השתחוואה ברגלים

[אפרקסתא דעניא]

נשאלתי על הא דמצלינן ברגלים "ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך" וכו', ובהמשך "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך" וכו'. ויל"ע היכן מצינו חיוב השתחוואה בעלייה לרגל?

ובאבודרהם כתב דבנביאים מצינו "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת שבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", וכן "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", (ועוד מצינו: והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה' יחזקאל מו ג)), אבל כל זה תמוה דהא לא מיירי כאן מעניין הרגלים ומחובת ראייה, ומנ"ל לחדש חובת השתחוואה ברגלים?

והנה בגמרא מצינו (יומא כא:) "אר"י א"ר בשעה שישראל עולין לרגל היו עומדין צפופין ומשתחווים רווחים כו'", וחזינן דהיו משתחווים ברגלים, וכן נראה שעשה אלקנה, כדכתיב "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צב-אות בשלה" (ש"א א ג), וצ"ע כנ"ל מה מקור השתחוואה זו?

והיה מקום לומר, שהרי מצינו בנבואת זכריה (יד), "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צב-אות ולחוג את חג הסוכות", וכן בפסוקים שאח"כ מוזכרת השתחוואה לצד העליה לחוג את חג הסוכות, וא"כ חזינן שיש קשר בין העליה לרגל להשתחוואה, אלא שיש לדחות, דמי יימר ששני הדברים קשורים זה בזה, ושההשתחוואה נובעת מדין העלייה לרגל? ועוד, שמא זו רק נבואה לעתיד לבוא ואין דין כזה בדיני התורה. א"כ עדיין צ"ע מקור חיוב ההשתחוואה ברגל.

ונלענ"ד דהנה מצינו במצוות ראייה חידוש לשון שלא מצינו כמותו בשום מצווה אחרת, דאמרה התורה "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" וכן "את פני האדון ה' אלוקי ישראל", ומטבע לשון זו ד"אדון" אינה נמצאת באף מצווה אחרת, וצ"ע טעם הדבר.

ונראה דכאן הגדירה התורה את צורת העלייה לרגל, דיש לבוא אל ה' בבחינת "אדון", וליראות לפניו כעבד לפני אדונו. ומצינו בכ"מ בתנ"ך שקבלת אדנות גוררת עמה השתחוואה, ולמשל בשאול, דכתיב: ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה ויקרא אחרי שאול לאמר אדני המלך ויבט שאול אחריו ויקוד דוד אפים ארצה וישתחו" (ש"א כד ח), וכן בדוד, שנאמר: "ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה, ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו וכו'" (ש"ב כד כ-כא), וכן "ותיקוד בת שבע ותשתחו למלך ... ותאמר לו אדני אתה נשבעת וכו'" (מ"א א טז-יז).

שמא נאמר כי שורש ההשתחוואה שמצינו בפסוקים אלו אינו מחמת קבלת אדנות אלא מחמת קבלת מלכות, שהרי בכל הדוגמאות הללו היו המשתחווים משתחווים למלך, אין הדבר כן, שהרי מצינו באביגיל ודוד: ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפול לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ", ואח"כ פנתה אליו בתואר אדוני ארבע עשרה פעמים, והרי עיקר טענתה של אביגיל לדוד הייתה שהוא טרם נחשב למלך, ואכן אינה פונה אליו כלל בתואר מלכות אלא רק בתואר אדוני. וכן מצינו באברהם ולוט שהשתחוו לשלושת המלאכים וקראום אדוני, וכן יעקב לעשו, ואחי יוסף אליו, ואף יהושע שהשתחוה למלאך פנה אליו בשם אדוני, ועוד כהנה וכהנה.מוכח אפוא שקבלת אדנות מלווה בהשתחוואה, וא"כ כאשר ציוותה התורה ליראות את פני האדון, הרי נכלל בזה שצורת המצווה היא בהשתחוואה.

ונראה להוסיף, דהנה אברהם אבינו שייחד את הר המוריה לעניין הראייה, שקרא את "שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (עיי' העמק דבר וכלי יקר), הרי בתחילת בואו שמה, אמר לנעריו שהוא הולך להשתחוות שמה, ומסתמא כן עשה, אף דאין הדבר מוזכר בפירוש, שהרי לא מסתבר שלא קיים את אשר יצא מפיו, וא"כ מצינו כבר קשר מוקדם בין עניין ההיראות בהר ה' למצוות ההשתחוואה. אמנם החיוב לדורות נלמד מהמילה "אדון" וכמשנ"ת.

[אשבמבש]

אין דין להשתחוות בכל פעם שבאים לבית המקדש?

[חכם באשי]

זכור לי, שהגרי"ח סופר באחד מספריו הרבים דן בשאלה זו. בחיפוש קל בספריו שבאוצר יימצאו דבריו.

[אפרקסתא דעניא]

אין דין להשתחוות בכל פעם שבאים לבית המקדש?

אינני יודע. גם אם כן, ממילות התפילה משמע שזה דין (נפרד) בעלייה לרגל.

[דניאל]

אין דין להשתחוות בכל פעם שבאים לבית המקדש?

