אכילה גסה <שלא כדרך אכילתן>

[מיללער]

מראי מקומות שציינתי לסוגית הגמ' של הדף היומי

בגמ' יומא דף פ' ע"ב-פ"א ע"א:

אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק א"ר ירמיה אמר ר"ל זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק

האחרונים דנו אם הפטור של ריש לקיש באכילה גסה ביוה"כ היינו הפטור הכללי של "שלא כדרך אכילתן" או שהוא פטור עצמאי ביוה"כ וכמ"ש בדברי הגמ' שנלמד מדכתיב "אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק"

א. בספר כפות תמרים - תוספות יום הכיפורים כ' בפשטות שהפטור הוא משום שלכדר"א, והא דאשמעינן דוקא ביוה"כ משום שהיה סברא לומר שלגבי יתובי דעתיה כיון שהמזון מתעכל במיעיו גם באכילה גסה ויתהנה מזה לאח"ז יהא חייב קמ"ל היתובי דעתיה בעינן בשעת האכילה. עיי"ש

ב. במשנה למלך הל' יסוה"ת פרק ה' רצה לומר מתחלה שאכילה גסה הוא פטור דוקא ביוה"כ משום שאין בה "יתובי דעתיה" אבל עדיין מיקרי אכילה לגבי שאר איסורים שבתורה ומחייב, ולבסוף דחה ע"ז עפ"י דברי התוס' בפסחים לגבי שנים שצלו פסחיהם (מובא ג"כ בתוס' ישנים פה) שנראה משם שבאכילה גסה עדיין יצא מצות אכילת פסחים והקשו מדברי ר"ל פה ותי' ששני מיני אכילה גסה יש, ובאופן שקץ בה ג"כ לא מיקרי אכילה אפי' לגבי אכילת פסחים, ונראה משם שס"ל להתוס' שאכילה גסה הוא הפטור הכללי של שלא כדר"א וכן מסקנת המשל"מ שם*.

ג. השאגת ארי' (הובא במנ"ח מצוה רפ"ה) פסק שביוהכ"פ לא מיפטר באכילה שלא כדרך אכילתן (וכמ"ש הרמב"ם לגבי כלאי הכרם) משום שהפטור של שלא כדר"א הוא דוקא במקום שהתורה חייבה על "אכילה" אבל ביוהכ"פ שהחיוב הוא משום "לא תעונה" חייב אפי' בשלא כדר"א, ואפ"ה פטר ריש לקיש באכילה גסה שזה שונה משלכדר"א שכאן האדם קץ בה ולא מיקרי יתובי דעתיה. היינו שהשג"א ס"ל שהפטור של אכילה גסה הוא פטור עצמאי ביוהכ"פ.

ד. הרוגוצ'ובר בצ"פ הל' מא"ס פי"ד ה"י פסק בפשיטות כמ"ש השאג"א, ונקט את הקו על צד האחר, שאכילה גסה חייב בכל איסורין שבתורה ואינו פטור רק ביוהכ"פ, ונמצא לפי דברי השאג"א והצ"פ שיוהכ"פ שונה מכל איסורין שבתורה מהיפך להיפך, בכה"ת כולה פטור בשלכדר"א וחייב באכילה גסה וביוהכ"פ חייב בשלכדר"א ופטור באכילה גסה.

ה. בנו"ב תנינא או"ח ס'י קט"ו בתשובת בן המחבר הביא מ"ש אביו בצל"ח מס' ברכות דף ל"ח בענין זה, ודחה ראייתו משום שאכילה גסה לא מיקרי שלא כדרך אכילתן "הואיל ומיחשב אכילה לשאר אדם" ורק כשאוכל דבר מר ביותר או חלב חי שלכ"א לא הוי אכילה זה מיקרי שלכדר"א והיינו כסברת השאג"א והצ"פ עיי"ש.
-
דבר נפרד מכ"ז הוא כשאדם אוכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה בכלל וכדברי המשנה להלן בדף פ"א ע"א "אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה ושתה ציר או מורייס פטור" שם אין הפטור משום שלכדר"א או משום לא תעונה, ופטור בכה"ת משום שלא מיקרי "דבר מאכל" בכלל ודמי כמי שאכל אבנים או עפר ובכלל זה מי שאכל מאכל שנפסל מאכילת כלב, וזה פטור גם לבי האיסור של "בל יראה" בחמץ.

