאלה שהיו נגד הציונות והמדינה):
א. רש"י על "שלא יעלו בחומה" פירש "יחד, ביד חזקה", כלומר השבועה היא מתקיימת רק כאשר רבים מישראל עולים ביחד ובכוח=בלי רשות מהאומות. בשו"ת "אבני נזר" (יו"ד, סימן תנ"ד, סעיף נ"ו) הסיק מדברי רש"י שכאשר יש רשות מהאומות לעלות לא"י (אם יש איסור הלכתי בזה, ול"אבני נזר" עצמו כאמור לעיל השבועות אינן הלכתיות) בטל איסור השבועות (שהרי אם יש רשות מהאומות אז אין גם מרידה בהן כי הן מרשות) ומצווה לעלות לא"י.
בשו"ת "מלך שלם" (מאת הגאון הרב שמואל שלם שהיה מחכמי סלוניקי ותלמידו של הרב אברהם גטניו) הביא ראיה שרק עלייה ביד חזקה נאסרה. במגילה נ"ב, ע"א נאמר: "קובל אני עליך כורש. אני אמרתי: 'הוא יבנה עירי ויקבץ גלויותי (= את כל ישראל על גלויותיהם) והוא כורש אמר: 'מי בכם מכל עמו ויעל' (=רק חלק מישראל)." וכך הסביר הרשב"א: "שלכן לא הייתה הגאולה שלמה, ועוד גלות בבל נמשכת, שלא נתקבצו כולם, רק מקצתם כמאמר כורש: 'מי בכם מכל עמו'. ולא היה הבניין שלם ולא תהיה הגאולה שלמה עד זמן המשיח, כי הוא יקבוץ הכל ויבנה הבית שלם, מה שלא עשה כורש." נמצא שרצונו של הקב"ה היה שיעלו בחומה, ומדוע השביעם שלא יעלו בחומה? אלא פירש רש"י שהכוונה ביד חזקה, כלומר שלא ברשות כפי שדייק בפשטות ה"אבני נזר" ברש"י, ואם זה ברשות האומות, אין איסור בשבועות.
המהרש"א כתב: 'ודאי דרשות לכל אחד מישראל לעלות לא"י, אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה, ולבנות להם חומות ירושלים, ונחמיה שאמר: "ונבנה חומות העיר", ברשות המלך היה כמו שכתוב שם." מבואר בדבריו שאם עולים ברשות מותר גם ביחד ביד חזקה, שהאיסור לעלות ביחד ביד חזקה הוא רק שלא ברשות.
הגאון הרב חיים פלאג'י (בשו"ת "נשמת כל חי", יו"ד, סימן מ"ט עמ' ר') כתב שלדעת הרשב"ש (שכתב שמצוות יישוב א"י על היחידים ולא על הכלל מכיוון שמושבעים אנו שלא לעלות בחומה נגד רצון מלכויות), אם האומות יתנו לישראל רשות לעלות, מותר לעלות כחומה, וזו גם דעת הגר"ח פלאג'י עצמו שדחה את ה"יפה קול" (מהר"ש אשכנזי, שהרבי מסטמר מסתמך עליו) שכתב 'שאף ברשות המלכויות אין לעלות יחד לא"י' (בפירוש "יפה קול" לשיה"ש רבה ב', ז').
הגרע"י שלזינגר (בעל "לב העברי") כתב: "ברשות היא מצוות עשה לדורות ומתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות." ("ברית עולם", דף מ"ט, ע"ב)
הגרצ"ה קלישר השיב לטענה שתעמולתו למען יישוב א"י היא בניגוד לשבועה שלא יעלו כחומה וכתב: "וכי יעלה על הדעת שכאשר עמד נחמיה לפני המלך ארתחששתא ויתחנן לפניו לבנות חומות ירושלים, הגם זה כעובר על השבועה הלזו?... והלא לא בחזקה הלך, רק בפעולת תחנונים נתן יתברך חינו בעיני המלך, וחפץ ה' בידו הצליח, כן ישיב בעל המסיבות יתברך לנו." ("דרישת ציון", ירושלים תשכ"ד, עמ' קמ"ז-קמ"ח)
כך גם דעת ר' ישראל חיים מורגנשטרן, הרבי מקוצק-פילוב ב"שלום ירושלים", פיטרקוב תרפ"ה, סימן ז' בסופו, ד"ה "העולה מדברינו להלכה", עמ' כ"ד.
