לשונות מתחלפים

[שמואלייזער]

התעוררתי לאחרונה לנקודה מעניינת.
לפעמים ישנו מושג הלכתי שמופיע במקומות שונים בש"ס - במשמעות שונה. הנה שלוש דוגמאות שזכורות לי לעת עתה.
הביטוי "סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" בכל הש"ס פירושו שרגילים לנגוח ולפיכך צריכים שמירה (רש"י ב"ק טו. ד"ה לאו בחזקת), ומ"ד 'בחזקת שימור קיימי' היינו שאין רגילים לנגוח. אבל בב"ק דף מה. מופיעים הביטויים האלו בהקשר אחר, כמו שמפרש רש"י שם "לאו בחזקת שימור קיימי - אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא". וכן שם בהמשך: "סתם שוורים בחזקת שימור קיימי - אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה". (ובמוסף רש"י של המהדורות הראשונות של עוז והדר נכשלו וצישטלו את המקומות זה לזה, אח"כ חזרו ותיקנו).

המושג "אין לוקין על לאו שבכללות", לפי דעת רוב הראשונים מופיע לפחות בשני הקשרים שונים לגמרי. האחד - בסנהדרין דף מג. ופסחים כד. שם הכוונה לכגון 'לא תאכלו על הדם' שנלמדים ממנו מכוח דרשות חמשה דינים שונים שאינם קשורים זה לזה, ואז הכוונה שאין לוקים עליו כלל. וגם אין על זה חולק.
אבל בפסחים דף מא. הוא מופיע בהקשר של לאו שהתורה פרטה בו כמה דוגמאות, כגון "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש", או "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל". ואז ראשית יש בזה מחלוקת אמוראים אם לוקים או לא. והעיקר: גם למ"ד 'אין לוקין עליו', לפי הלישנא קמא (שהרמב"ם פוסק כמוהו ותופס אותו לעיקר, וכן נראה מעוד סוגיות). פירושו של המשפט הוא שלא ילקו על לאו הכולל כמה פרטים יותר ממלקות אחת, ואין כל פרט מחייב מלקות בפני עצמו [יש בזה מחלוקת רש"י והרמב"ם, אבל לפי שניהם הכוונה שלוקים אחד ולא כמה.
ויתכן שלפי כמה ראשונים יש סוג שלישי של 'לאו שבכללות אין לוקין עליו', במסכת כריתות דף ד. כגון 'חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'. שם לכולי עלמא לוקה אחד מעיקר הדין, אלא אם כן יש ריבוי מיוחד [וזו דעת רבי ישמעאל], ואין בזה מחלוקת אמוראים. כי זה בעצם לא שלושה דברים אלא חלב אחד.

בנדרים דף מו: משתמשת הגמרא במושג 'יש ברירה' לגבי חלוקת שותפין ברכוש משותף, כגון בור של מים. והעירו הראשונים שם שזה אינו קשור למושג 'יש / אין ברירה' בכל הש"ס, לדוגמא: לשון הרשב"א שם בשם הרמב"ן: "ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה שהבור קנוי כולו למשתמש בו בשעה שמשתמש".

האם ידועות למעלת החכמים דכאן דוגמאות נוספות, וכן הסבר המניח את הדעת לשימוש באותם מונחים לדברים שונים?

[שמואלייזער]

לאחר פירסום ההודעה העירני אחד מן החכמים דכאן על דוגמא נוספת:
'בתר מעיקרא אזלינן' בשתי משמעויות שונות לגמרי, בתחילת פרק כיצד הרגל, ב"ק יז,ב ובתחילת פרק איזהו נשך ב"מ סב,ב

[שמואלייזער]

את הדוגמא האחרונה, ומסתבר אף זו של נדרים בענין ברירה, ואולי אף 'בחזקת שימור' - ניתן לכאורה להסביר באותו הסבר.
לפעמים מינוח מסויים נעשה נפוץ, ומשתמשים בו בהקשרים רבים. כמו למשל המושגים 'גברא' ו'חפצא' או המילה 'חלות' שנעשו נפוצים מאוד בעולם הישיבות לאחר פרוץ שיטת הלומדות. יכול אתה למוצאם בספרים בהקשרים רבים ושונים. אולי אפשר להסביר בזה גם את המושגים הללו, אף שלא מצאנום נפוצים כל כך בש"ס כמו השימוש של ימינו בביטויים גברא וחפצא.
אבל לגבי 'לאו שבכללות' - קשה יותר לקבל את זה. כי מדובר כאן בכלל הלכתי, אין לוקין על לאו שבכללות. ולא בהסבר.

