מרבים לומר שהמדבר לשון הרע, מקבל את עוונותיו של זה שעליו דיבר, ומפסיד את זכויותיו לטובת אותו אחד.
מובן שמבחינה הגיונית, מופקע לומר זאת בצורה כל כך גורפת.
מישהו יודע מה המקור המדויק לענין הזה? ומה בדיוק כתוב?
שני יהודים כתב:מרבים לומר שהמדבר לשון הרע, מקבל את עוונותיו של זה שעליו דיבר, ומפסיד את זכויותיו לטובת אותו אחד.
מובן שמבחינה הגיונית, מופקע לומר זאת בצורה כל כך גורפת.
מישהו יודע מה המקור המדויק לענין הזה? ומה בדיוק כתוב?
עשוי לנחת כתב:"הוא גורם שנוטלין ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנין לחברו"
יאיר כתב:עשוי לנחת כתב:"הוא גורם שנוטלין ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנין לחברו"
מהו הספר הראשון שכותב זאת?
עשוי לנחת כתב:יאיר כתב:עשוי לנחת כתב:"הוא גורם שנוטלין ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנין לחברו"
מהו הספר הראשון שכותב זאת?
זה כבר התפקיד שלך...
הכהן כתב:מקור המאמר בחוה"ל שער הכניעה פ"ז
יאיר כתב:עיין בשני הלינקים האחרונים שהבאתי הסבר לזה.
דניאל כתב:יאיר כתב:עיין בשני הלינקים האחרונים שהבאתי הסבר לזה.
כתוב שם שמיירי רק בבעל לשון הרע ובמי שלא עשה תשובה, אבל:
א. מה ההגיון בזה שבעל לשון הרע כל המצוות שהוא עשה אינן נחשבות לו? הרי אפילו רשע כעוג מלך הבשן התיירא ממנו משה רבינו בגלל זכות אחת שהיתה לו!
ב. מה ההגיון שרשע גמור שדברו עליו לשון הרע רגע לפני שנפטר יהפוך פתאום לצדיק הדור וימות רק עם מצוות בלי שום עבירות, זה ממש כחוכא.
כתונת_פסים כתב:א. כמדומני שהלכה היא שבעלי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא, משמע שאין להם כלל זכויות, והרשעים פורחים בעולם הזה להשמידם עדי עד.
ב. איך ייהפך לצדיק גמור כאשר מי שדיבר נגדו הוא בעל לשון הרע שאין לו חלק לעולם הבא.
דניאל כתב:ב. בסדר, אבל הוא מת בלי עבירות. אז מי שדברו עליו רגע לפני מותו הוא לכל הפחות בינוני?
גילוי כתב:ופלא על הח"ח שלא לקח דבר זה בראש ובחנית בכל מקום למען הזהיר לב האנשים מדבר לה"ר [אף שהזכיר דבר זה בספרו ] שוב התבוננתי בדקדוק בלשון הח"ח שאחר שהביא דברי חוה"ל וכתב "ואם כן הדבר" וכו' וכמד' דלשון "ואם כן הדבר" משמע שהח"ח קצת מסויג, [ולפ"ז ניחא שלא לקח דברים הללו כחרב וחנית לשנע את בנ"י שלא לדבר לשה"ר].
ו' כל האי ענינא זר עד מאוד ואינו מתקבל על הדעת[20] שבכלל יש אפשרות שמצוות ועבירות עוברות מאחד לחבירו, ואף לענין שכר ועונש אין לזה מקום כלל ובפרט אי נימא ששכר ועונש הוא בעצם, ואף אם היינו מבינים שהדבר אפשרי להעביר שכר ועונש וכו', אין בזה שום טעם שבגלל סיפור לה"ר יעברו העבירות וכו', וכבר כתב הרמב"ן מה שלא נמצא בש"ס בבלי וירושלמי[21]. אין אדם מחוייב להאמינו והמאמין יאמין.
יאיר כתב:כמעט ונטיתי להסכים עמך אבל אז קפץ לפני המשפט הבא שכתב הח"ח:
"נוטלין ממנו זכיותיו שעשה עד עתה ונותנין לחברו".
יאיר כתב:כיון דחידוש הוא אין לך אלא חידושו...
(למרות דעל הא גופא אנו דנים :)
חכם באשי כתב:ר' שמואל אשכנזי, ב'אלפא ביתא קדמייתא' האריך בדבר בטוב טעם ודעת, כדרכו הטובה.
...ולכן נראה להעמיד תפיסת הדברים על פי יסודו של החובת הלבבות על המספר לשון הרע, שכך כתב 'ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותיהם זכיות שלא עשו אותן, ויאמרו לא עשינו אותן, וייאמר להם עשה אותן אשר דיבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסר מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא, וייאמר להם אבדו מכם בעת שדיברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותיהם חובות שלא עשו, וכשאומרים לא עשינון, ייאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם'. ודבריו סתומים וחתומים וכבר התקשו בזה בחורים רבים, מהו המהלך בטעם הדבר שיעברו חטאיו של האדם שסיפרו עליו לשה"ר למספר. וגם אם נבוא ונאמר שיש כאן מהלך של קנס שקנסו את המספר לשה"ר, מ"מ היאך יובן העניין שעוברים מצוותיו של המספר למי שסיפרו עליו את הלשה"ר. דמ"ט יזכה מן ההפקר ויתווספו לו מצוות מחמת שסופר עליו לשה"ר.
