תודה רבה
רבי משה גלאנטי
לידתו
רבי משה גלאנטי [השני] המכונה "המג"ן נולד בצפת בשנת הש"פ (1620) לרבי יהונתן בנו של רבי משה גלאנטי הראשון [שהיה מתלמידיו המובהקים של רבי יוסף קארו, והוסמך לרבנות על ידו כשהיה בן כ"ב שנה [כמבואר בתשובותיו סימן ?]. והחל משנת ה'ש"מ שימש כרב הראשי של צפת במקום רבי משה מטראני].
בצעירותו למד בצפת אצל רבי ברוך ברזילי, ורבי גבריאל איספראנסה. וכבר בהיותו צעיר לימים נתפרסם שמו למרחקים, והיה משיב תשובות בהלכה למבקשים ממנו מכל רחבי העולם. אחד ממנהגיו היה להשיב תשובה לשואליו בו ביום ולא היה עולה על יצועו לפני שהיה משיב לכל שואליו על שאלותיהם.
לאחר מכן בהיותו בן ל"ד שנה, עבר לירושלים, שם, הגם שהיה צעיר לימים, והעיר ירושלים היתה מלאה בחכמים וסופרים, ראו בו מנהיג טבעי מורם מעם, גאון בתורה ובהלכה, ומנוהו לכהן כראש ישיבת "בית יעקב" [וראה להלן] ולימד תלמידים רבים, בין החכמים שהיו סמוכים על שולחנו: רבי אברהם אזולאי בעל "חסד לאברהם" זקנו של הגאון חיד"א, רבי דוד יצחקי חתן אבי זקנו של הגאון חיד"א, רבי דוד הכהן, מהרד"ך השני סבו של רבי יצחק הכהן בעל בתי כהונה, רבי יעקב מולכו, רבי עובדיה חיון, רבי חייא אברהם די בוטון, רבי אברהם בן הנו של רבי יעקב צמח. ומתלמידיו נמנו: הגאון רבי חזקיה די-סילווה (מחבר ספר פרי חדש) שהיה רבה של ירושלים, הגאון רבי חיים אבולעפיה [בן רבי משה אבולעפיה] שהתגורר בטבריה ולמד בחבורתא עם ה"פרי חדש, הגאון רבי אריה יהודה ליב הכהן, בן הגאון רבי אפרים מוילנה בעל ה"שער אפרים" גיס בעל ה"חכם צבי". כמו כן הגאון רבי אברהם יצחקי בעל "זרע אברהם" היה מתלמידיו.
באותם הימים כחמש עשרה שנה לאחר שהגיע רבי משה לירושלים החל מצב הכלכלי של היהודים לדעוך. שכן המושלים הישמעאלים, ייקרו את המחייה והעלו את המיסים, או אז רבי משה שם נפשו בכפו ויצא כשד"ר לחוץ לארץ על מנת לממן את אחזקת מוסדות התורה בירושלים. בדרכו עבר לטורקיה, לשאלוניקי, והגיע אף לבודפסט ולבודון שבהונגריה. בדרכו זאת מצינו שהשיב ג' תשובות בהלכה: האחת להגאון רבי יעקב די בוטון, בעל עדות ביעקב, נין רבי אברהם די בוטון בעל ה"לחם משנה על הרמב"ם. ועוד שתי תשובות לרבי יוסף אלמושנינו בעל עדות ביהוסף.
היה נערץ ונקדש בעיני כל ישראל בארץ ובגולה. כל חכמי ירושלים היו כפופים לו והתקינו תקנה שאיש לא יטול שררה לעצמו ולא ייקרא בתואר רב מלבדו. בימיו היה הפרנס בעיר הקודש ר׳ אהרן פארדו, וכפי שמספר הגאון חיד"א היו קוראים על הרב והפרנס את המקרא: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז, כא).