[כרם]

כמדומני, גם "אכילה על ידי הדחק" יש בה ב' פנים, או שהמאכל אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י הדחק, או שמי שאוכל אותו הגיע למצב שאינו רוצה לאכול כ"א ע"י הדחק. אולי גם זה שייך?

[יחזקאל]

ברכות מב - מנחות מב
מימרא דרב נחמן "מאי ציצי קא שמענא".

http://www.ivelt.com/forum/viewtopic.ph ... 06#p677506

[לייטנר]

וברור שמקור הביטוי הוא במנחות מב.

[שמואלייזער]

כמדומני, גם "אכילה על ידי הדחק" יש בה ב' פנים, או שהמאכל אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י הדחק, או שמי שאוכל אותו הגיע למצב שאינו רוצה לאכול כ"א ע"י הדחק. אולי גם זה שייך?

יש לך דוגמאות?
לכאורה נראה שכאן הכל אותו דבר: אוכל מחמת הכורח, לא משנה מה הסיבה שאינו רוצה באכילה.

[מעיין]

כל שהיא אריג לא גזרו
עי' תוס' שבת נ"ח ד"ה כרב הונא
****
ועיין בספר הצבא לרז"ה מדה ב'

מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד וענייניהם חלוקין ורחוקים זה מזה. בבכורות (נ"ב א') אסיקנא אין לו לבכור קודם חלוקה, ובבבא בתרא (קכ"ו ב') אסיקנא יש לבכור קודם חלוקה, ולא קשיין אהדדי דהתם בבכורות אשבח דהוא ראוי קיימינן ולפיכך אין לו, ובבבא בתרא קיימינן אגופא שהוה מוחזק ולפיכך יש לו, וכמו שחזר הרב אלפסי ז"ל ותקן ההלכות ובסוף פ"א ממכות (ז' א') אומר במקום סייף נקב ופירושו תחת בגדיו, ובפ"א דחולין (ט' א') ניחוש שמא במקום נקב נקב ופירושו תחת בשרו, ובמסכת זו פרק ראשית הגז בתחלתו (קל"ו א') אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור אף ראשית הגז כן והא תנן הלוקח גז צאנו של נכרי פטור הא צאנו לגזוז חייב פירושו צאנו של גוי העומדת ליגזז ולקחה ישראל הגוף והגזין שעליה, ובסוף זה הפרק (קל"ח א') בפלוגתא דרב חסדא ור"נ בר' אושעיא אמרי' הא צאנו של גוי לגוז חייב פי' אם היתה הצאן לאחר גזותיה לגוי וקודם גזותיה לישראל קנויה על מנת שתצא לגוי לאחר גזותיה חייב בראשית הגז דצאנך קרינא ביה. ואע"ג דכל חדא וחדא נפקא לה לבתר דגזה מרשות ישראל. והואיל ודייקא מתני' כרב חסדא מסתברא לן דהלכתא כותי' בארץ דחיובא דאורייתא הוא ואשנויי לא סמכינן. ובפרק החובל (פ"ג ב') דאי לא תימא הכי קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה, וסוגיין בכולי גמרא קטן לאו בר חיובא הוא, אלא התם קטן בשנים והכא קטן בגופו וגדול גדול בגופו. וביבמות פרק האשה (קי"ד ב') א"כ פקחת תנשא שוטה לא תנשא, ובפרק חרש שנשא פקחת (קי"ב ב') אמרינן שוטה ושוטה לא תקינו להו רבנן נשואין, ותנו רבנן שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום ושוטה נמי דכותה, ולא קשיא אהדדי התם בשוטה גמורה שאינה יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה, הכא בשוטה שאינה בקיאה בדרך ארץ שלא באה בוכה ובגדיה קרועים, ובמסכת גיטין (כ"ו ב') אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט וביבמות פר' ר"ג (נ"ב א') אמרי' הרי זה גט, ולא קשיין אהדדי התם בגטין כשכתבו לה בעודה ארוסה ומשום גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אינו גט, הכא כשכתבו לה לאחר שכנסה וליכא למגזר כלל ומשום הכי אמרי' הרי זה גט, ובקדושין פ"ק (ה' א') ורב הונא כסף מיהא באישות בעל כרחה הא לא אשכחן, אלמא קנין אמה העברי' לא מקרי אישות, ובזה הפי' חלוק מה שאמר לקמן (שם ט"ז א') אדרבה חזקה הוי ליה לרבויי שכן קנה בנכסי הגר באישות מיהא הא לא אשכחן אלמא קנין אמה העבריה מקרי אישות, והא כדאיתא והא כדאיתא כנגד זו היא אישות וכנגד זו אינה אישות, וכאלה הרבה בגמ':

