בסוטה (מח:) מבואר שאין די לכתוב את השמות על אבני האפוד בדיו, שהרי נאמר 'פתוחי חותם', וכן אין חורטים אותם באיזמל, משום שנאמר באבני החושן 'במלואותם', שעל האבנים להיות שלימות ללא פגימה. אלא כיצד עושים, כותבים עליהם את השמות בדיו, ומעבירים על הכתב את השמיר והוא חורץ עליהן כצורת האותיות. ובאופן זה אין האבנים נחסרות כלום, אלא הן כתאינה הנבקעת בימות החמה מבלי שתחסר כלום.
ותמה הפענח רזא על דברי הגמרא בסוטה, שהרי בבית שני לא היה שמיר, שכן שנינו במשנה (שם ע"א), משחרב בית המקדש בטל השמיר, ואם כן איך עשו בבית שני את אבני האפוד והחושן. והניח בקושיא. והמאירי (קידושין לא. ד"ה כבוד) כתב, שיתכן שאכן לא חקקו על האבנים את השמות, ולא עשו אלא מה שהיה בידם לעשות. והאמרי נועם והר"ן (קידושין שם ד"ה מה) תירצו, שרק לאחר חורבן בית שני בטל השמיר. והחסדי דוד (על התוספתא מנחות פ"ו ה") כתב, שבזמן שאין שמיר חוקקים באיזמל, ודין 'במילואותם' אינו מעכב. וכעין זה הובא בתוספות השלם (להלן פסוק כא אות ג).
ב.
הרס"ג בפירושו הארוך לשמות כותב אודות אופן פיתוח אבן האפוד, ואני מעתיק מתרגומו של רצהבי (הוצאת מה"ק, עמ' קנח):
אשר לאופן פיתוח שתי האבנים, הנה הכתיבה נעשית בהן כפיתוח בחותם, ובא במסורת שהפיתוח נחרת בהן בלא שייגרם להם פחת ובלא שייארע בהן ביקוע, אבל המים בגלל חדותם מתקרבים אליהן בתנועה כצורת האות והן מתבקעות כצורת האותיות ולא נפחתות, דרך משל אומר כמו שמתבקעת תאנה ולא פוחתת, וכמו שמתבקעת שדה לאחר ירידת גשמים ואינה פוחתת. וזה דבר מופלא באמנות. ויש שתהיה נגיעה אחת חדה יותר מנגיעה אחרת.
וחשבתי שאולי לדרכו, הביקוע נעשה באופן טבעי, וגם אחר שבטל השמיר יכלו לבקע.
ג.
והנה, בהערות רצהבי מציין לתשובות הגאונים סעדיאנא, המעתיק דברי רס"ג אלו. עיינתי שם, והתשובה שם מקוטעת ביותר ואין מופיע שם כותבה, אך אכן מבואר שם שהשתמש בדברי רס"ג ליישב את הקושיה מה עשו משחרב בית המקדש.
כיון שקיוויתי שמא במקום אחר מובאת התשובה במלואה, חיפשתי בפרויקט הגניזה של פרידברג, ושם אפשר היום ב"ה גם לחפש בטקסט, ואכן איתרתי קטע גניזה בו מופיעות תשובות רבות של רב האי גאון, וביניהן תשובה זו. מספר המדף של הקטע הוא Cambridge, CUL: T-S 10G1, והביבליוגרפיה שלו עשירה באיזכורים, וביניהם - "גנזי קדם" קמא, ח"ה, שם נדפס כל אוסף התשובות הזה, והתשובה החשובה לנו נדפסה שם עמ' 59-60. הספר נמצא באוצר החכמה.
תורף הדברים הוא, שרה"ג מביא בשם רס"ג שהשמיר הוא "מאס" בטיית, כלומר בערבית, וכתב רה"ג שהוא ממינו של "מאס" הנמצא גם כעת, אלא שה"מאס" הנמצא כעת אינו חותך טוב כל כך, ואכן, כך מביא רה"ג בשם רס"ג - ודברים אלו הם שנמצאים בפירושו הארוך הנ"ל שההדיר רצהבי - "קד יכון מאס אחד מן מאס", היינו - ישנו מאס חד ממאס, וא"כ ה"מאס" שהוא תולעת השמיר חד יותר מהמאס הנמצא בידינו ולכן הוא יכול לבקע את האבנים בלי לחסרם, ואילו המאס המצוי בידינו צריך לשחקו ולערבו במים, ולהניחו על מקום הפיתוח, וגם אז אינו מבקע בלי להחסיר. ומכל מקום אלו ואלו אינם מעשי ניסים, וגם אחר שבטל השמיר עוד היה מין מאס המבקע בלי לחסר.
ונתתי תודה לקב"ה שמסר עולמו לשומרים שעל ידם הגעתי לתשובה מלאה זו של רה"ג.
ד.
כעת רציתי לדעת מהו "מאס" זה. חיפשתי באתר החדש של ערבית יהודית של פרידברג, והמילה מאס מופיעה בשני מקומות. בפיה"מ לרמב"ם מקוואות פ"ו מ"י, ושם הכוונה לנגיעה, וברס"ג כאן, בשורה שצוטטה גם על ידי רה"ג: "וקד יכון מאס אחד מן מאס".
רצהבי תרגם משפט זה: ויש שתהיה נגיעה אחת חדה יותר מנגיעה אחרת.
המשפט סתום לחלוטין, והוא גם מופרך מדברי רה"ג, המביא בשם רס"ג שתולעת השמיר היא "מאס" מסוג אחד, וכיום יש לנו "מאס" מסוג אחר, ששוחקים אותו ומערבים במים ומשתמשים בו לביקוע אבנים וכו'...
ברור איפוא שרצהבי טעה כאן, ואין הכוונה לمَاسَّ , שפירושו נגיעה, אלא ל مَاسَة , שהוא יהלום, והשם הקיבוצי הוא مَاس, בלי ת"א מרבוטה. וכיון שכאן מדובר אכן בשם קיבוצי, הן בדברי רס"ג "יהלום חד מיהלום", והן בדבריו "יהלום", הרי שהכתיב הנכון הוא "מאס".
וא"ש הכל היטב.
ה.
לסיום אפנה לדברי מעשי ה', שמעתה סעד להם בדברי רב סעדיה גאון:
viewtopic.php?p=151887#p151887
