הודעהעל ידי ברזילי » ד' ספטמבר 18, 2013 4:14 pm
שלום לכולם, אחר טיפול בעניני דיומא:
קודם כל, סיכום (חלק מ)השיטות בנושא חזרה מנבואה לטובה:
בגמרא ברכות משמע שנבואה לטובה לעולם אינה חוזרת, וכנגד זה מצאנו חששות שמא יגרום החטא, וכן נבואות ספציפיות שלא התקיימו (כמשמען הפשוט עכ"פ). כמו כן, בפרשת שופטים משמע שכל מה שאומר נביא חייב להתממש, וכנגד זה בירמיהו יח כתוב שנבואה יכולה שלא להתממש בעקבות שינוי התנהגות בני אדם. נאמרו בזה דרכים רבות, וכדברי האברבנאל "נבוכו בזה המחברים מאד".
א. דעת הרמב"ם (פ"י מיסה"ת והקדמת פיהמ"ש) שנבואה לטובה לעולם אינה חוזרת, ורק בעיקב היה חשש שמא יגרום החטא כי לא נאמרה לו נבואה לטובה (ודבר ד' ישירות אל הנביא, שלא כדי להעבירו לאחרים, או באופן שלא עבר לאחרים, אינו בכלל נבואה לשיטתו). לדעתו נצטרך לתרץ תירוץ מקומי בכל אחת מהגמרות והמדרשים בהם נראה שיש חשש לביטול מחמת החטא, או שאפילו התבטלה הנבואה ממש.
ב. הרמב"ן (שמות יב) כותב (באחת הדרכים) "שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה, אלא במקום שבועה".
ג. רבנו יונה בריש ברכות כותב לגבי ליל יציאת מצרים "שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא" ונראה שלדעתו אפילו על יצ"מ עצמה היה חשש כזה.
ד. רלב"ג (מלחמות ו,ב,יג וכן בוישלח) - נבואה (בין לטובה בין לרעה) אינה חוזרת בהנהגת העולם הרגילה בדרך הטבע "מצד הסדר השמיימי", אבל ייעוד טוב הבא בהשגחה פרטית יכול להשתנות.
ה. ר"ח קרשקש (אור ד' ב,ד,ב) - נבואה שנאמרת לאימות הנביא צריכה להתקיים, אבל סתם נבואה לייעוד לאיש או לעם אינה צריכה להתקיים בדווקא אם ישתנה מצבו של האיש או העם, שאחר שהתורה התנתה בפירוש "אם בחוקותי תלכו", "ואם לא תשמעו לי", הרי שכל נבואה היא תמיד כעין על תנאי גם אם לא נתפרש התנאי בדברי הנביא.
ו. העקידה על שופטים מאריך בזה מאד ומסכם דברי קודמיו, וכדאי לראות כל דבריו בשער צ"ו. מסקנתו שם "כי אין לספק בשום פנים ביסוד ההוא החזק... שעיקר מה שכוונו בנבואה ההיא (היינו ירמיהו יח) היה להודיעו שהטוב הנגזר מאתו לא יבוא על כל פנים", ומוסיף עוד "ואומר שיודיעם... כדי שלא תהינה להם ההבטחות הראשונות אשר הובטחו לפוקה ולמכשול לאמור מעתה לא יוכל להרע אותנו, אלא שיפחדו תמיד כמו שהי האבות עצמם וכל הצדיקים עושים שמא יגרום החטא". היינו, לדעתו אין שום שיור בדבר, ובכל נבואה יש חשש שמא יגרום החטא.
בדרכו הלך גם האברבנאל (דברים יח), ראה שם כל אריכותו עם דיון בדברי קודמיו ודעתו היא "בעניני הייעודים הטובים או הרעים העתידים והגזורים על עם ועל איש לא תהיה בחינת הנביא, לפי שאלה יהיו חוזרים כבר כפי השתנות הכנת המקבלים ולא תצדק הבחינה בהם".
וכך הם פשטות דברי התוס' יבמות, שהנביא מנבא מה שראוי להיות אם לא יחטא האדם.
ז. רדב"ז - רק נבואה לרבים לטובה אינה חוזרת, נבואה ליחיד יכולה להתבטל בגלל חטא, או בגלל פעולת האדם (ותירוץ זה אחרון קשה מאד בעיני, אבל אכמ"ל)
ח. מהרל (גבורות ז) - לא כל דבר שנמסר בידי הנביא הוא בגדר נבואה. נבואה תמיד אמת ומתקיימת, אבל הבטחה מפי הנביא יכולה שלא להתקיים אם יגרום החטא, ועיי,ש איך אפשר להבחין בין נבואה להבטחה ועדיין צ"ב.