ונסתפקתי עפ"י דברי הגמ' במס' ברכות דף ל"ה ע"ב "וכן אר"י אר"י שמן זית מברכין עלין בפה"ע, היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתה, אוזיקי מזיק ליה" ופירש"י בד"ה אוזיקי וז"ל מזיק לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב.
ולפי"ד האחרונים שהפטור בהגמ' דילן באכילה גסה הוא משום "לא תעונה פרט למזיק" ופירש"י שבאכילה גסה מזיק את עצמו, האם מי ששתה שמן זית ביוהכ"פ יהי' פטור מטעם "פרט למזיק"?
(ועי' פה שדנו שם בגדר "מזיק א"ע באכילה")
-

*ותמהתי על דברי המשל"מ שם שאחרי שפלפל בזה כתב את ספיקתו הנודע בענין אם גם באכילת מצוה אינו יוצא יד"ח בציור של שלכדר"א, ולמה לא הביא ראי' מדבריו הראשונים בדברי התוס' שמשמע כן מפורש שאם אכל את הקרבן פסח באכילה גסה כשהוא קץ בה לא יצא יד"ח, ולסברתו שזה משום דהוי שלכדר"א יש לנו ראיה מפורשת שגם באכילת מצוה לא יצא בשלכדר"א וצ"ע.

-

אשמח לקבל הערות ומראי מקומות בהנידון

[מיללער]

דבר נפרד מכ"ז הוא כשאדם אוכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה בכלל וכדברי המשנה להלן בדף פ"א ע"א "אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה ושתה ציר או מורייס פטור" שם אין הפטור משום שלכדר"א או משום לא תעונה, ופטור בכה"ת משום שלא מיקרי "דבר מאכל" בכלל ודמי כמי שאכל אבנים או עפר ובכלל זה מי שאכל מאכל שנפסל מאכילת כלב, וזה פטור גם לבי האיסור של "בל יראה" בחמץ

מצאתי שדנו חכמי המקום בזה פה:
viewtopic.php?p=154395#p154395

[מיללער]

בסוגיא דלכשדר"א בפסחים כד: יש ב' לשונות בדברי רבי יוחנן ללישנא קמא פוטר רק באכילה שלא כדרך אכילתן וללישנא בתרא פוטר גם בהנאה שלא כדרך הנאתן

ולהלן, אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך 'הנאתן' מאי טעמא משום דלא כתיב בהו 'אכילה'.

לכאורה אם סוברין כל"ק דאף בהנאה שלא כדרך הנאתן פטור, בפשטות הוא משום דלא מיקרי הנאה, ואיך זה תלוי אי כתיב בה אכילה או לא? בפשטות מיירי אביי 'שאכל' את הכלאים ולקה אף אם אכלן של כדרך 'אכילתן'. ועי' במשל"מ הל' יסוה"ת בענין אי יש מלקות 'בהנאה' מאיסורין, ואי ליכא מלקות על כרחך מיירי אביי באכילת כלאים ולא בשאר הנאות.

[י. אברהם]

ראיתי מי שציין בענין זה לרבינו דוד

רבינו דוד.PDF

(358.66 KiB) הורד 195 פעמים

[מיללער]

ראיתי מי שציין בענין זה לרבינו דוד

רבינו דוד.PDF

תודה רבה

רבינו דוד הוסיף דפטור בהנאה שלא כדרך הנאתן הוא משום דמקשינן הנאה לאכילה.

[מיללער]

בענין הזה יש להוסיף מברייתא שנשנית במס' תמורה (כג.) דיליף מהכתוב 'יאכלוה' הנאמר במנחות שאם היתה אכילה מרובה, לא יאכלו הכהנים עם המנחה או שאר קרבנות דברים של חולין ותרומה "כדי שלא תהא אכילה גסה".