וכך כתב הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (הידוע כמהרי"ל דיסקין): " 'זכו, עם ענני שמיא' - עם ענני נסים ונפלאות, 'לא זכו, דבר אנשא' - תהיה אתחלתא דגאולה ברשיון הממשלות" ("הפלס" תרס"ד, עמ' 435; הובא ע"י הרב רפאל קצנלנבוגן ב"המעיין", תשרי תשכ"ח, עמ' 53).
לעיל בסוגריים הובא שהרבי מסטמר בדעתו שהשבועה שלא יעלו בחומה היא גם ברשות האומות מסתמך על ה"יפה קול" שכאמור הגר"ח פלאג'י דחה אותו, וכן מסתמך על ה"אהבת יהונתן" בהפטרת ואתחנן. להלן נראה שממקורות אחרים של הגר"י אייבשיץ (כולל ב"אהבת יהונתן עצמו), דעתו אינה שוללת עלייה ברשות האומות, וכוונתו בהפטרת ואתחנן (שברורה גם מדברים ב"יערות דבש") שבגלל פחד כנסת ישראל שעדיין הזמן לא מתאים היא מבקשת שיהיה "עד שיחפץ", אך לא מדובר באיסור מהקב"ה. בפירושו להפטרת שופטים ב"אהבת יהונתן" כותב הגר"י אייבשיץ שאיסור השבועה שלא יעלו כחומה הוא רק להילחם בחזקה נגד האויב (ד"ה "התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים אשר שתית מיד ה'" וכו', עמ' ע"ה ושם, ד"ה "אין מנהל לה"). ברור מדבריו כאן שאם זה ברשות האומות ולא צריך להילחם נגדם, אין איסור שלא לעלות בחומה. יש להוסיף כאן מה שכותב בהפטרת עקב שישראל יעלו לא"י לפני בוא המשיח ("דלעתיד כשיגיע עת דודים" - "וישיב את שבות ציון כבתחילה"), מה שנחשב לפי הרבי מסטמר לעברה על השבועות. כן יש לדייק שבהפטרת שופטים הזכיר במפורש את השבועה שלא יעלו בחומה ('השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה') וכותב כאמור שהאיסור בזה הוא כשצריכים להילחם נגד הגויים (וכאשר יש רשות אז לא צריך להילחם, ולכן אז אין איסור), ולעומת זאת בהפטרת ואתחנן לא מזכיר במפורש שבועה זו, וכותב שם: "דכנסת ישראל צווחה באלה ובשבועה... ולכן ביקשה כנסת ישראל עד שתחפץ" (הפטרת ואתחנן, ד"ה "על הר גבוה עלי לך", דף ע', ע"ב). לא מדובר בדבריו באיסור מהקב"ה לעלות בחומה עד שתחפץ אלא שכנסת ישראל פוחדת שאולי עדיין לא הגיע זמן מתאים ומבקשת שיהיה "עד שתחפץ", ומעולם לא הייתה כוונת הגר"י אייבשיץ לומר אף בדברי דרוש שעלייה בחומה אסורה אף ברשות (וכן ראה דבריו בפרשת עקב, ד"ה "מיהרו בניך, מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", עמ' 144). לכן ההסתמכות על ה"אהבת יהונתן" כדי לומר שגם עלייה ברשות אסורה משום השבועה שלא יעלו בחומה, אין לה שום בסיס. וכן ב"יערות דבש" מבאר אותה נקודה שבהפטרת ואתחנן ב"אהבת יהונתן" וכותב: 'אבל ידוע מ"ש במדרש הנעלם: "'אם תעירו את האהבה עד שתחפץ' - 'עד שיחפץ' לא כתיב אלא 'עד שתחפץ', והיינו כי הקב"ה ביקש לרחם על בניו, אבל כנסת ישראל אינה רוצה עד שיהיה כ"כ מובטח שאינם חוזרים ונגלים, כי אם יהיו חוזרים להיגלות א"כ יהיה קשה מקודם, לכן כתיב עד 'שתחפץ'".' ("יערות דבש" ח"א, דרשה בקהילת מיץ, ב' באב שנת תקה"ל, דרוש י' בסופו, עמ' ע"ד.) רואים בדבריו שלא רק שהקב"ה לא אסר לעלות בחומה לפני הגאולה השלמה (כמובן, צריך רשות מהאומות כאמור לעיל), אלא שאף רצה להקדים את הקץ אלא כנסת ישראל פחדה שאם יבוא הקץ אז, לא מובטח שלא תהיה גלות שוב, ולכן ביקשה שיהיה "עד שתחפץ".