את בתו השיא לגאון רבי ישראל יעקב חאגיז. וכך היה מעשה: רבי ישראל יעקב חגיז הקים את ישיבת "בית יעקב" בירושלים שהייתה מכונה "ישיבת חכמי ההסגר" או "ההסגר בירושלים" בשל הקפדתם של חכמיה שלא לצאת מתחומי הישיבה שלא לצורך. והיו בה שמונים ושבעה תלמידי חכמים שישבו ועסקו בתורה מבוקר ועד ערב. ובראש ישיבה זו עמד רבי ישראל יעקב חאגיז. וכשבא רבי משה גלנטי לירושלים פינה רבי יעקב את מקומו לרבי משה מפאת גדלותו בתורה. לאחר מכן נתן רבי משה את בתו לרבי יעקב. [ויש אומרים שלא נתמנה רבי משה לעמוד ברשות הישבה רק לאחר פטירת רבי יעקב חאגיז].
היה ידוע בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים ותקיפים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור" [לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות].
הראשון לציון הראשון
רבי משה גלאנטי הוא הראשון שנקרא "הראשון לציון". וכשבא לירושלים ראו בני ירושלים את חכמתו וגדולתו בתורה ורצו למנותו כרב עליהם. אך רבי משה, לא היה מוכן לקחת תפקיד שררה שיהא בחשיבותו מעל לתלמידי החכמים שבירושלים, כיוון שבענוותנותו הרגיש שווה בין שווים לחכמי ירושלים בגדלותו בתורה. ולכן, מפני סיבה זו הציעו אנשי ירושלים וחכמיה למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון". היינו שווה בין שווים. כיוון שתואר "רב" זה מלשון "ריבוי" היינו מעל לאחרים. אבל התואר "ראשון" מסמל את זה שהוא שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אלא שהוא, מתוך תלמידי החכמים של ירושלים נבחר להיות "הראשון" שייצג, את "ציון". ובעקבות כך הסכים רבי משה להתמנות לרבה של ירושלים. ומסיבה זו עד היום הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל נקרא "הראשון לציון".
קורות ימי חייו
בזמנו של רבי משה גלאנטי עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי, והוא במסעותיו אף הגיע לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה גלנטי היו מהמתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף הוציאו עליו חרם, ורבי משה לא הסתפק בהבעת מחאה בעל פה אלא הוא אף פרסם את דעתו בכרוזים, וזאת אף על פי שחלק גדול מהעולם הרבני דאז דווקא כן תמך בשבתאי צבי. לבסוף כשהתאסלמו שבתאי צבי ואנשיו התגלתה צדקתו של רבי משה גלנטי שהתריע על סכנתו של אותו האיש כבר לפני כן. לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי עזר רבי משה לאחות את הקרעים העמוקים שיצר שבתאי צבי בעם היהודי.
המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי הארץ הוא עתיק יומין והיה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות, הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. נוהל זה שימש מעין הסכם יששכר וזבולון. המקובל בעולם היהודי. ויהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים שיצליחו בעסקיהם ובכל משלח ידם. וגם אז בתקופת רבי משה היה היישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה נהנה מ"כספי החלוקה" שהגיעו אליהם מארצות הגולה. ורבי משה תיקן כמה תקנות בעניין זה ואחת מהם לחלק את כספי החלוקה לעשרים וארבע חלקים, ואמר, ששתים עשרה חלקים תקבל ירושלים עיר הקודש, באשר היא הרמה ממעלתה מן העיירות האחרות ובה היו מצויות ישבות ותלמידי חכמים לרוב. שמונה חלקים תקבל צפת שבה גם היו ישיבות חכמים וסופרים. וארבע חלקים תקבל חברון. וכשהיה מסתובב ברחבי העולם לאסוף את הכסף, בכל מקום שבא קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובידיים רחבות והיו צמאים לשמוע מדברי תורתו של ה"מרא דאתרא" של ארץ ישראל. באחת מן הפעמים שהלך לארצות הגולה, באה אליו שאלה סבוכה בדבר עגונה שיושבת בעיגונה כבר כמה שנים ולא מצאו לה החכמים שבאותה העיר התיר להנשא. ואז כתב רבי משה קונטרס ארוך שבו דן ופלפל בדבר אותה עגונה ולבסוף כתב במסקנתו שאפשר להקל ולהתיר עגונה זו מעיגונה. חכמי אותו העיר נפעמו מגדלותו בתורה של רבי משה, וההערכה אליו עלתה בעשרת מונים. תשובה זו נשארה עד היום.