אינני יודע. גם אם כן, ממילות התפילה משמע שזה דין (נפרד) בעלייה לרגל.

אם תחפשו באוצר תמצאו על זה הרבה. ישתוספתא שכל המביא קרבן צריך להשתחוות ויש אדרת אליהו שזה דין ביוצא מבית המקדש (ולא בביאה) ולא דוקא בהבאת קרבן.

[אפרקסתא דעניא]

אין דין להשתחוות בכל פעם שבאים לבית המקדש?

אינני יודע. גם אם כן, ממילות התפילה משמע שזה דין (נפרד) בעלייה לרגל.

אם תחפשו באוצר תמצאו על זה הרבה. ישתוספתא שכל המביא קרבן צריך להשתחוות ויש אדרת אליהו שזה דין ביוצא מבית המקדש (ולא בביאה) ולא דוקא בהבאת קרבן.

אני אומר שוב: אין קשר לענייננו. הראיה שבר"ה ויו"כ הנוסח הוא ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו, ולא ואין אנחנו יכולים להשתחוות לפניך... ולעשות חובותינו. כך גם בשבתות ור"ח, אנו מבקשים רק על חידוש הקרבנות, ואילו ברגלים מבקשים על חידוש העליה לרגל - ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך.

[פרי יצחק]

באדרת אליהו פר' כי תבא עה"פ והשתחוית כו', כתב וז"ל: זה כלל כל היוצא מביהמ"ק צריך השתחואה, עכ"ל.

והיינו שהפסוק של 'והשתחוית' קאי על ההשתחוואה שאחר הקרבת הקרבן, ביציאתו מהקדש, וא"כ שפיר יתכן שבקשתינו להשתחוות היא גם על השתחואה זו. ומה שבימים נוראים אין אנו מבקשים על השתחוואה זו, משום שהקרבנות כולן קרבנות ציבור הן, ואין היחיד מצווה לעלות לרגל ולהקריב קרבנותיו [ראיה, חגיגה ותשלומי נדריו ונדבותיו], ולכך שייך לשון זה רק ברגלים, ופשוט.

[אפרקסתא דעניא]

לענ"ד זה חלק מעניין הרגלים, דאל"כ, לו יהי שהמקריב צריך להשתחוות, מה יש לבקש על כך בפרטות? הלא אך מקרי הוא שההשתחוות נעשית ברגל, כי לדבריך, אינה מעניינו של הרגל, ומה מקום להזכירה בתפילת "והשב" ולסיים בה "ככתוב בתורתך שלוש פעמים בשנה וכו'"?!

[גאולה בקרוב]

על השאלה של האשכול, כתב היטב ויפה הגרמ"ד סולוביציק שליט"א, הובא בגליון "מסביב לשלחן" האחרון (גליון 583), אולי תצליח להשיג.

[אפרקסתא דעניא]

על השאלה של האשכול, כתב היטב ויפה הגרמ"ד סולוביציק שליט"א, הובא בגליון "מסביב לשלחן" האחרון (גליון 583), אולי תצליח להשיג.

ניסיתי קצת להשיג ונכשלתי. אולי יכתוב מר בקצרה תוכן תירוצו?

[גאולה בקרוב]

אולי תנסה עוד קצת, כי כתוב מאד יפה.
הרעיון בכללית הוא שהשתחוואה ענינה התבטלות והכנעה לקב"ה.

[אפרקסתא דעניא]

נשאלתי על הא דמצלינן ברגלים "ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך" וכו', ובהמשך "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך" וכו'. ויל"ע היכן מצינו חיוב השתחוואה בעלייה לרגל?

ובאבודרהם כתב דבנביאים מצינו "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת שבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", וכן "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", (ועוד מצינו: והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה' יחזקאל מו ג)), אבל כל זה תמוה דהא לא מיירי כאן מעניין הרגלים ומחובת ראייה, ומנ"ל לחדש חובת השתחוואה ברגלים?

והנה בגמרא מצינו (יומא כא:) "אר"י א"ר בשעה שישראל עולין לרגל היו עומדין צפופין ומשתחווים רווחים כו'", וחזינן דהיו משתחווים ברגלים, וכן נראה שעשה אלקנה, כדכתיב "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צב-אות בשלה" (ש"א א ג), וצ"ע כנ"ל מה מקור השתחוואה זו?

והיה מקום לומר, שהרי מצינו בנבואת זכריה (יד), "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צב-אות ולחוג את חג הסוכות", וכן בפסוקים שאח"כ מוזכרת השתחוואה לצד העליה לחוג את חג הסוכות, וא"כ חזינן שיש קשר בין העליה לרגל להשתחוואה, אלא שיש לדחות, דמי יימר ששני הדברים קשורים זה בזה, ושההשתחוואה נובעת מדין העלייה לרגל? ועוד, שמא זו רק נבואה לעתיד לבוא ואין דין כזה בדיני התורה. א"כ עדיין צ"ע מקור חיוב ההשתחוואה ברגל.