בכל מקרה אביא כאן שאלה של הרבי מקוצק-פילוב לדודו ה"אבני נזר" ותשובת ה"אבני נזר" לגבי דבריו של ה"אהבת יהונתן" שלכאורה יוצא ממנו שגם ברשות אסור, ובעניין זה כותב ה"אבני נזר" שרש"י כותב שברשות מותר, והרבי מסטמר דוחה לשיטתו את הבנת ה"אבני נזר ברש"י, ולהלן נראה שדחייה זו אינה מחויבת כלל וכלל: בשו"ת "אבני נזר" סימן תנ"ו כותב בתשובה לאחיינו הנ"ל: 'דבר מה שכתבתי באות נ"ו שאם יותר רשות לכולם לעלות, לא תהיה שבועה דרש"י פירש "'בחומה' - יחד ביד חזקה", ואם ברשות אין זה ביד חזקה, כבודו העיר שבספר "אהבת יהונתן" כתב דאפילו ברשות אסור. דברי דרשה הם ואלף כיוצא בהם לא יזיזו דברי רש"י ממקומם". הרבי מסטמר ב"ויואל משה", "שלש השבועות", סימן ט"ז כותב: 'והנה באבני נזר סימן תנ"ו דחה בשתי ידיים את דברי השואל מספר "אהבת יהונתן" שאפילו ברשות העמים חלה השבועה שלא לעלות לא"י יחד, וכל ראייתו אינה אלא מלשון רש"י ז"ל שכתב ביד חזקה ואם הוא ברשות אין זה ביד חזקה, וע"כ כתב שא"א לזוז מפירוש רש"י, ואני תמה היאך בנה ע"ז יסוד גדול כ"כ על הלשון שאם הוא ברשות א"א בלשון יד חזקה, לדחות עי"ז דברי הגאון ז"ל באה"י (ב"אהבת יהונתן"), ראשית הרי מקרא מלא הוא "כי ביד חזקה ישלחם", מפני ידי החזקה שתחזיק עליו וביד חזקה על כרחם של ישראל וכו' וע"כ ברור כוונת דברי רש"י דכשהעלייה ביחד יש להם שמה יד חזקה כלומר התחזקות יתרה.' בכל מקרה, ראינו כאמור לעיל שדעת ר"י אייבשיץ שברשות מותר.
דברי הרבי מסטמר בעייתיים מכמה סיבות: א"א להשליך מפירוש לפסוק בתורה לפירוש רש"י לגמרא ולכן בפירוש רש"י בגמרא יש להתייחס לפשט של הביטוי "ביד חזקה" שהוא "ביד תקיפה, בכוח, בתקיפות, ללא קבלת רשות", ואם יש רשות אין זו יד חזקה, כי אז לא צריך לעשות דברים בכוח ובתקיפות כי מקבלים רשות.
עוד יש לומר שביואל ב', ז' נאמר: "כגבורים ירצון, כאנשי מלחמה יעלו חומה." מפורש כאן לשון עלייה בחומה על מלחמה, שאנשי המלחמה הגיבורים, עיקר מלחמתם היה על ערים בצורות חומה, להבקיע החומה ולכבשם. ומכאן מקור הביטוי בגמרא לגבי עלייה לא"י "שלא יעלו בחומה", כלומר, שלא יעלו במלחמה ללא רשות (אם יש רשות לא צריך להילחם) ולזה כיוון רש"י ב"ביד חזקה", במלחמה בכוח, שלא ברשות.