אלא דזהו חומרתו הגדולה של עוון לשון הרע. שאין עוון זה כשאר איסורי בין אדם לחברו וכמזיק בעלמא. אלא איסור הוא החולק שם לעצמו וכמבואר במשנה (ערכין ט"ו.) 'נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה'. ותוקף רשעותו של המספר לשון הרע הוא, שמשתמש בכוח הדיבור הניתן לאדם שעניינו לתת הגדרה ולקרוא שם לכל דבר ודבר, ובאותה הגדרה תעמוד זהותו וכך יזדהה בפי כל. והשתא כשמספר על חברו מעשים רעים שעשה, הוא קובע בו שיזדהה עם אותו מעשה ושיהיה מעשה זה כחלק משמו והגדרתו.
והרחבת חומר העוון והקלקול בזה הוא, שהנה יש לו לכל אדם במערכת החיים שלו מצוות ועוונות, מעלות וחסרונות, תכונות של שלימות ומידות הפגומות. וכשנבוא לתת לו הגדרה מי הוא ומה שמו, היה נראה בעינינו להכליל את כל האמור ולהגדירו בהגדרה הכוללת אף את מידותיו הפגומות ובתוך כך גם לשלב את מעלותיו ביחד עם חסרונותיו. אולם כאן באה התורה ואומרת שאין זו ההסתכלות הנכונה, אלא האדם באמת לעולם הוא זכאי ועומד תמיד בחזקת כשרותו (מלבד הרשע הגמור שעליו אפשר גם לספר לשה"ר), וכשנבוא לזהותו יהיה בעינינו מזוהה כאדם כשר ונקי, בין אם זה ע"ש עתידו הטוב או ע"ש רצונו הטוב, בבחינת 'בצדק תשפוט עמיתך'. וגם אם נכשל במכשול ועשה מעשים רעים ונתקלקל בחטאיו, אל יעמדו לנו מעשיו לבחנו על פיהם ולזהותו עמהם, אלא נראה אותם כדברים הטפלים לעצם מהותו וככשלון חיצוני המוטל עליו לתקן. וזוהי התפיסה הראויה והאמיתית שלימדה אותנו התורה לזהות את האדם כאדם כשר בכל עת ובכל מצב.
וכנגד תפיסת התורה עומדת לה תאוות החטא של סיפור לשה"ר. ועיקר התאווה היא לזהות את האדם ביחד עם גנותו . וכשמספר לחבריו את הלשה"ר עיקר מטרתו אינה הסיפור כשלעצמו, אלא שע"י זה יקבע שמו באותו הפגם והחטא שעבר. וגם אם אינו חפץ להגדיר את כל מהותו בזה החטא, מ"מ רוצה שלפחות חלק ממנו יהיה אותם המעשים הרעים שעליהם מספר. וזהו הקלקול הגדול שמקלקל האדם בכוח הדיבור של קריאת שמות כאמור.
ואם כנים הדברים תמצא לנו דרך להבין דברי החובת הלבבות. ונתחיל בהבנת העניין שהעבירות של המסופר נקראים ע"ש המספר, והוא, מחמת שקודם שדיבר עליו לשה"ר היו העבירות כמציאות טפילה וכדבר שאין בו להחיל שם וליצור מציאות אמיתית בנפשו של האדם. והשתא שבא וסיפר לשה"ר אחשביה לעבירות כמציאות הנהפכת לחלק אמיתי מבעל העבירה, וזהו חידוש ויצירה שחידש המספר ע"י סיפורו. ועל כן נקראים העבירות על שמו מכוח שהוא זה שנתן ויצק בהם את תוקפם וקיומם כדבר המחיל שם. ונחשב כאדם המשלים בור ט' לעשרה ומחדש בו אפשרות של מיתה שיקרא הבור על שמו. והיינו שאפשר להיקרא בעל העבירה בשני אופנים; האחד, ע"י שיעבור את גופה של העבירה. והשני, ע"י לשה"ר. שאמנם לא עבר את העבירה אך חידש בה מימד שלא היה בה קודם הלשה"ר, והוא, כוח להחיל שם והגדרה באדם.
ויותר מזה חידוש גדול חידש לנו חובת הלבבות בהא שכתב שיחשב המסופר בעל המצוות על מצוותיו של המספר, שלא מצאנו ידינו ורגלינו בדבר הזה מדוע יזכה לכך. אלא שכאן צ"ל שבמה שסיפר עליו לשה"ר נחשב שהזיקו ופגע בו. וגופה של הפגיעה היא, שהעמיד את עוונותיו מעל לזכויותיו ומעלותיו וביקש לקבוע לו הגדרה בעיני האנשים ע"ש חטאיו ומעשיו הרעים. ועל היזק זה נתחייב בתשלומין למסופר להשלים לו חסרונו. ומחדש ע"ז חובת הלבבות שצורת התשלומין יהיה שישלם מגופו. והטעם בזה ע"פ דברי החפץ חיים (שער התבונה פרק י"ד) בדבר גאוותו של המספר לשה"ר, דבשעה שהאדם מספר על חברו לשה"ר ומדבר בגנותו, חושב בליבו שהוא עצמו אינו כן, אלא מעלותיו וזכויותיו גוברים על חסרונותיו. ואע"פ שמכיר שגם לו יש פגמים וחסרונות, מ"מ אינו חושב ומזהה את עצמו עמהם, אלא רק עם מצוותיו ומעלותיו. אולם אצל השני הוא תמיד מזהה ורוצה שגם אחרים יזהוהו ע"פ מגרעותיו וגנותו. ולפי"ז כשנחייב את המספר לשה"ר לשלם למסופר נחייבו לשלם מגופו כתשלומי המזיק 'עין תחת עין' וכדחזינן למ"ד דמי מזיק משלם. ומכיון שרצה להעמיד את עבירותיו מעל לזכויותיו, תשלומו יהיה בכך שזכויותיו יעמדו מעל לעבירותיו, וזה ע"י שיקרא בעל המצוות על מצוותיו של המספר...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 38 אורחים