[שמואלייזער]

תודה, מעניין מאוד.

[מעיין]

טורי אבן מגילה ו' ע"ב

מסתבר טעמא דאין מעבירין. נ"ל הא דנקט אין מעבירין לאו דוקא, דבכל מקום דאמר אין מעבירין פי' דכל היכא שיש לפניו ב' מצות וכו' וכו' ש"מ דבמאחר אין בו משום אין מעבירין אלא משום זריזות בלבד, ובע"כ אין מעבירין דאמ' הכא לאו דוקא אלא לשון הרגיל ושגור בכל הני דוכתי נקט ולאו דוקא. תדע דבכל הני דוכתי מייתי לה להא דר"ל דאמ' אין מעבירין על המצות והכא לא מייתי לה להא דר"ל א"ו אין ענין דר"ל לדהכא אלא דענין אחר הוא וכדפי'. ואל תתמה דנקט הכא האי לישנא דאין מעבירין כי התם ואין פי' שווין דמצינו כה"ג בכ"מ בגמרא דהלשונות שווין והפי' מתחלפין כמש"כ בתשובה [שאגת אריה סי' ע"ז].

ובשאגת ארי' שם

והיה נראה לי לפרש להא דפליגי ר"א ור"י בטובת הנאה, אי ממון או לא, לא דמי לשאר כל המקומות שבכולה גמרא. דשם פירושו וכו' אבל הכא בדר"א ור"י כולי עלמא סבירא להו דטובת הנאה אינה ממון לכל הני מילי דאמרן. והא דקאמר ר"א סבר טובת הנאה ממון, היינו לענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא דווקא נחשב כממון. וכו' וכו' ואל תתמה על מה שפירשתי להא טובת הנאה ממון, דלא דמי לשאר טובת הנאה ממון דאמרינן בכל מקום, דכה"ג מצינו בהרבה מקומות בגמ' שהלשונות שוין והפירושים מתחלפין. וכמבואר בתוס' ושאר פוסקים בכמה מקומות. ועוד יש לי מקום אחד ברפ"ק דמנחות (ב, ב) גבי מחשבה דלא מינכרא דרבה ורבא, דהו"ל לשונות שוין והפירוש מתחלף מדרבה לרבא מהיפוך להיפך ע"ש:

ובספר יראים סי' ק"ב לענין בין השמשות כתוב זה לגבי צאת הכוכבים דעזרא ודעולא דאין משמעותן שוה וכו' ובסוף כתב וז"ל:

ואין להקפיד על צאת הכוכבים שיש לו שני פירושים שכמה עברי יש בתלמוד שלשונם שוה ופירושן חלוק כמו גידולי קרקע כמו שפירשנו למעלה ובחזקת שימור גבי שוורים בפ' קמא דב"ק פלוגתא דבר פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וחזקת שימור דפ' שור שנגח פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה

[שמואלייזער]

תודה רבה!

