מצאתי מאמר בענין זה, ובו מבאר ג"כ את הנהגת הגה"ק ממונקאטש, מכאן
http://www.haoros.com/Archive/index.asp ... =9&haoro=2הריגת עכביש (שממית)
איתא בשל"ה (עמק הברכה, ריש מסכת שבת, קל, ב): כתב בעל ראשית חכמה בספר תוצאות חיים (הוא קיצור ראשית חכמה - אות צ, במנהגים שינהג הבעל תשובה, הנהגה הי"א) וזה לשונו, מורי נ"ע (תפלה למשה שער יו"ד, ס"ב)כתב שיפנה קורי עכביש מהבית לסוד הרמז, ויתקן הבית בנרות דולקות ומטה מוצעת, עכ"ל. ואני 'הולך רכיל אגלה סודו'[19], כבר ידעת אם זכית לחזות בנועם ה', רמז הפסוק (במדבר יב, ז) 'בכל ביתי נאמן', כי מלכות נקראת 'בית' כמבואר בספרי הקבלה (ראה תקוני זהר בהקדמה). והנה מפורסם שעלי' נאמר (שה"ש ב, ב)כ'שושנה בין החוחים', ש'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב, ט), והוא סוד הקליפות שרצונם למנוע שלום בית, והם המה העכביש שצריך לפנותם מהבית, שהוא סוד להעביר גילולים מן הארץ, שהיא הארץ העליונה. בפרט ביום שבת קודש, שהוא סוד מדת מלכות, אשר על כן נקרא שבת מלכתא .. ומזה יצא לנו שמה מאוד מתוק הוא לאחוז במנהג הזה, להעביר גילולים מן הבית, ולתקן אותו בנרות ובמטה מוצעת כו', עכ"ל[20]. ועפ"ז פסק המג"א בדיני ערב שבת (ר"ס רסב): "יפנה קורי עכביש מהבית"[21].
ובשו"ע אדה"ז (שם ס"ב) הביא המנהג וכתב טעם ע"פ נגלה:"טוב לפנות קורי עכביש מהבית מבעוד יום[22] לנקות את הבית לכבוד שבת"[23].
והנה בשו"ע אדה"ז (או"ח סשט"ז סכ"ג - ע"פ מג"א שם סקכ"ג) כתב, וז"ל:אותן האנשים שהורגין בשבת השממית (שקורין שפי"ן) צריך למחות בידם, שהרי אינה מזקת; ואף שיש לחוש שתפול לתוך המאכל, מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא, וגם אפשר לכסות המאכלים, וגם אחת מאלף היא מסוכנת במאכל, וגם אם הי' בה חשש סכנה לא התירו אלא לדרוס לפי תומו, עכ"ל.
ומדברים אלו משמע לכאורה דבחול אין איסור להרוג השממית [=העכביש] משם צעב"ח אף "שאינה מזקת"[24], וכנראה דכיון שבני אדם נמאסים בה (או ש"אחת מאלף היא מסוכנת במאכל") הריגתה לצורך היא (וכמ"ש בשו"ת אג"מ הנ"ל ס"א), ואין בה איסור ע"פ שורת הדין.
אבל לפי הנהגת ואזהרת האריז"ל (שער המצות להרח"ו פ' נח קרוב לתחלתו)"שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים", לכאורה צריכים ליזהר שלא להרוג את העכביש כשמפנהו מן הבית לנקותו לכבוד שבת.
וכ"מ להדיא בספר קב הישר (פרק פג) שכתב:"מדרכי היראה הוא דלא להנהגא קלנא בשום ברי' בעולם על חנם, וכמו שמזהיר על זה בזוהר הק' שכל הנבראים הן מעשה ידיו של הקב"ה וכולם הם צורכי העולם, ועל כן לא יהרוג אדם שום ברי' על חנם ואפילו דבר המזיק לבריות כגון נחש ושממית אם אינו רודף אחריו".
