האם ומדוע "שאר בשרו" רק לאחר נישואין

[גאולה בקרוב]

כתב היד רמ"ה (מסכת סנהדרין דף כח עמוד ב):
לא דמי עדות לא לאנינות וטומאה ולא לירושה דהתם גבי טומאה וירושה בשארו תלה רחמנא כדכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו וגבי ירושה כתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ומוקמינן ליה ביש נוחלין בירושת הבעל וה"ה לענין אנינות דילפינן מטומאה וכיון דתלה רחמנא בשארו משמע לשון קירוב בשר והיינו לאחר נישואין שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד, וארוסה לאו שארו היא, אבל הכא לענין עדות משום קורבא הוא דמיפסלא והא איקרבא לה:

ויל"ע, שלכאורה קורבת בשר הותרה מדאורייתא כבר מקידושין! [דעת הרמב"ם ורוב ראשונים, אמנם יש שנקטו איסור מדאורייתא]
ונראה,שבכל זאת עד הכניסה לביתו אין את ההגדרה של "ודבק באשתו", דבקות נפשית, שנוצרת ממציאות משפחתית ביחד כשכנסה לביתו, ולא ממעשה ביאה בבית אביה.

ויתכן שגם מרומז בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו', שרק העזיבה של בית ההורים (שלו, ומסתבר שגם שלה אע"פ שלא פורש) יכול ליצור מציאות של "ודבק".

ואה"נ, זאת באמת שאלה בפסוק "יעזוב איש את אביו ואמו"- מה לגבי האשה- האם פשיטא- או להיפך, לעולם לא עוזבת נפשית ורגשית את בית הוריה...

[מי שאמר]

שם בבראשית בהכרח הכוונה לאשתו ממש שהרי טרם חידשה תורה דין קידושין באשה. ועיין רמב"ם תחילת אישית שעמד להסביר כל זה. שבתחילה היה מכניסה לביתה.
ומכוח זה הוכיחו ששארו, כלומר, בשרו, הכוונה לאשתו שעליה אמר קרא לבשר אחד.
בדרך אפשר.

[היא שיחתי]

לכאורה 'שארו' אינו רק מובן טכני של קירוב בשר
עי' תוס' ב"ב קיד: דשייך שארות לאחר מיתה
תוספות מסכת בבא בתרא דף קיד עמוד ב

דמה שפי' ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו

[אוצר החכמה]

לכאורה התשובה פשוטה שאין זה קשור לאיסור (גם האיסור בפנויה אם לא בדרך זנות בפשטות אינו איסור מדאורייתא) רק שכן הדרך והמצווה ע"פ תורה, וזה המהות של נישואים שהם הדיבוק. וממילא זה כוונת הרמ"ה שעד שנושאה אין הדרך הראויה מן התורה לידבק וממילא לא נקראת שארו וז"פ.

[מי שאמר]

עוד יש להקשות קצת מהו שאמר שארוסה אינו נחשב לקירוב בשר והרי לולא שגזר דוד המלך ע"ה על הפנויות וכלה בלא חופה וכו' לא היה צריך כלל לנישואין וכל עניין הנישואין מן התורה הוא לצורך הכתובה ושאר התחייבות כלפיה שארה כסותה וכו' - וכי פילגש אינה נחשבת לקירוב בשר במידה ונאמר שפילגש הכוונה ללא כתובה.
ואפשר שכל ראייתו הוא מזה שכתוב אצל אדם "בשר" אחד ושם הרי היה על ידי נישואים שהרי טרם חידשה תורה את עניין האירוסין וכמו שכתבתי.

[פנימי]

זה הפוך לגמרי!

הרי לפני מתן תורה היה רק נישואין, לגויים יש עד היום רק נישואין.

התורה חידשה שלפני שאדם נושא אישה הוא צריך לקנות אותה קודם - אירוסין, אבל כל עוד הם לא חיים בפועל יחד הם לא נשואים, יש כאן רק הבטחה שהם יחיו יחד.
איך שייך לומר שלא "צריך" נישואין? בלי נישואין יש כאן סך הכל קניה של חפץ.

הנפ"מ שיש בנישואין - כתובה, ליטמא לה, ליורשה וכו' הם פועל יוצא של עיקר המציאות של נישואין שזה לחיות יחד כאיש ואישה ולא רק לקנות קנין.

[מי שאמר]

שאלתי על מה שכתב היד רמ"ה לחלק אצל ארוסה בין עדות לשאר הדברים, ופירש משום שארוסה אינה נחשבת לשארו ואין ביניהם קירוב בשר, ועל זה שאלתי, והרי לאחר שחידשה תורה את עניין האירוסין מהכ"ת שאסור לו לחיות עם ארוסתו – ומה שאמרו כלה בלא ברכה, כלומר בלא חופה, דוד המלך גזר עליה. אך עד שבא דוד היה מותר לחיות עם ארוסה, וכל עניין הנשואים אינו אלא לצורך כתובה.
והרי לית מאן דפליג שארוסה היא אשת איש לכל דבר ועניין.

[פנימי]

זה לא קשור לאיסור. בפועל הוא לא חי איתה בקירוב בשר.

טכנית היא אשת איש, כי התורה אסרה אישה קנויה, אבל מעשית היא עדין לא אשתו