ורש"י שם פי' שהדין הוא כדי שהקדשים לא יבואו לידי נותר אם ימלא בטנו בחולין ותרומה (ונמצא שהלימוד מה"ת הוא בתורת גדר וסייג, ועי' בלקח טוב להגר"י ענגיל בענין גדרים וסייגים שהם מה"ת).

אולם בנזר הקודש נתקשה על פי' רש"י למה לא פי' את דברי הברייתא בפשיטות, שלכן לא יאכל עמה חולין ותרומה שאן יהי' אכילת הקדשים מרובה יבוא לאוכלה אכילה גסה, ומלבד שלא יצא ידי מצוות אכילת קדשים דאכילה גסה לא שמיה אכילה, אף יעבור על איבוד קדשים וכדברי ר"ל במס' יומא דיליף מכי יאכל פרט למזיק דאכילה גסה מיקרי מזיק את התרומה ומאבדה.

[מיללער]

בפרשת בא (שמות יח, ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה. הביא רש"י דברי המכילתא, וז"ל המדרש ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. היינו שהמדרש דורש ממילת 'הבשר' שמצות אכילת בשר הפסח הוא דוקא על הבשר ולא על הגידים והעצמות, הקרנים והטלפים.
לכאורה מיירי המכילתא בדברים שאינם ראוין לאכילה והאוכלן מיקרי שלא כדרך אכילתן, וקשה הרי קיי"ל (ביומא ובשבועות ועוד) דבאכל אוכלים שאינם ראוין לאכילה לא מיקרי אכילה, וא"כ למה צריך 'הבשר' למעטינהו הרי מקרא מלא דבר הכתוב 'ואכלו' את הבשר.

ואפשר להביא מכאן ראיה לספקו של המשנה למלך (בהל' יסוה"ת) שנסתפק אי גם במצות עשה אמרי דבאכל שלא כדר"א לא מיקרי אכילה ואינו יוצא יד"ח. ואם נאמר שזה דוקא באיסור לא תעשה, נבין בזה את דרשת המכילתא שצריך קרא למעט את הגידם ועצמות שאינם ראוין לאכילה דבלא"ה לא היו נתמעטין מ'ואכלו' שאף דלא כדרך אכילה מהני במצוות עשה.
אולם יש לומר עוד, לפי שיטתו המפורסמת של השאגת אריה (תשובה צ"ו) הובא במנחת חינוך (מצוה קל"ד) דס"ל דהמצוה באכילת קרבן פסח לא סגי באכילת כזית כמו כל אכילה שבתורה, אלא שכאן המצוה הוא לאכול את כל בשר הקרבן וז"ל שם: דמצות עשה דואכלו על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה עיי"ש המשך דבריו. וידוע גם שיטת האחרונים במצוות אכילת קדשים דס"ל שהמצוה הוא שכל הבשר יתאכל ע"י הכהנים או הבעלים, ואין המצוה על הקרקפתא דגברי שיוצא בכזית אלא כל עוד שהקרבן אינו נאכל לא נתקיים המצוה, ובזה ביארו המשנה במנחות (צ"ט ע"ב) חל להיות בערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה. דלכאורה מאי מהני שאוכלים הבשר כשהוא חי הא הוי שלא כדרך אכילתן, אולם כיון שהמצוה הוא רק שהבשר יהי' נאכל, ומצד דבר הנאכל ליכא חסרון של שלכדר"א, וממילא מצקיים המצוה אף בבשר חי.

ולפי"ז נמצא דגם במצות אכילת קרבן פסח יש לומר דליכא חסרון של שלא כדרך אכילתן, ולכן הצריך המכילתא למעט דליכא מצוה באכילת הגידים והעצמות, הטלפים והקרנים שנתמעטו מ'הבשר' אבל מצד מצוות אכילה לא נתמעטו אף דאכילתן הוא שלא כדרך אכילתן. וביותר מזה, מזה גופא שהצריך הכתוב למעטן הוא מקור וראיה לשיטתו של השאג"א במצות אכילת קרבן פסח, ולא כהחולקים עליו (עי' במנחת חינוך שם מצוה קל"ד) דס"ל שהמצוה הוא רק בכזית.