בנוסף, במדרש שיהש"ר, פרק י"ב כתוב: "אם חומה, אם ישראל העלו חומה מבבל פעם שנייה, לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנייה." והרד"ל בהערות למדרש זה ציין לפסוק מיואל, שזה מקור הביטוי של עלייה בחומה בתלמוד ובמדרש לגביי עלייה לא"י והכוונה שלא יעלו ע"י מלחמה נגד הגויים, כלומר ללא רשות.
עוד יש לומר שבשיטה מקובצת לכתובות בדברי רש"י מהדורא קמא מובא הנוסח: "שלא יעלו מאליהם ויעלו כולם ביחד בחזקה." ברור מכאן ש"בחזקה" מובנו "בכוח, בתקיפות, ללא קבלת רשות".
לכן הבנתו של ה"אבני נזר" היא פשוטה, נכונה ואמתית וזו כוונת רש"י שאם יש רשות מהאומות, מותר שיעלו כולם יחד.
ב. לגבי השבועה "שלא ימרדו באומות העולם" פירשו זאת גדולים שונים שנאמרה לישראל בהיותם בגולה, ותוכנה שיהיו נאמנים למלכות בארץ גלותם, בכך שלא ימרדו בחוקי המלכות ע"י אי תשלום מיסים וארנונות או מרד צבאי, אך כל זה בחו"ל ולא בא"י (ראה מפרשי המדרש "עץ יוסף", רד"ל, "יפה קול" על שיה"ש רבה, פרשה ב', סעיף ז'; רש"ש הירש ב"חורב", "חובת המדינה והאזרח", סעיף ב', עמ' 437 ועוד; הגר"ח פלג'י בשו"ת "נשמת כל חי", יו"ד, סימן מ"ט, עמ' ר', ד"ה "וזה" כתב כי "השבועה שלא ימרדו באומות, היינו בשאר עניינים ובשאר ארצות [כלומר, בחו"ל ולא בא"י]; הגאון הרב חיים גריינמן ב"חידושים וביאורים למסכת כתובות", סימן י' הוסיף גם: 'להקים מלכות בחו"ל, וזה דווקא במרידה אבל ברשות שרי' [משמע מדבריו שבחו"ל מותר להקים מלכות רק ברשות, אך בא"י מותר גם שלא ברשות, שהשבועה שלא למרוד באומות קיימת רק בחו"ל, ולכן שם מותר להקים מלכות יהודית רק ברשות]).
בספר "באר לחי רואי" של הרב רפאל אליהו יצחק קצנלנבוגן, סימן ל"ד, הביא הוכחות לכך מדברי חז"ל:
בר כוכבא שמרד ברומאים עשה מבחן קבלה למי שרוצה להיות בצבאו ובדק האם הרוצים להתקבל הם אמיצים עד כדי כך שיחתכו אצבע שלהם בשיניהם. חכמים טענו נגדו: "עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?" ולשאלתו: "וכי היאך אפשר לבודקן?", ייעצו לו שיקבל לצבאו מי שיכול לעקור ארז כשהוא רכוב על סוס, והוא קיבל עצת חכמים (ראה ירושלמי תענית, פ"ד, ה"ה ומדרש איכה רבה, פרשה ב', סעיף ד'). לכאורה, הרי היו צריכים לטעון חכמים נגד בר כוכבא שאסור כלל למרוד ברומאים שבכך עוברים על השבועה "שלא ימרדו באומות העולם", ואיך ייעצו לו כיצד לקבל חיילים לצבאו, שהרי ישתתפו במרד נגד הרומאים? אלא שאין השבועה קיימת בא"י.