אבל, לאידך גיסא, מצאתי בספר דרכי חיים ושלום (אות תתרפ)כתב ש"אם ראה [הרה"ק ר' חיים אלעזר שפירא זצ"ל, אב"ד מונקאטש] עכביש (שקורין שפי"ן) טרח להרגה, וכמה פעמים עלה בעצמו על הספסל ולקח נר אש ושרפה, ופעם חלץ נעלו והרג בו עכביש, ואמר: 'על אדום אשליך נעלי' (תהלים ס, י; קח, י)". ובספר 'דברי תורה' (להרה"ק הנ"ל, מהדורא ט' סצ"ט - הו"ד בקצרה בשולי הגליון לדרכי חיים ושלום שם) שעכביש מסמלת קליפת[25] עשו ואדום, וכמבואר גם מדברי המדרש (בראשית רבה פס"ו, ז. ועוד) עה"כ (בראשית כז, לא) "ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו", "הה"ד שממית בידים תתפש, א"ר חמא בר חנינא באיזו זכות השממית מתפשת בזכות אותן הידים"[26], ועל כן העכביש היא "ברי' קטנה ושפלה, בזוי' ושנואה ונמאס בעין כל עד למאוד"[27] כיון שהיא דוגמת אדום שעלי' נאמר (עובדי' א, ב) "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד", ע"ש בארוכה ובפרטיות[28].
ולכאורה הנהגה זו צ"ב לפי שיטת האריז"ל ש"שום ברי' לא נברא לבטלה ואסור להרוג אותה שלא לצורך", אשר לכאורה גם עכביש בכלל.
ומפורש איתא בגמרא (שבת עז, ע"ב):אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה [למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו. רש"י], יתוש לנחש, ונחש - לחפפית [מין שחין], וסממית [אייראניא"ה בלעז =עכביש] לעקרב [עקיצת עקרב, כותש סממית ומניחה עליו]"[29].
ובמדרש (אלפא ביתא דבן סירא)איתא: אמר לו מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה, אמר לו פעם אחת הי' דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש, ובא שוטה ובידו עץ והי' מגרשם; אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, מה הנאה באלו שבראת בעולמך, צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך, ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה, דוד, מלעיג אתה על הבריות, תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו, וכשנחבא במערה מפני שאול המלך, שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג, אמר, בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס הי' קורע הארוג לקרעים, והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש, נשקה, ואמר לה 'ברוך בוראיך וברוכה את', רבש"ע, מי יעשה כמעשיך וכגבורתיך, שכל מעשיך נאים, עכ"ל המדרש[30].
ואולי ס"ל להרה"ק הנ"ל שהריגת העכביש לצורך גדול היא שבכה"ג גם האריז"ל הי' מתיר ההריגה, לקיים מש"נ "על אדום אשליך נעלי" - לבטל קליפת עשיו, וצ"ע.
שוב נמלכתי דאולי עיקר טעמו של הרב בעל מנחת אלעזר הוא עפמ"ש בעצמו בספרו אות שלום על הל' מילה (סרס"ד ס"ג סקי"א) שלא להשתמש בקורי עכביש לעצור דם מילה, משום "מעשה שהי' עובדא ידענא, כי המילדת העמידה קורי עכביש להעמיד הדם ביום מילתו ואח"כ הי' התינוק מזה בסכנת נפשות וכפתע בינו וכו' (ובכאב זמן רב) עד שנשאר בחיים, וכנודע .. שיש ארס בשממית ובס' הברית כתב שלחנם הורגים השממית שאין בהם ארס .. ובאמת חכמי הטבעיים כתבו שיש כמה מיני שממית בתוארם (ושמותם שקראו להם), ויש מהם שממית שהוא מסוכנת מאוד ר"ל לכל היוצא מפי' וכאשר אירע גם בזמנינו פעמים רבות הודיעו המכ'ע ממקרים רעים כאלו שמתו כמה אנשים ר"ל מארס שממית הנמצאת בחלב ששתו האנשים ההם ונתפחו כולם ונעדרו, ונתברר עפ"י הרופאים שזה הי' שממית", ע"ש.
ועפ"ז י"ל דזה שבאמת יצא מדרכו להרוג את השממיות שנמצא במקום ישוב בני אדם מחמת ספק סכנה (וחמירא סכנתא), וזה שאמר בשעת מעשה "על אדום אשליך נעלי", הי' כיהודה ועוד לקרא לגבי עיקר הטעם. ועצ"ע.
[19]) מליצה ע"פ משלי יא, יג.
[20]) ו"סימן לדבר 'שממית בידים תתפש' (משלי פרק ל, כח) ראשי תיבות שב"ת" (תוספות שבת או"ח שם סק"א בשם "כתבים". ועוד). וראה רש"י עה"כ משלי שם ובפירושו לסנהדרין קג, ע"א: "העלה שממית - קורי עכביש". אבל ראה ראב"ע למשלי שם. וראה שו"ת מפענח נעלמים סי' ב. ועוד.