[יביע]

עוד על לשונות מתחלפים:
"גרירה"
1. גורר אדם מיטה כיסא וספסל
2. שבת ע"א: קצירה גוררת קצירה וכו' ומי אית ליה לרבא גרירה
3. ירושלמי יבמות כטעם שאי אפשר לגרש אשה שוטה.
4. מנחות ל' ע"ב גורר את מה שכתב

[יורה_דעות]

סליחה על האורך, אולי ימצא בו תועלת:

א) יש לשים הלב כי לפעמים ענין או טעם הנראה אחד עם חברו, אינו אחד אלא בכללות, אבל יש ביניהם חלוקים, ואותם מלות יורו על דברים מתחלקים במקומות אחרים. ולמשל ענין סכנה הוא שם דבר כללי ואין לדמות כל חשש סכנה זה לזה, ועי' למשל בשו"ת רע"א ח"א סי' ס' בכוונת הלשון "איכא סכנה טפי" "ר"ל ספק סכנה או סכנה ממש או על צד הרחוק יצא מזה סכנה", והיינו שנתנו טעם מענין סכנה אבל אינו דוקא כמו כל מקום, וכן פי' שם עוד ד' רש"י כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד, ופרש"י סכנה, ופירש רעק"א דלצד רחוק והסתעפות יוכל להיות סכנה. וכעי"ז בנדה יג: תיבקע כריסו ואל יוציא כו' דמשמע שלא יגע באמה אפי' במקום פקו"נ, וכ' הריטב"א דגוזמא בעלמא היא, דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ, [וכן מבואר בחזו"א ובערל"נ].
ב) ועל דרך זה מבואר הרבה לשונות הראשונים שעשו מהם דיוקים ובאמת הציעו הענין כולו ולא הי' כוונתם להגביל ההלכה לפרטי הטעם כמו שהוא נראה אלא ששייך לענין זה, כגון רש"י ב"ק ב: בעיטה ונגיפה הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר כי קרן כו', ואין הכוונה שכל הני בעי' בקרן אלא הוא ענין קרן בכללות. וכן ב"ק ו: כותל ואילן אין תעל"נ פרש"י תחלת בנין הכותל ונטיעת האילן לא הי' לנזק, והנה ודאי א"צ שיהי' מנטיעתו עשוי לנזק כדי שיקרא תחלת עשייתו לנזק. (כן הוא ג"כ בערובין ע. יורש מהו דכרעא דאבוהי' הוא, וטעם זה נכון בבנו, אבל הדין שוה גם בשאר יורשין, וגם בנותן מתנה מחיים וגם בגר שמת וזכה בו אחר, ואין הדין מוכרח מן הטעם, ועריטב"א. ודוגמא לדרך ההפלגה הזו נמצא בתשו' גאונים בשערי צדק (ובהוצ' אופק יו"ד רסב'): "כך ראינו שהיחוד עם נשים יפות מראה אסור". שהשאלה היתה בנשים יפות. אבל בפרט כן דרך רש"י, עי' למשל בב"מ סט: הדרא בעיני' שמוסיף ענין אחריות, ותו טובא שהם נכונים אבל לא מוכרחים לדין. וכן בשטמ"ק בשם הראב"ד ב"מ עה. אחרי שמוסיף טעם לדבריו כותב "וטעם זה מסעד הוא" היינו שאינו מספיק בפנ"ע, רק כחלק מהענין). ועי' פרה ז' ו' התירו לו הוראת שעה, ובאמת אין הכוונה כמו בכ"מ לעקור דין התורה ע"פ חכם או נביא אלא שבשעת הדחק לא החמירו עי' רע"ב. ובכתו' טו. הוראת שעה היתה ופרש"י הך דריב"נ צורך שעה היתה או שראו שאר צידי היכר דברים להתיר.