בבראשית רבה פרשה ס"ד, סעיף י' מסופר שבימי רבי יהושע בן חנניה ניתנה רשות לבנות את ביהמ"ק, והיהודים החלו לאסוף כסף לכך. הכותים=השומרונים שהתנגדו ליהודים שלחו לקיסר ואמרו לו שכשייבנה המקדש, ימרדו בו היהודים ויפסיקו לשלם מיסים. אמר להם הקיסר: "מה אעשה, והלא כבר גזרתי?" ענו לו הכותים ימ"ש שיגזור על היהודים לשנות את מקום המקדש או להוסיף 5 אמות על מידות המקדש או לגרוע 5 אמות ממידות המקדש, והם מעצמם יחזרו מבנייתו. כשהגיעו הכתבים ליהודים, הם בכו ורצו למרוד בקיסר. אמר להם ריב"ח (אחרי שמושל להם משל יפה לעניין זה, ראו במקור): "דיינו שנכנסנו לאומה זאת בשלום ויצאנו בשלום". רואים במדרש שהשיקול שלא למרוד ברומאים היה שיקול צבאי, ולכאורה היה צריך ריב"ח לטעון שאסור למרוד ברומאים בגלל השבועה שלא למרוד באומות? אלא שהשבועות אינן תקפות בא"י.
אמנם הרב משה מונק ב"שערים" ד', תשכ"ט, מאמר "שלושת השבועות", עמ' ג, כותב כנגד הראיה מהמדרש בבראשית רבה שהשיקול הצבאי שלא למרוד ברומאים כי אין סיכוי לנצחם ולבנות את ביהמ"ק היה בגלל שהשבועות עדיין בתוקפן, ובפרט השבועה שלא למרוד באומות. אך דבריו קשים מאוד, שאז העיקר חסר מן הספר, ואיך לא הוזכרה במדרש במפורש השבועה שלא למרוד באומות שהרי עברו על זה לפי הרב מונק?
בכל מקרה די והותר במדרש עם בר כוכבא כדי להביא ראיה שמרידה באומות זה רק בחו"ל, ודברי הרבי מסטמר בעניין זה סותרים לכאורה דברי חז"ל.
הרב שמואל טוביה שטרן בספר השבי"ט, ירושלים תשל"א, ח"ד, עמ' קנ"ד כותב: 'השבועה שלא למרוד באומות אינו עולה על האומות שהם בא"י, כי אם ישנם אומות בא"י, יש לנו מצווה (לפי הרמב"ן) ללחום בהם ולהחזיר לנו את א"י, והשבועה לא נאמרה אלא על היושבים בחו"ל.' היהודים היושבים בחו"ל יושבים במקומות לא להם ולכן אין להם זכות למרוד באומות שהם יושבים בקרבם, בא"י האומות יושבות בארץ לא להם בגזל ובחמס ולכן ללחום בהם כדי לגרשם מהארץ אינו מרד אלא השבת הגזילה לבעליהן.
לכן ברור מכל האמור לעיל שמעשי המחתרות ניל"י, "ההגנה", האצ"ל והלח"י אינם עבירה על השבועה שלא למרוד באומות כיוון שכאמור השבועה נאמרה ליושבי חו"ל שלא ימרדו בגלותם במלכות אך לא ליושבי א"י.
ג. בעניין טענת הרבי מסטמר שהשבועות קיימות גם לאחר הקמת המדינה, כתב הגרי"י קנייבסקי, הסטייפלר שהיה כידוע נגד הציונות והמדינה: 'עיקר טענת הרב הקדוש מסטמר שליט"א מחמת שלשת השבועות אינו מובן לענ"ד. בוודאי בתחילה היה שלא כדין, אבל עכשיו שאין שלטון אחר לכאורה ליכא איסור מצד הג' שבועות' (קריינא דאיגרתא, בני ברק תשמ"ו, סימן ר"ה, עמ' רכ"ג).