מעשיות
ישנם כמה מעשיות, על רבי משה גלנטי מזמן כהונתו בתור "הראשון לציון" נביא כן שנים מהם:
בזמן כהונתו של רבי משה, הממלכה העותמנית הייתה השולטת בארץ מעשה שהיה ובשנה אחת שהיתה שנת בצורת, ונפש המון העם מתושבי ירושלים היתה מלאה דאגה, כי כמעט עבר כל החורף ולא נראתה אפילו עב קטנה להודיע את קול המון הגשם, לא רק לצורך היבול לתבואת השנה, אלא גם לצורך שתיה, מן הבורות אשר בירושלים, שהתרוקנו לגמרי, ומים אין לשתות. והפחה שהיה איש רשע צורר היהודים שלח מכתב התראה לראש הרבנים בירושלים, הוא הגאון רבי משה גלאנטי, שאם לא יתפללו היהודים על הגשם, ויביאו גשמי רצון ברכה ונדבה, תוך שלשה ימים מהיום, גרש יגרש את כל היהודים מירושלים, כי רק באשמתם ארובות השמים סוגרו, וסיים, הנה אתם היהודים מתפארים להיות עם בחיר ה' בקוראכם אותו אבינו אתה, הנה כעת שאנו בצרה ומצוקה, הראו לנו את כח תפלתכם, ואם לא, חי הנביא כי כאשר דברתי כן אעשה, לגרש אתכם מהסתפח בנחלת ה' עיר הקודש ירושלים.
וראש הרבנים הכריז צום ועצרה, וכל היהודים נאספו בבית הכנסת המרכזי, ובכו והתחננו לצור ישראל, שישמע לקול תחנתם, ויוריד להם מטרות עוז. ויהי ביום השלישי בנטות השמש לערוב, ציוה הראשון לציון אל כל הקהל ללכת עמו אל קברו של שמעון הצדיק להתפלל שם בעד הגשם, ושכולם ילבשו מעילי חורף ומגפים גבוהים, ויקחו בידם מטריות, מפני שכאשר יחזרו מן הקבר יהיה גשם שוטף ורוח זלעפות. וכולם שמעו לקולו, אף על פי שבסתר לבבם, המה ראו כן תמהו, שהרי השמש זורחת בכל עוזה ותוקפה, ואין עב ברקיע אפילו כפסת יד, וכעצם השמים לטוהר, אך האמינו בדברי הרב ויעשו כן. ויהי בצאתם משער העיר הנקרא "שער שכם", ראה אותם קצין המשטרה אשר בנקודת תחנת המשטרה שם, שכולם הולכים עם מעילי חורף ומטריות בידם, לא היה יכול להתאפק מלשחוק, ויחר אפו על הרב שהלך בראש התהלוכה, ויכה את הרב על הלחי, והרב לא שת לבו גם לזאת, וילך הלאה ופניו מועדות אל קבר שמעון הצדיק, ובהגיעו לשם, כרע הרב על ברכיו, ואמר סליחות בדמעות שליש, וכל המקהלה אשר מסביב לראש הרבנים, נשאו קולם ויבכו על יד המצבה של הצדיק, וכשגמרו את צקון לחשם, והתחילו לחזור הביתה, פתאום התנשא רוח גדול וחזק מאד, ותכלת הרקיע התכסתה בעבים, ואגלי מטר כבדים התחילו לרדת ממרומים, וכל הקהל פתחו לראשם את מטריית הגשם להגן עליהם מזרם וממטר, וכאשר הגיעו לתחנת המשטרה הסמוכה לשער שכם, יצא הקצין לקראתם, ויאמר, עתה ידעתי כי יש אלהים בישראל, ובזכותכם באו הגשמים לרוות פני תבל, ויתנפל לפני הדום רגלי הרב, ויחל את פניו לסלוח לו, על שהכלימו והרים ידו עליו, והרב נענה לו ויאמר סלחתי כדבריך, ואז לקחהו הקצין על זרועותיו, וישאהו בכל הדרך עד שהגיע אל משכנו, והמטר לא חדל במשך שלשה ימים רצופים. וכל הישמעאלים והנוצרים הודו בפה מלא כי בזכות היהודים ורבותיהם באו מטרות העוז האלה, וכי תפלת היהודים ותחנוניהם, רצויה בפני השם יתברך, ואת שועתם שמע ויושיעם, והכל פצחו פיהם בשירה וזמרה לקול כנורות ותופים, וביום הרביעי בא קצין המשטרה אל הרב, ויבקשהו לספחהו לברית אמונת אומן של היהודים, ונשאר לשרתו כעבד בכל הימים. (עוד יוסף חי סוף פרשת בשלח בשם ספר "מסע ירושלימה" ובסגנון מרן הגר"ע יוסף שליט"א בספר "ענף עץ אבות" פ"ב מי"ג).