ג) ומבואר הדבר בדברי רש"י ר"ה כא: "ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא לייפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת, דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם, והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו, כאותה ששנינו בסנהדרין יא. אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים, אבל עושין אותן סעד לשנה, כיצד, מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואמריא דערקין כו'". עכ"ל. וגם בין הראשונים הפכו הטעמים לכללים מוגדרים, עי' למשל פסחים כא: חרכו קודם זמן אסורו כו' פרש"י "חרכו יפה עד שבטל טעמו ומראיתו", וזה טעם לדבר אבל אינו משוער, ובהתוס' כבר השוו לדין הכללי ונתנו שעור "וכגון שנפסל מאכילת כלב". עוד בפסחים כח. אין בעור חמץ אלא שריפה פרש"י שמא ימצאנו אחר ויאכלנו כו', משמע שהוא איזה חשש תקלה, אמנם עיקר הכוונה שהוא דין דאוריתא אלא שבמקום שיכולים אחרים למצוא אינו בעור [כמ"ש חזו"א, וכן יש להוכיח מדנתן טעם שלא יזרה שמא יאכלוהו, ולזרוק לרוח ודאי אינו בעור].
ד) ויצוייר גם באותה הסוגיא וגם הגמרא עצמה משוה הענינים ומ"מ יבואו שני ענינים מחולקים תחת שם אחד, עי' חולין קכד: כדאמר ר' פפא במרודד ה"נ במרודד ועי' תוהרא"ש דר' פפא דקאמר מרודד בסמוך אינו כמו מרודד דהכא אלא בכ"א הרדוד מוליד חסרון אחר, ולא הביאו אלא דוגמא, [ואע"פ שתו' לא משמע כן עי' חזו"א מש"פ בדבריהם]. ועי' בנזיר יב. משני' שאני אשה דלא ניידא, ולכאו' המכוון קבוע אבל כ' התו' דאינו קבוע לגמרי אלא דמיא קצת לקבוע ולכך יש להחמיר. ועי' כתובות יב. דאית לה מגו וכתבו התוס' דאינו ככל מגו והיינו דלא היתה נאמנת בטענה ההיא ומ"מ אמרו בסתם דא"ל מגו. ועתו' ב"ק ל. ד"ה אפי' ושמא אין הענינים דומים אע"ג דהתם כייל להו בהדי הדדי.
ה) וכוונת הדברים כי מצינו במקומות אין מספר בגמרא שנותנים כלל להשוות שני דברים תחת שם אחד ואינו אלא בחינתו, ובמקום אחר אותו השם יורה דבר אחר, והטעם ששני ההוראות שניהם בניו של אותו השם והרעיון, וכשאנו מדמין או כוללין הלכה בשם זה פעמים אינו מוכרח מעיקר השם אלא אחד מבניו או מבני בניו. משל הוא סתם שורים בחזקת שמור דבר זה כולל כמה וכמה רעיונות בקרבו ועיקר הענין הוא כפשוטו, אך בב"ק מה: פלוג' בחיובי שמירה דתם דתלי' בהא דסתם כו' ואלו בפ"ק טו. פליגו בה אמוראי אי פ"נ ממון מטעם דלאו בחזקת שמור, וכתבו תוס' דאינו אותו הענין ר"ל אינו מוכרח זה מזה אבל שניהם אותו הענין אלא שהם ב' בנים מן הכלל. ובתוס' סוטה יח. האי ברירה לא דמי לשאר ברירה שבש"ס, וכנ"ל, ופעמים שאנו נוקטים את הכלל עד תומו ופעמים רק חלקו, ועל כן אין ללמוד מהבאת כלל או מייחוס הלכה לכלל שיש כאן הכרח אלא שהוא באמת מקושר אבל אפשר פעמים להפרידו או לאיזה דעת הוא מופרד ואינו סתירה.