ט. מהרש"א ברכות ד - שמא יגרום החטא לבדו לא מספיק לבטל נבואה לטובה, אבל בצירוף מה שנתמעטו זכויותיו מחמת חסדים אחרים, ייתכן שתתבטל הנבואה לטובה.
יש עוד מקורות שאינם לפני כעת, אבל כללו של דבר שכנגד הרמב"ם (שסובר שכל דברי הנביא לטובה ודאי יתקיימו) כמעט כל הקדמונים שעסקו בנושא זה צמצמו את הכלל הזה, זה בכה וזה בכה, וכמעט לפי כולם שייך לומר בעקרון (וחלק מהקדמונים גם אמרו זאת) שיש נבואה לטובה שלא התקיימה וגם לא תתקיים מעולם, כי גרם החטא (או מסיבה אחרת).
-----
הרב דניאל,
רש"י, רד"ק ועוד מפרשים "ולא יוסיפו בני עולה" כהבטחה לעתיד ולא כסיפור דברים (ולענ"ד כך הוא פשטיה דקרא). כך גם הבינו זאת חז"ל בברכות, כאמור לעיל (לענ"ד פשטות דבריהם היא שפשט הנבואה המקורית היתה לא יוסיפו לענותו, אך משגרם החטא, לא התממשה ולכן התקיים רק "ולא יוסיפו לכלותו", וכ"כ בפירוש רד"ק שם, ולא כמ"ש שזו רק תוספת דרש על פשטיה דקרא). מ"מ הרלב"ג ראה בפסוק זה נבואה שלא התקיימה, והוכחה כנגד הרמב"ם. כמו שכתבתי, שערי תירוצים לא ננעלו ויש מקום ליישב דעת הרמב"ם כדבריך - שלדעתו פסוק זה אינו הבטחה אלא סיפור מה שכבר קרה, אבל אין להכחיש שהקדמונים ראו בזה קושיה.
אגב, שאלה שמסתובבת כאן באשכול באופן לא מפורש היא, עד כמה דרשות חז"ל על דברי הנבואה הן מכלל הנבואה עצמה עד שנאמר עליה שאינה חוזרת (למאן דס"ל כך). שאלה זו משמעותית לשני הצדדים, הן בנבואה שעל פי פשטה התקיימה, אבל הדרש לא התקיים (כמו עד יעבור, למשל) או בנבואה שעל פי פשטה לא התקיימה, אבל עפ"י דרשת חז"ל כן התקיימה (כמו בצדקיהו למשל). זה קשור לנושא הכללי של פשט ודרש ואין השעה כשרה להכנס לזה כעת.
-----
הרב אוצה"ח,
א. ברור שהרמב"ם הבין שהכלל שלו תקף גם בנבואה ליחיד, אחרת לא היה מקשה על עצמו מיעקב. לכן הרדב"ז בהחלט חולק על הרמב"ם (או מצמצם את הכלל שלו), ולשיטת הרדב"ז באמת אין שום הכרח לומר שהנבואה על צדקיהו או יאשיהו נתקיימה (ואז צריך להבין מה שאלה הגמ' במגילה, אבל זה כבר נידון לעיל)
ב. לשאלתך על דברי התוס' "הלא ייתכן שהנבואה התבטלה לגמרי, ויאשיהו שנולד בסוף הוא עניין אחר וממילא אין בכלל ראייה על זה שמשלו הוסיפו לו" -- התירוץ הוא פשוט. הלא הגמרא אך רצתה להוכיח ששנים אלה היו מיועדות לחזקיהו מלכתחילה, לפי "התכנית המקורית". מסבירים תוס' שי"ל שהנבואה הקדומה היתה על שנת הלידה של מנשה, ולא רק על עצם הדבר שיוולד לו בן כזה, ולכן ע"כ שמראש תוכנן חזקיהו לחיות עוד מעבר לזמן מחלתו, וזה מה שנקרא משלו הוסיפו לו (אף שלמעשה היה באמצע חטא שיכול היה לבטל את התכנית המקורית, וחזרה בתשובה שהחזירה את התכנית המקורית למסלולה). אף אין שום צורך להכריח שאם עכ"פ נולד בן ושמו יאשיהו נעדיף לומר שזו התקיימות הנבואה. גם אם זה ענין חדש לגמרי, מ"מ למדנו שחזקיהו היה מיועד לחיות בשנים הללו, וזה מה שנקרא משלו הוסיפו לו.
חג שמח!