עוד מסופר על שייח' אחד שהיה בירושלים שהיו באים אליו המון חולים כדי שיתפלל עליהם, ולאחר שסיים תפילתו אמר להם אם יחיה או ימות. ובאמת כך גם התקיים הדבר במציאות מי למוות ומי לחיים. יום אחד רצה רבי משה ללכת ולבדוק מהו סודו של אותו שייח'. בא אליו רבי משה ואמר לו שייגלה לו את סודו האיך הוא מצליח לדעת בסיום תפילתו אם החולה יחיה או ימות. אותו שייח' הסכים לגלות לרבי משה את סודו בתנאי שהוא בתמורה יגלה לו אחת מחכמות היהודים, רבי משה הסכים לתנאי זה, ואז קרא אליו השייח' לבוא אחריו לביתו. היה זה בית מפואר וגדול מאד עם שלל בדים צבעוניים המעטרים את הבית רחב היידים. אך השייח' לא עצר שם והלך אל חדר פנימי מפואר עוד יותר ואחריו הלך רבי משה, וכך נכנסו כמה חדרים שכל חדר מפואר יותר ויפה יותר מקודמו. ואז הגיעו לחדר האחרון ושם היה דבר המכוסה בבד. ואז אמר אותו שייח' אל רבי משה שישתחווה אל אותו הדבר. רבי משה חשד שיש פה שמץ של עבודה זרה וסירב עד שיוריד את הבד מעל אותו הדבר. השייח' הסכים להוריד את אותו הבד, ורבי משה נדהם מהמראה שהתגלה לנגד עיניו. היה זה טס של זהב שעליו היו חקוקות המילים "שויתי ה' לנגדי תמיד". אותו השייח' הסביר לרבי משה שלאחר תפילתו על החולה מתבונן הוא באותו טס של זהב ורואה אם האותיות קורנות או לא, ואם קורנות הן, זה סימן לכך שתפילתו נענתה ואם לאו אין תפילתו נענתה. כשיצא משם רבי משה שמח וסיפר סיפור זה ואמר שכבוד ה' ורוממתו מתגלה אפילו בגויים כדוגמת אותו השייח'.
חיבוריו
חיבורו העיקרי היה "מגן האלף" שכלל למעלה מאלף שאלות ותשובות, אך החיבור לא ראה אור ואבד. ידוע גם כי הוא כתב הגהות למשנה תורה לרמב"ם, וגם הן אבדו. חיבוריו שנשמרו והודפסו הם "זבח השלמים" על המקרא, ו"קרבן חגיגה" שכולל חידושים על מסכת חגיגה ודרשות לשלוש רגלים.
פטירתו
בהיות רבי משה בגיל ס"ח שנה כמניין חיים, חלה כשבועיים ימים, והחזיר נשמתו ביום השישי כ"א בשבט תמ"ט (1689) ונקבר סמוך למערת רבינו קלונימוס בדרך לכפר השילוח, שם קבורים גם המרדכי ורבינו עובדיה מברטנורא.