ו) ועי' תוס' כריתות כא. דמ"ש כוי בריה בפני עצמה נאמר על ב' הלכות שאינם תלויות זה בזה, וכמובן הרעיון האב שוה, ותו' סנהדרין פ: דלשון עובר ירך אמו הנז' בתמורה אין הוראתו לל' זה שבכל הש"ס, וכן בחולין סח. לענין פרוזדור, ובכתובות לב: בתוס' לענין לאו הניתק לעשה, ועי' יד מלאכי שעד הביא כן מהנמ"י שור שנגח כא. בשם רא"ה ומהיראים מט: ומרשב"א קדושין ט: ובנדה יז: ויבמות רלא: והרא"ה כתובות לו: שכ' ואשכחן דכוותי' בתלמודא וריטב"א כתובות נז: וגטין ס. ושטמ"ק ב"מ סב ודף פח וכן שטמ"ק בב"ק קא: קג. ותו' קדושין מח. [ועי' גם חולין פט: וקסבר נוהג בשליל ועתו' ונלאו החכמים לבאר מה זה תלוי בפלוג' דשליל ובאמת אינו תלוי רק כעין ענין זה, ועי' קכז: בתוס' האי טומאת נבלה דמזכיר כאן לאו דוקא אלא טומאת אוכלין]. ולפעמים הוא על דרך השלילה, כמו בריטב"א ערובין פח' ב' דהא דאמרו כחו בכרמלית לא גזרו, הכוונה "כחו בכה"ג ולישנא קלילא נקט ודכוותי' טובא בתלמודא".
ז) ולא חשבו זה רבותינו לדבר מטעה שיאמרו טעמי' דר' פלוני סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף (חולין כח:) שיסבור מזה המעיין שגם ההלכה דחולין לו. שאמרו עליה טעמה דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף תלויה בזה אע"פ שהאמת שאינה תלויה ואפי' ל"ל הא דכח. אית לן הא דלו. (כמ"ש החזו"א שם. ראה גם חזו"א יו"ד קלא' א': האי גוד אחית אינו אלא לישנא בעלמא ואינו כמו גו"א המוזכר במק"א), כיון שלפי האמת אינו טעות כלל, שהוא באמת תלוי, אלא שאינו מוכרח והם ב' הסתעפויות מכלל אחד ורעיון אחד, ולא סברו כלל שהמעיין יעשה מזה הכרח. ועי' בכורות ו. תלי' הלכה בכלל דכל היוצא מן הטמא כו' ובאמת הוא סימנא בעלמא ואין תלוי בכלל זה ואינו יוצא אלא נולד כו' עי"ש. ופעמים הוא שמוש לשון בעלמא [ולא מושג חדש מקביל] כמו ע"ז מג: מצא מין את מינו וניעור אע"ג דלא מיירי התם כלל מבטול שצריך להתעורר אלא שאינו בטל מחמת שהוא מין במינו. ובערובין מד: מי לא שאני לך שבת באויר מחצות כו' ואין הכוונה משום מחצות כמו כל שבת באויר מחצות כגון שם מג: אלא אפי' בעיר שא"ב מחצות ועיקר הכוונה שהי' שם מבעו"י והוא תחומו כדינו, ושם סה: ברשב"א דמפרש הא דאמרי' וכר"ע כו' לאו תליא בהא דהא קי"ל כרבנן אלא כעין הא דר"ע. ושם עא: מוקי פלוגתא דתנאי בברירה וכ' התו' אינו כשאר ברירה שבש"ס [רק דין פרטי בערוב]. ועי' ר"י קורקוס פ"א מעשש"ש סוף הי"ז שגם הרמב"ם נקט כן כלל ידוע מהגמ' והוציאו לפרט מסתעף ולא שפסק בזה כעיקר הכלל אלא השתמש בסברא זו והכי קרא שמה. וכן בריטב"א נדרים נט' מפרש הרי"ף שכ' משום דשיל"מ דהיינו שהוא כעין דשיל"מ. עוד מצאנו ברדב"ז ח"ה סי' קמז' דר' מאיר לכל מילי אמרה והרמב"ם פסק כוותי' רק לענין לחשוב אותו ממון גבוה דבהא מסתבר לי' טעמי'. וכ"כ עוד מדנפשי' בח"ה סי' קצה' מסתבר טעמי' דר"י בשחיטה ולא בחלב.