[מתון]

לפענ"ד, כוונת המכילתא - בלא עיון במפרשים, הוא, שאין הגידים וכו' מועילים אפילו לצירוף לשיעור כזית הנצרך לאכילה, אפילו שנצלה עם הבשר ויש אוכלין אותו כך.

[מיללער]

לפענ"ד, כוונת המכילתא - בלא עיון במפרשים, הוא, שאין הגידים וכו' מועילים אפילו לצירוף לשיעור כזית הנצרך לאכילה, אפילו שנצלה עם הבשר ויש אוכלין אותו כך.

וזה חידוש בקרבן פסח? האם באכילת מצה מועיל לצרף להכזית פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב, או אם חלק מהכזית נטבל בציר או מורייס ואינו ראוי לאכילה מהני לצרפו לכזית לצאת יד"ח?

[מיללער]

באמת, ממש כלשון המכילתא יש בספרי/תורת כהנים בפרשת שמיני (ויקרא יא, ח) עה"כ בפרשת מאכלות אסורות, מבשרם לא תאכלו, נדרש בתו"כ, מבשרם - על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים.

וגם שם צ"ע למה איצטריך קרא למעוטי הלא אם אכלם הוו שלא כדר"א, ות"ח א' ציין לדבריו של הגרא"ק במשנת רבי אהרן או"ח סי' י"ז שמאריך בזה לגבי הדיון על ג'לטין הנעשה מעצמות נו"ט.

אולם שם אפשר לדחוקי שהמיעוט הוא כגון שבישל את העצמות והקרנים במים ורוצה לאכול את המרק, לזה צריך קרא למיעוטי שאין עליהן איסור בכלל ואף אם יהיו מתאכלים באופן שראוי לאכילה מותר. אבל במצוות אכילת קרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי ואף הבשר אם נתבשל מים מי שאכל את המרק לא יצא יד"ח.

[מיללער]

לפענ"ד, כוונת המכילתא - בלא עיון במפרשים, הוא, שאין הגידים וכו' מועילים אפילו לצירוף לשיעור כזית הנצרך לאכילה, אפילו שנצלה עם הבשר ויש אוכלין אותו כך.

וזה חידוש בקרבן פסח? האם באכילת מצה מועיל לצרף להכזית פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב, או אם חלק מהכזית נטבל בציר או מורייס ואינו ראוי לאכילה מהני לצרפו לכזית לצאת יד"ח?

אולי באמת לאכול עצמות או גידין ביחד עם הבשר לא מיקרי שלא כדר"א וקמ"ל קרא דאין מצטרפין לכזית

[מיללער]

לפענ"ד, כוונת המכילתא - בלא עיון במפרשים, הוא, שאין הגידים וכו' מועילים אפילו לצירוף לשיעור כזית הנצרך לאכילה, אפילו שנצלה עם הבשר ויש אוכלין אותו כך.

וזה חידוש בקרבן פסח? האם באכילת מצה מועיל לצרף להכזית פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב, או אם חלק מהכזית נטבל בציר או מורייס ואינו ראוי לאכילה מהני לצרפו לכזית לצאת יד"ח?

אולי באמת לאכול עצמות או גידין ביחד עם הבשר לא מיקרי שלא כדר"א וקמ"ל קרא דאין מצטרפין לכזית

במשנה ריש פרק העור והרוטב (חולין קיז:) מבואר שיש גידין שכלעצמן אינם ראוין לאכילה אבל מצטרפין עם בשר להיחשב אוכלין, אולם על עצמות מפרש שם רש"י (שם ד"ה והעצמות) דמיירי דוקא בעצם שיש בו מח ומצטרף רק מדין שומר, ומשמע דליכא למימר על עצמות שיתאכלו בהדי בשר כמו האלל או גידין עיי"ש. אולם מצאתי שהרמב"ם בספר היד אינו מפרש המשנה כפירש"י, שכתב בהל' טומאת אוכלין פ"ג ה"ג וכן בפרק ד' ה"ד "וכן העצמות המחוברין בבשר" וכסף מרן בכסף משנה שם וז"ל: ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראוים לאכול קצת ודלא כפירוש רש"י.