גם הגרי"א הנקין, מגדולי הפוסקים וראש "עזרת תורה" בארה"ב, שהתנגד להקמת המדינה, אמר שלאחר הקמת המדינה בטלו השבועות ויש לעזור למדינה נגד רודפיה: "...אבל לאחר שפרקו עול מלוכה, אף שעברו על האזהרה, צריך לעזרם במסירות נפש... אבל אחר שקמה ונהייתה, המשתדל לספות ביד אומות העולם... הריהו מוסר ורודף כלל ישראל... אבל עתה חובה על כולנו לעזור את המדינה כנגד רודפיה מבחוץ... למרוד במדינה שהוכרה בכל עמי תבל (כמובן, חוץ מהערבים, אך האו"ם החליט בעד הקמת המדינה ברוב קולות משמעותי, וזה מה שקובע את יחס האומות - הערה שלי), גם אם תחת ממשלה של חופשים - מרד הוא, ורק בדברים שגוזרים נגד הדת אין לשמוע להם... אף שרבים מכובשי הארץ עברו על השבוע שלא ימרדו... בכל זאת אחרי שנוסדה הממשלה ומיליוני יהודים נתיישבו שם, עלינו לעזרם בכל - בממון ובהשתדלות היותר הגונה. עלינו להיכנס בממשלה הישראלית ולהשפיע עליה." (תשובות איברא, ניו-יורק תשמ"ט ח"ב, פרק ט', "מדינת ישראל", עמ' רי"א-רכ"ו)
יש להעיר כאן שראינו לעיל שלדעת גדולים רבים דין השבועות אינו בא"י אלא רק בחו"ל.
6. גם בעניין היחס לציונות ולמדינה, רוב גדולי ישראל, ואף מתנגדים תקיפים לציונות, לא התייחסו להן בקיצוניות קיצונית כ"כ כמו הרבי מסטמר, לא בהתנגדות להשתתף בכל מה שקשור במדינה, לא בהתנגדות להיכנס לשטחים שנכבשו המלחמת ששת הימים (בגלל עניין השבועות לשיטתו, שכפי שראינו, שיטה זו אינה מחויבת ואינה מוכרחת כלל וכלל), ולא בראיית הניצחון במלחמת העצמאות ההצלה מהשמדה ע"י ערביי ישראל ומדינות ערב כמעשה שטן/סטרא אחרא. לא הייתה התייחסות כזו למדינה עם כל ההתנגדות אליה, אצל רוב גדולי ישראל אז, לא אצל החזו"א, לא אצל הסטייפלר, לא אצל הרבי מגור, וכו', ולא אצל רוב ככל הגדולים בדורנו, לא אצל הגר"ח קנייבסקי, לא אצל הגרי"ש אליישיב, לא אצל רוב ככל האדמו"רים וכו'.
דעה זו שההצלה של היהודים בארץ מהשמדה ע"י הערבים היא מעשה הסטרא אחרא מנוגדת למה שכתוב בזוהר בעניין הסטרא אחרא (הזוהר הוא המקור לעניין זה) שבא"י יש שלטון לקב"ה ואין שלטון לס"א בשום זמן ואף כאשר יהודי א"י חוטאים, הקב"ה מסיר השגחתו ומסתתר מהם ("אסתר אסתיר פני") אך אין הם תחת שלטון הס"א חס ושלום, וגם בזמן החורבן אין שלטון לס"א בא"י (ראה זוהר וירא ק"ח, ב' [שם מובא על המצב כיהודי א"י חוטאים]; שם קצ"ה, א'; תרומה קע"ג, עמוד ב; זוהר אחרי מות קמ"א, ע"א [שם מובא בעניין המצב בחורבן]).
וכך כותב הרמב"ן בויקרא י"ח, כ"ה: "הנה השם הנכבד הוא א' הא', ואדוני האדונים לכל העולם, אבל א"י אמצעית היישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיוחד לשמו..."
אמנם רבי יוסי הגלילי (שרבי עקיבה חולק עליו), שרבים מהמפרשים הולכים בעקבותיו, סובר שנותנים מהשמים כוח לסטרא אחרא לעשות נסים בישראל לנסותם אם ישמעו לעבור הדת (ראה סנהדרין צ', ע"א), אך כאמור זה לא בא"י ששם יש שלטון ישיר של קב"ה ולא של כל גורם אחר ע"פ המקורות הנ"ל בזוהר וברמב"ן.
לכן דעה זו שההצלה של יהודי א"י מהשמדה ע"י הערבים היא מעשה הסטרא אחרא, היא גם דעת יחיד בין גדולי ישראל, וגם מנוגדת למקורות הנ"ל בזוהר וברמב"ן.