[אמסטרדם]

א] קנאת סופרים - לא יחפור
ב] אין מעבירין על האוכלין - אלו מציאות
לא עיינתי כעת.

[עתניאל בן קנז]

"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה".
ראה פיה"מ ורע"ב יבמות פ"ג מ"א. פירוש מחודש...

[אמסטרדם]

כמדומה שבבכורות יש מושג של בכור שוטה, וראה בפירש"י פר' ויגש שכתב שיעקב אבינו התרעם על ראובן בלשון "בכור שוטה".

[אמסטרדם]

בש"ס איתא "אוקי ממונא אחזקת מריה" "העמד ממון על חזקתו" [כתובת פרק המדיר ועוד] והוא באותו משקל של "העמד דבר על חזקתו", אע"פ שכמדומה להרבה אחרונים אין לחזקת ממון שום שייכות לחזקה דנגע, אלא היא "הנהגה" מטעם סילוק וכדומה דמאן דכאיב ליה כאיבא וכו' [עיין רש"ש ב"מ ק ע"א ועיין עוד נתיבות סי' ע"ה ועוד ועוד - ארוכה מארץ מדה...], (וע"ע בקובץ שיעורים ב"ב פרק חזקת שכתב שלא ילפינן חזקת ממון מחזקה דנגע), ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.

[אמסטרדם]

מענין לענין - מספרים שהגר"ח מבריסק ז"ל נשאל על מה שהוא מרבה ב"חילוקים" ולא מדמה מילתא למילתא, והוא השיב לשואלו דלמה לא ניקח במשתה חתן גזילה ונעשה בו שינוי ועי"כ יהיה "פנים חדשות" באו לכאן וכל' הגמ' בב"ק בהגוזל, וכאשר הלה נתפלא על השאלה, א"ל הגר"ח שבדיוק כזה נראה לו הדברים שהוא עושה "חילוק" ביניהם - והיינו שאינם דומים כלל ומוכרחים לחלק...

[איש רגיל]

(ובמוסף רש"י של המהדורות הראשונות של עוז והדר נכשלו וצישטלו את המקומות זה לזה, אח"כ חזרו ותיקנו).

וזה החילוק בין מוסף רש"י של עוז והדר שעריכתו מתבססת על מחשב, לבין מוסף רש"י של וגשל שנערך ע"י הרב מאיר בן שם ז"ל ללא מחשב, אמנם פספס פה ושם, אך אין חסרונות מסוג זה.

[אמסטרדם]

התעוררתי לאחרונה לנקודה מעניינת.
לפעמים ישנו מושג הלכתי שמופיע במקומות שונים בש"ס - במשמעות שונה. הנה שלוש דוגמאות שזכורות לי לעת עתה.
הביטוי "סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" בכל הש"ס פירושו שרגילים לנגוח ולפיכך צריכים שמירה (רש"י ב"ק טו. ד"ה לאו בחזקת), ומ"ד 'בחזקת שימור קיימי' היינו שאין רגילים לנגוח. אבל בב"ק דף מה.* מופיעים הביטויים האלו בהקשר אחר, כמו שמפרש רש"י שם "לאו בחזקת שימור קיימי - אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא". וכן שם בהמשך: "סתם שוורים בחזקת שימור קיימי - אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה". (ובמוסף רש"י של המהדורות הראשונות של עוז והדר נכשלו וצישטלו את המקומות זה לזה, אח"כ חזרו ותיקנו).

צ"ל מ"ה ב' ועי" בתו' מה שהעירו בזה.

ואולי יש לציין עוד דוגמא בב"ק,
בדף ד' א' אי' "נזקי גופו" ו"נזקי ממונו" כשהכוונה היא לגופו וממונו דמזיק, ואילו בדף ל"א א' יש שו"ט ארוכה אודות לשון זו המופיעה בברייתא שם אי קאי אמזיק או אניזק.

[ביקורת תהיה]

וענין קרוב: שימוש במטבע־לשון על דרך השאלה.
שלהי פרק לפני אידיהן (אצל איסור מכירת בית לשלשה גוים בשכונת יהודים):

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּן לְחַד גּוֹי, וְאָזֵל הַאיְךְ וּמְזַבֵּן לָהּ לִתְרֵי.
אָמַר אַבַּיֵּי: אַ'לִפְנֵי' מְפַקְּדִינַן, אַלִּפְנֵי דְלִפְנֵי לָא מְפַקְּדִינַן (כְּלוֹמַר, לְכֻלֵּי הַאי לָא חָיְשִׁינַן).

נשתמש אביי בכלל האמור בהלכות 'לפני עיור' בהוראה שונה.

[תורת המן]

בנדרים סח. איבעיא להו בעל מיגז גייז או מקליש קליש,
ובנזיר כא: איבעיא להו בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז,
ובפשטות הם עניינים נפרדים לגמרי.