ונראה שמדברי המכילתא בקרבן פסח יש ראיה לפירוש הרמב"ם דלכן איצטריך למיעוטי העצמות מקרבן פסח דכיון שנאכל עם הבשר קצת הוו"א שמצטרפין לכזית ודו"ק, ועי' עוד במשנה זבחים פ"ג משנה ד' השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור וכו' מן העצמות ומן הגידים מן הטלפים ומן הקרנים וכו' אינם פיגול, ופי' הרמב"ם שם "לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן" וכן פי' התפאר"י שם דמיירי בעצמות הרכים שראוין לאכילה.

[מיללער]

במשנה ריש פרק העור והרוטב (חולין קיז:) מבואר שיש גידין שכלעצמן אינם ראוין לאכילה אבל מצטרפין עם בשר להיחשב אוכלין, אולם על עצמות מפרש שם רש"י (שם ד"ה והעצמות) דמיירי דוקא בעצם שיש בו מח ומצטרף רק מדין שומר, ומשמע דליכא למימר על עצמות שיתאכלו בהדי בשר כמו האלל או גידין עיי"ש. אולם מצאתי שהרמב"ם בספר היד אינו מפרש המשנה כפירש"י, שכתב בהל' טומאת אוכלין פ"ג ה"ג וכן בפרק ד' ה"ד "וכן העצמות המחוברין בבשר" וכסף מרן בכסף משנה שם וז"ל: ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראוים לאכול קצת ודלא כפירוש רש"י.

ונראה שמדברי המכילתא בקרבן פסח יש ראיה לפירוש הרמב"ם דלכן איצטריך למיעוטי העצמות מקרבן פסח דכיון שנאכל עם הבשר קצת הוו"א שמצטרפין לכזית ודו"ק, ועי' עוד במשנה זבחים פ"ג משנה ד' השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור וכו' מן העצמות ומן הגידים מן הטלפים ומן הקרנים וכו' אינם פיגול, ופי' הרמב"ם שם "לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן" וכן פי' התפאר"י שם דמיירי בעצמות הרכים שראוין לאכילה.

באמת יש להביא ראי' לשיטת רש"י בפירושו על העצמות, מדברי הגמרא להלן במס' חולין דף ק"כ ע"א שם הביא הגמרא מחלוקת ר"י ור"ל אם השער נחשב כשומר להבשר להיצטרף עמו לשיעור טומאת אוכלין, והכי איתא שם אמר ריש לקיש לא שנו אלא עצם דהוי שומר אבל נימא לא הויא שומר ור' יוחנן אמר אפילו נימא נמי הויא שומר. ופירש"י בד"ה אמתניתין, דקאי על דברי המשנה שהעצמות מצטרפין להבשר, ועל זה קאמר ר"ל דדוקא עצם מיקרי שומר ולא נימא. ולפי זה נראה בעליל מדברי הגמרא בפירוש המשנה שהעצמות מצטרפין מדין שומר כפירש"י ולא משום שמתאכלין עם הבשר כפי' הרמב"ם.

ואולי יש לומר שהרמב"ם גירסא אחרת היה לו בהגמרא, עפ"י דברי התוס' (בדף קי"ט ע"ב בד"ה איכא דמתני) שביותר היה לו לר"ל לומר לא שנו אלא 'העור' (עי' בפי' המהר"ם לובלין שגרס כן בהתוס') דהוי שומר ולא נימא, שהרי טעמו של ריש לקיש דשער לא מיקרי שומר הוא משום שהוא שומר ע"ג שומר דהיינו העור, ולמה תלה את דבריו ביחס להעצם עיי"ש בתוספות מה שתירצו. אבל שמא הרמב"ם אכן גרס בגמרא ל"ש אלא העור שהוא מצטרף מדין שומר, אבל העצמות צירופן אינו מדין שומר ולא מיירי רק בעצמות שיש בהן מח אלא מצטרפין מפני שמתאכלין עם הבשר וכנ"ל.