[21]) בספר כף החיים להג"ר יעקב חיים סופר (או"ח סר"נ סק"י) כתב ד"יש להזהר לפנותו קודם שעה חמישית, משום דמשעה חמישית ואילך נכנסת הארת שבת .. וכדי לכשתכנס הארת שבת הוא כבר מופנה מן העכביש הרומז לבחינת הקליפות". אבל בספר כף החיים להג"ר חיים פאלאג'י (סכ"ז סל"ד) כתב: "אני שמעתי מפי צדיק מו"הר מר קשישא בעל עבודת משא זלה"ה, דהרב הגדול בעל יד אהרן ז"ל שהי' מקרב מחנינו בדור שלפנינו, הי' מזהיר לבני ביתו דכיון דנעשה אחר חצות נכנס קדושת שבת, ואין לפנות קורי עכביש אם לא קודם חצות, ואתי עליו מהרמז הנזכר [בהערה הקודמת] דהוא שב"ת ומניחין אותה". [עוד כתב שם ש"זה בעצמו עושין לסגולה כדי לתופסה לשממית עצמה דאומרין 'שבת' ואינה זזה ממקומה, ורבים אומרים שהוא בדוק ומנוסה"].
אבל בספר טהרת הקודש (הקדמון: אמשטרדם תצ"ג) ב'ענייני שבת' פ"ב:"ואח"כ תלך לבית הטבילה .. ויזהר שלא יטבול כלל קודם חצות .. אח"כ ילבוש מלבושי כבוד לכבוד שבת .. ואח"כ יתקן הבית בעצמו ובכבודו .. ויזהור לפנות קורי עכבו"ש קודם כדי לגרש הקליפות הנקרא שממיות בידים", ומסדר וסגנון דבריו משמע שפינוי קורי העכבי"ש צ"ל לאחר חצות היום ובסמיכות לש"ק, ע"ש.
[22]) הוספת אדה"ז. וצ"ע מאי קמ"ל? ואת"ל דס"ל לאדה"ז שמותר לפנות קורי עכביש גם בשבת כמ"ש כמה מרבני זמננו (שמירת שבת כהלכתה פכ"ג הערה לד בשם הגרשז"א. שו"ת באר משה ח"א סי' ל"ז. וראה גם שו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רכ; ח"ד סי' צז אות כט; ח"ה סי' תרב אות א. שו"ת בית אברהם להרב אברהם דניאל, חלק שני (ירושלים תשנ"ט) סי' טו. ועוד) - ודלא כמ"ש האשל אברהם (להרה"ק מבוטשאטש או"ח שם סמ"ח)והכף החיים (או"ח שם ס"ק ע"ר). וראה שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' יח - י"ל בדוחק דאתי לאשמעינן שלא ידחה הפינוי עד שיכנס השבת, כי כל דבר שהוא לכבוד השבת צ"ל בערב שבת דוקא (ראה רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ג - ה"ו. וראה ביאור הגר"א או"ח סתקכ"ט ס"א: "עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש").
עוד יש לומר בדרך אפשר שבא לאפוקי מהשיטות (שבהערה הקודמת) שפינוי קורי העכביש צ"ל קודם שעה חמישית או עכ"פ קודם חצות היום, וע"כ כתב שכל שנעשה מבעוד יום שפיר דמי, ועצ"ע.
[23] גם המשנ"ב (שם סק"ג) העתיק טעם אדה"ז כלשונו (אם כי לא ציין אלא להראשית חכמה והמגן אברהם).
ואולי מקורו של אדה"ז הוא ממ"ש בספר טהרת הקודש הנ"ל (שלאחרי שכתב הטעם לפינוי קורי העכביש ע"פ הסוד הוסיף): "וגם כי הלא דבר מגונה הוא אף בימי החול [וגם דבר מסוכן הוא כשיפול העכבי"ש חלילה בתוך איזה מאכל או משתה וחמירא סכנתא מאיסורא]", ומזה מובן שפינוי קורי עכביש הוא לכבוד שבת.
[24]) ראה גם ספר הברית ח"א מאמר טו (נפש חי')פ"ב: "העכביש .. אין להם ארס ובחנם הורגים אותם בני האדם, ויש בהם כמה מינים, מהם בבתים מהם בשדות, ומהם במים". אבל ראה נימוקי או"ח (סשט"ז שם) וספר אות שלום דלקמן בפנים שחלק על המג"א (ואדה"ז) וספר הברית.