7. טענה נוספת של הרבי מסטמר שהיא דעת מיעוט, היא הטענה שהשואה היא עונש שעברו על שלושת השבועות, בעליות הציוניות וכו'. אך, רוב גדולי ישראל שדעתם שצריך למצוא הסבר לשואה, סברו שהיא באה כעונש על ההשכלה והרפורמה שיצאה מברלין שהייתה המרכז של הנאצים ימ"ש וזכרם. כאן יש לציין שהגאון הרב ישראל ליפקין מסלנט זצוק"ל אמר כ-150 שנים לפני השואה, שכנגד ה'שו"ע' של גייגר (אברהם גייגר שר"י, ממנהיגי תנועת הרפורמה ומייסדיה), יקום 'שו"ע' חדש של גרמניה שבו יהיה כתוב שיהודי הוא לא בן אדם ומצווה להשמידו. אחרים סברו שהשואה באה עונש על פגם של מצוות כאלו ואחרות, והגאון הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד, מגדולי תנועת המוסר שנספה בשואה, כתב חיבור שבו מנה 12 מצוות שבגלל שלא קיימו אותם כראוי באה השואה (החיבור עצמו לא נמצא). הגאון הרב יששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד שגדל בשיטת מונקץ', ותוך כדי השואה הפך לתומך בבניין הארץ הציוני, כתב בספרו אם הבנים שמחה שהשואה באה בגלל המנהיגים שמנעו את ישראל להשתתף עם בוני הארץ בבניינה של ארץ ישראל. בעניין זה יש לציין שדווקא רבנים דתיים לאומיים כמו מרן הגרצי"ה קוק זצ"ל והרמ"צ נריה זצ"ל סברו שהשואה באה בגלל שלימוד התורה לא היה כראוי. היו אחרים כמו הגאון החזו"א זצוק"ל ששללו לחפש כל הסבר הגיוני למה שהתחולל בשואה, וצריך לקבל זאת כגזירה אלוקית ללא כל היגיון. אך לאור דברי ר' ישראל סלנטר הנ"ל, בהחלט יש הסבר הגיוני, שהוא אמר במפורש זמן רב לפני השואה, שגרמניה תשמיד יהודים בגלל ההשכלה והרפורמה, כך שזה מחזק את דעת רוב הרבנים. בכל מקרה, דעתו של הרבי מסטמר היא דעת מיעוט, והיא קיימת רק בקרב האנטי ציוניים הקיצוניים ביותר, בניהם אמנם רבנים גדולים, אך הם מיעוט גם בקרב הרבנים הגדולים. לדוגמה, הגאון הרב אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הי"ד, כתב, אמנם לא מצד השבועות, אך דעה דומה לרבי מסטמר, שבגלל חטא הלאומיות (בלועזית: נציונליזם והכוונה לציונות) וחטא הסוציאליזם (=קומוניזם) קיבלנו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (=נאצית), אך דעה זו, כאמור, היא דעת מיעוט, ולאור דברי ר' ישראל סלנטר הנ"ל זמן רב לפני השואה, דעת רוב הרבנים שהשואה היא עונש על ההשכלה והרפורמה שבאו לעקור את מצוות הדת היהודית (ובנוסף התנהגו בפריצות מגונה שמראה שגם מבחינה אנושית בסיסית היו לא מוסריים), היא הדעה הנכונה מכל הדעות.
בנוסף, הדעה שהשואה היא עונש על שעברו על השבועות, היא לכאורה נגד השכל הישר, שהרי אז עיקר העונש היה צריך לבוא על העולים לא"י, ואיתם היו יכולים להיפגע גם אחרים, בבחינת "משניתנה רשות למשחית להשחית לא מבחין בין צדיק לבין רשע", אך בפועל, השמדת היהודים התרחשה רק באירופה, ונספו רק אלו שלא עלו לארץ, ומי שעלה לארץ לא נפגע כלל והארץ ניצלה בחסדי ה' (אמנם בניסי ניסים אך העובדה היא שכך רצה ה' שתינצל), כך שיוצא לפי הרבי מסטמר, שאלו שעשו את החטא שבגללו באה השואה לשיטתו, לא נפגעו כלל, ואילו אלו שלא עברו על חטא זה כלל, דווקא מהם נספו, וזה דבר בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת.