ונלענ"ד דהנה מצינו במצוות ראייה חידוש לשון שלא מצינו כמותו בשום מצווה אחרת, דאמרה התורה "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" וכן "את פני האדון ה' אלוקי ישראל", ומטבע לשון זו ד"אדון" אינה נמצאת באף מצווה אחרת, וצ"ע טעם הדבר.

ונראה דכאן הגדירה התורה את צורת העלייה לרגל, דיש לבוא אל ה' בבחינת "אדון", וליראות לפניו כעבד לפני אדונו. ומצינו בכ"מ בתנ"ך שקבלת אדנות גוררת עמה השתחוואה, ולמשל בשאול, דכתיב: ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה ויקרא אחרי שאול לאמר אדני המלך ויבט שאול אחריו ויקוד דוד אפים ארצה וישתחו" (ש"א כד ח), וכן בדוד, שנאמר: "ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה, ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו וכו'" (ש"ב כד כ-כא), וכן "ותיקוד בת שבע ותשתחו למלך ... ותאמר לו אדני אתה נשבעת וכו'" (מ"א א טז-יז).

שמא נאמר כי שורש ההשתחוואה שמצינו בפסוקים אלו אינו מחמת קבלת אדנות אלא מחמת קבלת מלכות, שהרי בכל הדוגמאות הללו היו המשתחווים משתחווים למלך, אין הדבר כן, שהרי מצינו באביגיל ודוד: ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפול לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ", ואח"כ פנתה אליו בתואר אדוני ארבע עשרה פעמים, והרי עיקר טענתה של אביגיל לדוד הייתה שהוא טרם נחשב למלך, ואכן אינה פונה אליו כלל בתואר מלכות אלא רק בתואר אדוני. וכן מצינו באברהם ולוט שהשתחוו לשלושת המלאכים וקראום אדוני, וכן יעקב לעשו, ואחי יוסף אליו, ואף יהושע שהשתחוה למלאך פנה אליו בשם אדוני, ועוד כהנה וכהנה.מוכח אפוא שקבלת אדנות מלווה בהשתחוואה, וא"כ כאשר ציוותה התורה ליראות את פני האדון, הרי נכלל בזה שצורת המצווה היא בהשתחוואה.

ונראה להוסיף, דהנה אברהם אבינו שייחד את הר המוריה לעניין הראייה, שקרא את "שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (עיי' העמק דבר וכלי יקר), הרי בתחילת בואו שמה, אמר לנעריו שהוא הולך להשתחוות שמה, ומסתמא כן עשה, אף דאין הדבר מוזכר בפירוש, שהרי לא מסתבר שלא קיים את אשר יצא מפיו, וא"כ מצינו כבר קשר מוקדם בין עניין ההיראות בהר ה' למצוות ההשתחוואה. אמנם החיוב לדורות נלמד מהמילה "אדון" וכמשנ"ת.

לפי זה נראה לבאר הגמרא בחגיגה ג. "דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב", וצ"ע הקשר בין עליה לרגל לאברהם אבינו.

ולמשנ"ת מובן היטב, דהלא אברהם היה הראשון שקראו להקב"ה אדון, וכן הראשון שהשתחווה במקום המקדש, וזהו עניינה של העליה לרגל, כמשנ"ת.

[שטייגעניסט]

אני תמה, מה היה המקור להשתחוות בזמן ביהמ"ק, הרי האבודרהם והגרי"ח סופר עדיין לא נולדו אז?
איבדתם את ההגיון?
בכלל, מה היה המקור ש"צריך" לעבוד את ה' לפני שכתב כן המסילת ישרים? ועוד ועוד.

[אפרקסתא דעניא]

פששש, איך לא חשבתי על זה?...

[אאאא_ב]

לפי זה נראה לבאר הגמרא בחגיגה ג. "דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב", וצ"ע הקשר בין עליה לרגל לאברהם אבינו.

ולמשנ"ת מובן היטב, דהלא אברהם היה הראשון שקראו להקב"ה אדון, וכן הראשון שהשתחווה במקום המקדש, וזהו עניינה של העליה לרגל, כמשנ"ת.

אכן ווארט יפה הוא לקשר את אברהם אבינו ע"ה לעלייה לרגל, אך בפשטות נראה שכמה וכמה פעמים נקראו בני ישראל על שם אאע"ה, ולאו דווקא משום קשר כל שהוא לאאע"ה, וראה נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, והכוונה בזה בני ישראל נאספו, ויש עוד כמה מקומות כאלו בנ"ך.

[אנושי]

אני אומר שוב: אין קשר לענייננו. הראיה שבר"ה ויו"כ הנוסח הוא ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו, ולא ואין אנחנו יכולים להשתחוות לפניך... ולעשות חובותינו. כך גם בשבתות ור"ח, אנו מבקשים רק על חידוש הקרבנות, ואילו ברגלים מבקשים על חידוש העליה לרגל - ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך.[/quote]
ההבדל פשוט שברגלים יש חובת עליה לרגל ואילו בר"ה ויום כיפור אין , כך שלכן אין עליה וממילא אין השתחוויה ופשוט