[25]) "ולפלא הראיתי בחוש, כי כאשר יהרגוה להשממית ויפרדו ממנה רגלי' הדבוקות על הכותל בבית הכנסת, ויש להם קיום להרגלים האלו אחרי מותן כמו שנה אחת ויותר, אשר לזבוב כמותה וכיוצא לא יתקיימו (במותה) רגלי' אח׳׳כ רק ב׳אוג׳ימים וירקבו ויאבדו, ופשוט כי כל זה כח הקליפה שאני, שלא כדרך טבע שארי יתושים הדומים במינה, וזה הבחנתי והראיתי בנסיון" (דברי תורה שם).
[26]) להעיר גם ממ"ש בספר גימטריאות (ענינים שונים סימן שמא): "סממית בידים תתפש, זה עשו שסימא עין אביו .. תתפס ביד ישראל, דכתיב (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל; למה, שפשט ידו בהיכל".
[27]) ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד:"ארבעה הם קטני ארץ, הם ארבע מלכיות, הנמלים .. בבל .. שפנים .. זה מדי .. מלך אין לארבה זה אלכסנדרוס מוקדון .. שממית בידים תתפש זו מלכות רביעית שאין בכל השרצים שנואה כשממית, וכתיב ואת עשו שנאתי, והוא בהיכלי מלך שהחריבה מקדשו של מלך מלכי המלכים".
ובספר דעת שלום על פרק שירה (להרה"ק ר' שלום מאסקאוויטש משאץ, אנטווערפען תשנ"ז) בביאור שירת השממית (עמוד קט) הציע שזוהי המקור ל"מאמר נשים הזקנות וילדים שהשממית הזאת הביאה אש לבית המקדש לסייע להשריפה", ע"ש. עוד כתב שם בשם "אשה חכמת אשת חיל ת' שאמרה ע"ז כן, יש מיני שממית ששתי וערב על גבן, וכנראה שטומאה גדולה עליהן, ודפח"ח".
[28]) אבל יש להעיר מדברים מחודשים (ע"ד הדרוש?) שכתב בספר דברי שלום (שבהערה הקודמת) ש"השר של מין הזה [שממית] כנראה שעשה תשובה ומתחרט על מעשיו מה שהי' מסייע לשריפת בית אלקינו, ולכן הבית המקדש שנקרא סתם בשם בית (פסחים פח, ע"ב) .. ולכן השממית הזאת כל ימי חיותה בונה בתים לרמז על בנין הבית, ורבצה בה הקנאה על הזבוב שהוא מתעורר לשיר שירה דוקא רק בעת שאין ישראל עוסקים בתורה וחלילה ח"ו אז ידי עשיו חזקות .. לכן קבלה על עצמה השממית הזאת להמית ולכלה המין זבוב מהעולם .. ובהבית שהשממית עושה לה היא מחרבת הזבובים הרשעים שאין מניחים לבנות ביהמ"ק, ואכילת החמץ זה הוא ביעורו, והוא השממית כנראה שבה מדרכה הרעה ובונה בתים הבית המיוחד ובפנימיותה טוב גנוז בגוה כי היא רפואה להעקרב הסומא הרשע שמחלתו מארסו היא צינה מות היפך חיים חמימות כי כל חמימות היא חיים וכל קרירות הוא מות .. והשממית הזאת רפואה לעקרב המצונן כאמרם ז"ל וסממית לעקרב", ע"ש. ולע"ע לא מצאתי מקור לדבריו אלה.
[29]) ובחדא"ג מהרש"א שם:"לא בא כאן לתת טעם על כל הנבראים למה נבראו, דא"כ הני גופייהו צרעה וחפפית ועקרב למה נבראו, אלא משום דהני מינים שבלול ויתוש וזבוב וסממית בריאות קטנים וחלשים הם, ונראים שאין צריך להם בעולם, הוצרך לומר בהו דגם באילו יש צורך גדול לרפואה מן המזיקין הללו, והני צרעה ונחש ועקרב וחפפית שהם מזיקין לא אצטריך לומר בהו טעם דוודאי נבראו להזיק ולייסר בהם הבריות", וע"ש עוד.
[30]) עוד להעיר ממה שקורי עכביש מרפאין (מג"א סשכ"ח סקנ"ד. שו"ע אדה"ז שם סנ"ג). [וראה נשמת אברהם (או"ח, מהדורא שני' ירושלים תשד"מ) סו"ס שכ"ח (סקצ"ו) בשם הגרשז"א ש"בזמננו שידוע הענין של זיהום אין להשתמש בזה"].